מלבן קטן (27*36 ס"מ) ועליו המילה "הנני", מנוקדת ומודפסת על גבי נייר מצהיב. הנייר תחום במסגרת שחורה וצנועה. בפינה הימנית התחתונה חתם מיכאל סְגַן־כהן את שמו בעיפרון, באותיות דהויות. גם החתימה, כמו המסגרת, מסמנות לצופה שמדובר ביצירת אמנות. האומנם? הרי זה כלל אינו ציור. במה זכתה המילה המודפסת "הנני" להיות מוצגת בתערוכה במוזיאון ישראל? ומדוע היא נחשבת ליצירת אמנות? אכן, זו אינה יצירה אמנותית במובן המקובל של המילה. זוהי יצירה מושגית (קונספטואלית), שבה הרעיון חשוב יותר מגילומו המוחשי.
המילה הממוסגרת מעוררת סקרנות ומעלה אסוציאציות שונות ומגוונות. היא מזכירה שלט לדלת המציין כביכול את שם המשפחה, משפחת "הנני". היא דומה גם למודעת רחוב שמכריזה לכל עובר ושב "הנני" (מוכן ומזומן? לְמה? או: הנה אני! שימו לב). או שמא זו מעין מודעת אבל, המכריזה בעצם "אינני"? נראה שזו הייתה כוונת האמן: שנתבונן במילה ו"נעבוד" עליה. בעיני סגן־כהן "הכול אודות מילים; כל המילים טובות. כל המילים הן עבודות טובות. והעבודה בה"א הידיעה היא המילה" (מתוך יומנו).
המילה "הנני" היא קיצור של שתי מילים: "הנה" ו"אני". היא מכילה את המילה "הן" שמשמעותה היענות, ואת המילה "הנה" שמשמעותה המקורית באכדית היא "עכשיו". הגופן שסגן־כהן בחר, האופייני לספרי תנ"ך, מכוון אותנו לחקור את מופעיה של המילה במקרא. "הנני" נזכרת בתנ"ך 178 פעמים, מנֹח עד דניאל. בהוראתה הראשית היא מבטאת התייצבות לקראת פעולה או שליחות. לרוב אומר אותה ה', לעיתים כחיזוק למילה "אני", כגון בפסוק "וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל" (בראשית ו, יז), לעיתים היא מושמת בפי האדם, לרוב נביא, המביא את דבר האל.
בדרך כלל, כגון בפסוק שציטטנו, מופיע אחריה פועל, נשוא. 21 פעמים בלבד מופיעה בתנ"ך המילה "הנני" ללא נשוא. כאן, למשל: "וַיִּקְרָא ה' אֶל שְׁמוּאֵל, וַיֹּאמֶר: הִנֵּנִי" (שמואל־א ג, ד). כמו שמואל, גם משה וישעיהו נענים לקריאה ומתייצבים לפני ה'. ירמיהו משיב "הנני" לשופטיו. ובספר בראשית משיבים "הנני" אב לבנו ובן לאביו.
הניקוד המופיע ביצירה חריג למדי. לרוב, האות נ' הראשונה במילה "הנני" מופיעה במקרא כשהיא מנוקדת בשווא, "הִנְִנִי", ועל כן אינה מוטעמת. לעיתים היא מנוקדת בצירה, "הִנֵנִי", ומוטעמת. רק פעמיים בכל המקרא מנוקדת נ' הראשונה בסגול (ומוטעמת). פעם אחת בפרשת העקדה, ובפעם השנייה כאשר יעקב מגיע אל יצחק לקבל את ברכתו: "וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר: אָבִי, וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי! מִי אַתָּה בְּנִי?" (בראשית כז, יח).
שלוש פעמים אומר אברהם "הנני" בפרשת העקדה. פעמיים נ' הראשונה מנוקדת בצירה, ופעם אחת, כאמור, בסגול. בפעם הראשונה אברהם אומר "הנני" לה' (כב, א), בפעם השלישית (שם, יא) הוא מפנה אותה אל מלאך ה', ואילו בפעם האמצעית הוא מפנה אותה אל בנו: "וַיֹּאמֶר יִצְחָק אֶל אַבְרָהָם אָבִיו, וַיֹּאמֶר: אָבִי, וַיֹּאמֶר: הִנֶּנִּי בְנִי. וַיֹּאמֶר: הִנֵּה הָאֵשׁ וְהָעֵצִים וְאַיֵּה הַשֶּׂה לְעֹלָה?" (כב, ז).
עולה מכאן ש"הִנֶּנִי" ביצירה של סגן־כהן מכוונת ל"הנני" שנאמר ליצחק: או זה שאמר לו בנו יעקב בעת התרמית, או זה שאמר לו אביו אברהם בדרך לעקדה. אך סגן־כהן כיוון את הצופה להתמקד ב"הנני" אחד מתוך השניים, יחיד ומיוחד; לשם כך, מלבד הניקוד ציין האמן גם את הטעם של המילה, "מנח", המסומן מתחת הנ' השנייה. טעם זה מכוון אותנו אל "הנני בני" שבפרשת העקדה, המוטעמת כך; ה"הנני" שאומר יעקב ליצחק מוטעמת בטעם אחר.
