בבוקר היום שבו קבענו להיפגש לצורך הריאיון, קיבלתי מד"ר יוכי פישר הודעה על כך שאימה הלכה לעולמה, ולפיכך הריאיון יידחה כמובן. היה בכך משהו סמלי משום שספרה החדש, "ליאו" (בהוצאת אפיק), שלשמו נתכנסנו, הוא מסע אל עולמו של אביה ד"ר שמחה פישר, איש חינוך ששימש כמנהל סמינר "תלפיות", ממובילי הוראת התנ"ך בחינוך הדתי ומחברם של סדרת מדריכים להוראת ספרי התנ"ך. הספר מגולל את קורות חייו החל ממחוזות ילדותו בכפר פטרובוסלו (כיום בסרביה), דרך שנות השואה, העלייה ארצה והחיים בישראל, ועד מותו וימי השבעה עליו. במסע ארוג הסיפור המשפחתי של האב, שבילדותו נקרא ליאו, ושל ילדתו יוכבד חוה, שבגיל צעיר הפכה ליוכי.
פישר, בת 55, משמשת כיום כמשנה לראש מכון ון־ליר בירושלים. היא נולדה וגדלה בשיכון הדתי בגבעתיים, שלדבריה דמה אז למעין קיבוץ, "אבל בלי החסרונות של קיבוץ. השיכון כולו היה דתי. לא ראינו חילונים, לא הכרנו חילונים, זה היה משהו שמתקיים מעבר להרי החושך. זו הייתה ציונות דתית של שנות השבעים, שהיא קצת שונה מזו של היום, וזו הייתה שמחה גדולה לגדול בשכונה כזו הומוגנית. בית הכנסת שבמרכז השכונה, 'גבורת מרדכי', שביתם של הורי היה סמוך אליו, נבנה רק בשלהי שנות השבעים. לפני כן היה מין שטיבל קטן ומשפחתי. חיי הקהילה היו מאוד עשירים. היה שם את 'רחוב הסוכות', שהיה שם דבר.
"רוב המשפחות היו של ילידי הארץ. כילדה הייתי משוכנעת שאני היחידה שההורים שלה הם ניצולי שואה. היום אני מבינה שהיו עוד משפחות כאלו, אבל הרוח הדומיננטית הייתה של ציונות דתית חדשה כזו, עם הורים שהיו בגרעיני בני עקיבא והגיעו ארצה עוד לפני המלחמה".
"חברות־ילדות שבאו לנחם אותי בשבעה על אבא שמעו אז לראשונה שהוא היה ניצול שואה. הן לא ידעו. גדלתי בחברה שבה היינו הציוני־דתי החדש, וזה גרם לי בושה. לא דיברתי על זה בחוץ זה העיק עלי, אבל בגלל שהבנתי שזה חשוב שיתפתי פעולה והתעניינתי. אבא סיפר את הסיפורים לכולם, אבל אני לקחתי על עצמי את המשימה לזכור, והוא הבין את זה"
הבית שבו גדלה פישר היה שונה לא רק מצד העבר המזרח־אירופי. "תמיד הרגשתי שהמשפחה שלי יותר דתית ממה שראיתי סביבי. הייתה יותר הקפדה על ההלכה בבית, אימא שלי הלכה עם כיסוי ראש שאז היה פחות נהוג, ולא היו זיופים. אבל בתחושה שלי הבית היה גם מאוד גלותי, עם ערכים שאבא הביא משם ומעט רגשי נחיתות מול החרדיות, לצד ציונות מאוד חזקה".
לברוא את הזיכרון
ספרה של פישר נע הלוך ושוב בין מחוזות ילדותה למחוזות ילדותו של אביה, בין היסטוריה לזיכרון ובין מציאות ריאלית לבדיה ספרותית. ראשיתו בסיפוריו של אביה על שנות השואה. "גדלתי עם הסיפורים של אבא כל הזמן. ישנם ניצולי שואה שלא דיברו בכלל, וישנם אלו שדיברו המון. הוא היה שייך לסוג השני, אבל אלה תמיד היו אותם סיפורים. שבע־שמונה אנקדוטות שהייתי יכולה לחזור עליהן. תמיד סיפורי ניסים. איך ניצלנו פה, ואיך גבי, האח הגדול, הציל אותנו שם. שום דבר לא התחבר לכלום, ובעיקר זה היה עול מאוד גדול בשבילי.
"גדלתי בחברה שבה היינו הציוני־דתי החדש, וזה גם גרם לי בושה. לא דיברתי על זה בחוץ. חברות־ילדות שבאו לנחם אותי בשבעה על אבא שמעו אז לראשונה שהוא היה ניצול שואה. הן לא ידעו. זה העיק עלי, אבל בגלל שהבנתי שזה חשוב שיתפתי פעולה והתעניינתי. אבא סיפר את הסיפורים לכולם, אבל אני לקחתי על עצמי את המשימה לזכור, והוא הבין את זה. לא מזמן מצאתי משהו שכתבתי ביום השואה כשהייתי בכיתה ה' או ו'. הרגשתי אחריות כזו וכתבתי את כל הסיפורים שלו במחברת. בלי להבין איפה זה קרה, איך יכול להיות שזה קרה, מין ניסים כאלה שבעזרת ה' ניצלנו, בלי חוט מקשר ברור. הוא בחר על מה לספר וזהו. גדלתי על זה, אבל עד גיל מאוחר מאוד לא רציתי לשמוע מזה".