הטעמים מנחים את הקורא בתורה כיצד לשיר את הפסוקים, אך הם משמשים גם כלי תחבירי, מעין סימני פיסוק. הטעם "מונח" מציין קשר תחבירי חזק בין המילה לזו שאחריה, ומחבר בין המילים "הִנֶּנִּי בְנִי". מתבקש היה אם כך להשאיר את הצירוף השלם. אולם סגן־כהן בחר להשמיט את המילה "בני", ולהשאיר את "הנני" בבדידותו.
בצל האב הנעדר
סיפור עקדת יצחק מציג את הדילמה הנוראה שאברהם אבינו עומד בפניה. מן העבר האחד – אחריותו להגן על בנו יחידו אשר אהב, הבן שנולד לו בהיותו בן מאה שנה; ומן העבר האחר – מחויבותו של איש האמונה, שהאל מכנה אותו "אברהם אוהבי" (ישעיהו מא), להיענות לצו האלוהי. המתח בין שתי המחויבויות משתקף גם בשימוש באותה מילה. "הנני" הראשון הוא תשובת אברהם לאל, המבטאת את כניעתו המוחלטת לצו האלוהי. את ה"הנני" השני מפנה אברהם לעבר בנו יצחק, ואת השלישי והאחרון – אל המלאך האוסר עליו לעקוד את בנו.
האם ה"הנני" השני עומד בסתירה לראשון? סגן־כהן התמודד ביצירתו עם השאלה הזו. הוא נהג ללוות את עשייתו האמנותית ביומנים שבהם כתב את הגיגיו ורשם סקיצות הכנה ליצירותיו. יומניו מגלים שלעיסוק בפרשת העקדה עשוי להיות גם פן אוטוביוגרפי. אביו, ד"ר מאיר סגן־כהן, היה רופא נערץ בירושלים שסייע במסירות אין־קץ למטופלים יהודים וערבים, עניים ועשירים. בימי המנדט הוא טיפל בעניים שבין חוליו ללא תמורה. מיכאל חש בילדותו כי אביו הוא נוכח־נפקד. אב רחום ומסור לכל אדם, אך פחות זמין בחייו של בנו.
את השניות הזו תיאר האמן בסקיצת הכנה ל"הנני", שבה הברוש הזקוף מייצג את ההתייצבות המלאה של אברהם בפני האל לנוכח הבנת ייעודו. הוא שלוח כחץ, כסימן קריאה, לעבר המילה "הנני" המתגלה מתוך הענן. הזית, הפורש את נופו הרחב ומעניק מצילו ומפירותיו, מייצג את מידת החסד ואת ההגנה של האב על בנו. האמן הקדיש את המתווה הזה לאביו. סגן־כהן כורך יחדיו את האב המקראי ואת אביו הביולוגי.
מתווה ההכנה מכיל את ההתייצבות בפני האל יחד עם ההגנה על הבן. שני הציוויים האתיים עומדים זה מעל זה. חובת האב לבנו מוצגת כבסיס, שמעליו עומדת חובת המאמין לאלוהיו ולייעודו. להבנתי, המתווה אינו מדגיש את המתח הנורא בין שתי הנאמנויות, העולה בפרשת העקדה, אך המילה "הנני" הניצבת מעל הברוש מנכיחה את ההכרעה: ההתייצבות קודמת להגנה. ביצירה המוגמרת, ההבעה האמנותית צומצמה למינימום. נעלמו הדימויים הפיגורטיביים, סולקה המילה "בני". נראה לי שהעלמת המילה "בני" מחדדת את הבחירה בהתייצבות לפני האל. מה שנותר מהקשר אב־בן הוא רמז דק המובע בטעם "מונח" שמופנה לכיוון שמאל, לכיוון הקריאה. נעלמה ההיענות הרכה והאוהבת של אברהם, נעלם הביטוי קורע הלב "וַיֵּלְכוּ שְׁנֵיהֶם יַחְדָּו". נותר רק סימון של החסר.
במאמרו המקיף על היצירה כותב דוד הד:
האם ניתן להטיל פירוש עתיר משמעויות והשלכות מעין זה על ציור כה רזה (לכאורה) כ"הנני", ציור שכל כולו מילה אחת ויחידה? דומה שאין מנוס מכך, וכי בחסכוניותה טמון יופייה ועומקה של היצירה. הניקוד המאוד חריג בסגול; ההפניה ביומנו של האמן למראה המקום בבראשית כב, ז; ההקשר של הסקיצות והגרסה המוקדמת של היצירה כחלק מדיאלוג של האמן עם אביו הרופא; המשמעות של עצי הזית והברוש – כל אלה קוראים לפירוש המביא בחשבון את הדו־כיווניות של "הנני" עליה מדבר סגן־כהן, אך גם מעניקים משקל מיוחד לכיוון האנושי החומל, שהוזנח בדיונים על משמעות העקדה.
סגן־כהן, שהפך בעצמו לאב זמן לא רב לפני יצירת "הנני", מזדהה עם כפל המשמעות של התייצבות מתוך כבוד בפני האב והיענות של קבלה גמורה לילד. ה"הִנֶּנִּי" שבציור, המנוקד בטעם המקרא המשרת או המחבר, דורש השלמה פונטית ורעיונית כאחד – "בני"… מושאו של ה"הנני" של סגן־כהן (הבן) נותר מחוץ לציור, נרמז, אך בגדר השלמה הכרחית לו. כך, בציור תמציתי ביותר, ההולם את חסכנותו של הסיפור המקראי, מצליח סגן־כהן לשלב אפקטים מוזיקליים, ויזואליים ואישיים בהציגו את "הִנֶּנִּי" כתמונת ראי אידיאית של "הִנֵּנִי".
סגן־כהן מכנה את יצירותיו "ציור־עיון". הַעֲמדת המילה "הנני" לעצמה, מוקפת מסגרת, אכן מזמינה לה פרשנויות. האותיות נדמות לדיוקן; נקודות הדגשים ניבטות מתוכו כעיניים. פתחנו והעלינו אפשרות שבתוכה מסתתרת המילה "אינני", העשויה להצביע על מוות – מותו הצפוי של יצחק, או חייו העריריים של אברהם לאחר ביצוע העקדה חלילה. האינות מהדהדת גם את ההתבטלות המוחלטת של אברהם לפני הקב"ה. אני שומעת בה גם את המילה "ענני", התחינה הסמויה של אברהם לביטול הגזירה.
במילה "הנני" פותח שליח הציבור בקהילות אשכנז את התפילה האישית שהוא נושא לפני תפילת מוסף של ראש השנה ושל יום הכיפורים: "הִנְנִי הֶעָנִי מִמַּעַשׂ, נִרְעַשׁ וְנִפְחַד מִפַּחַד יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, בָּאתִי לַעֲמֹד וּלְהִתְחַנֵּן לְפָנֶיךָ עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחוּנִי, וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי כְּדַאי וְהָגוּן לְכָךְ". "הנני – כך היא ענייתם של חסידים, לשון ענוה הוא ולשון זימון" (רש"י לבראשית כב, א, על פי מדרש תנחומא). "הנה אני כאן ועכשיו", שואף לחוש המתפלל, להיות מרוכז ונכון ומסור. הנה אני הֶעָנִי, עפר ואפר, כמעט אינני, מבקש מריבונו של עולם, מאבינו שבשמיים: הגן עלי, אנא ענני.
סיפור מכונן בתרבות המערבית
את פרשת העקדה קוראים ביום השני של ראש השנה. מן הצד האחד היא מבטאת את שיא מסירות הנפש והציות של האדם המאמין, עד כדי כך שהוא מוכן להקריב את בנו יחידו. ומן העבר האחר היא מסמנת את הגבולות ואת הסיכוי להינצל. "אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָה", אומר מלאך ה' לאברהם בתשובה ל"הנני" השלישי. האל לא רוצה בקורבנות אדם, ואפילו חרב חדה מונחת על צווארו של הנידון למוות, הוא עשוי להינצל מן הפורענות. ביום הדין עסוק האדם המאמין בשאלות אלו, בגורלו האישי, הלאומי ובמערכת יחסיו עם בורא עולם.
סיפור העקדה הוא סיפור מכונן בתרבות הישראלית ובתרבות המערבית בכלל. ייצוגים אינספור נוצרו בעקבותיו בספרות ובאמנות. רק מן המאה העשרים ואילך, התיאורים האמנותיים מעלים תהיות על עצם הלגיטימיות של הציווי האלוהי. באמנות הישראלית החל משנות השמונים של המאה העשרים השתמשו בסיפור העקדה כדי לתאר את מחיר המלחמות להקמת המדינה ולהגנה על קיומה. חלק מהתיאורים משמשים להביע מחאה על הדרך שבה מקריבים האבות, המנהיגים, את הבנים במלחמות ישראל. על רקע היצירות הנוקבות בולטת עבודתו הצנועה של סגן־כהן. עיצוב היצירה המתפרש כמודעת אבל שבמרכזה "הנני", שמסתיר בקרבו גם "אינני", עשוי לרמוז על אובדן הבנים במלחמות.
כך כתב סגן־כהן על אופייה של האמנות היהודית:
אמנות יהודית היא אמנות המִלה והסמל, אמנות הדרש ולא הפשט. לכן אינה נטורליסטית, ומאידך – אינה מופשטת; היא עוסקת בסמלים, במושגים, בערכים. אין היא אמנות לשמה אלא עשייה מוסרית-חברתית. האמנות היהודית אינה מונומנטאלית. היא נזהרת ביפי החומר והצורה לשמם (לא זהב ולא עגל), משום שהקלאסיקה ומה שהיא מייצגת – עבודה זרה היא בעיניה.
שימו לב, לסיום, לכתם הלבן שבשמאל התמונה, המכסה כתם שחור מתחתיו. אין לי מושג מה משמעותו. אתם מוזמנים להרהר על אודותיו.
המאמר הינו פרק הפתיחה של הספר "אמנות כפרשנות", על מועדי ישראל בראי האמנות, שראה אור לאחרונה בהוצאת ידיעות ספרים