החיים בצילו של אב ניצול שואה היו מלווים גם בתחושות אשמה. "תמיד ריחפה בחלל השאלה למה אני מצערת אותו, הרי הוא כבר סבל מספיק. הוא לא היה צריך להגיד הרבה כדי שנבין את זה. הוא גם היה חולה, היו לו מחלות לב, וזה התווסף לעניין. אם למשל חזרתי הביתה קצת מאוחר, הוא אמר לי 'בגללך אני לא מרגיש טוב ולא ישן'. לא היה צריך יותר מזה. השואה הייתה שם כל הזמן ברקע. לכן פשוט לא רציתי לשמוע מזה. הלכתי ללמוד היסטוריה כללית באוניברסיטה העברית, לא היסטוריה יהודית ולא שום דבר שדומה לזה, בטח לא שום דבר שקשור לשואה. כך עד שאבא שלי נפטר, לפני ארבע־עשרה וחצי שנים".
אחרי מות אביה יצאה פישר למסע אל סיפור חייו. כשבאמתחתה הסיפורים ששמעה והכשרתה כהיסטוריונית, היא ניסתה לרקום את הסיפור הכולל, שאותו מעולם לא שמעה ממנו. "הסיפורים שהוא סיפר לי שוב ושוב כשהייתי ילדה, הצטרפו להיסטוריה שהתחלתי לחקור. אבל רק הידיעה שמותר לי להשתמש בבדיון, אפשרה לי לגשת אל ההיסטוריה. הרגשתי שאני חייבת לברוא זיכרון שיהיה שלי ולא להיות לכודה בזיכרון שלו, שזו טראומה שמשתקת, לא משהו שמאפשר חיים. רציתי לברוא זיכרון שיהיה נאמן לרוח שלו ולְמה שהוא סיפר שעבר עליו, אבל שגם יהיה שלי, וזה מה שהבדיון מאפשר".
אפילו תיאור הביקור שעורכת הבת במחוזות הילדות של האב, אשר פותח את הספר, מתברר בשיחתנו כפרי הדמיון. "לא הייתי שם ואין לי צורך להיות שם. גם אבא שלי מאוד לא רצה לנסוע לשם. חלק מהאחים שלו נסעו, אבל הוא לא רצה. הוא אמר 'אני זוכר הכול, אין שום טעם'. נסעתי לשם בדמיון, דרך הסיפורים שלו, מה שהשלמתי מסיפורים אחרים, ומקריאה על המקום. מבחינתי הייתי שם. בעצם, המקום שבו אבא שלי גדל ממילא כבר לא קיים. המקום הגיאוגרפי ישנו אבל הוא לגמרי אחר, ולכן לא היה טעם מבחינתי בנסיעה כזו".
"כשכתבתי את הספר ראיתי בפעם הראשונה את העדות שלו ביד ושם. הוא פותח את העדות בכך שקשה לו מאוד להבין איך הם ישבו וחיכו בהונגריה עד 1944. ברור שזו חכמה שלאחר מעשה, בזמן אמת הם לא היו מסוגלים להאמין שדבר כזה יקרה להם. אבל אתה רואה בכל זאת שכל כך הרבה שנים אחר כך זה הציק לו, איך אבא שלו לא הבין בזמן שצריך ללכת"
האופן הייחודי שבו כתוב הספר, קטעים־קטעים שהקשר ביניהם איננו לינארי ופשוט, מקשה מעט על הקריאה, אך מבחינת פישר זה חלק מהניסיון לברוא זיכרון ולהתמודד עם העבר. "הספר הזה כתוב כמו שאנחנו זוכרים. אנחנו לא זוכרים את הדברים בצורה ליניארית, אלא יותר במעגלים, באמצעות קשרים אנקדוטליים. זו באמת לא היסטוריה רגילה. הספר הזה מבקש לשבור את הדיכוטומיה הברורה לכאורה בין היסטוריה לזיכרון, ולהציע אפשרות אחרת. יש אירועים טראומטיים, כמו השואה, שבהם הדיכוטומיה הזו לא עובדת. המעבר הזה בין היסטוריה, זיכרון ובדיה, דרך הפרגמנטים שמהם מורכב הסיפור, מאפשר את ההתמודדות עם הטראומה".
בגידת השכנים
סיפור חייו של שמחה (ליאו) פישר החל בשנת 1928, בכפר פטרובוסלו שעל גדת נהר הטיסה. עבור היהודים האזור היה דרום הונגריה, אך מאז התפרקות האימפריה האוסטרו־הונגרית בשלהי מלחמת העולם הראשונה הוא צורף ליוגוסלביה.
פישר: "בשנת 1941, כאשר יוגוסלביה נכבשה על ידי הגרמנים, האזור הזה חזר להונגריה. סבא שלי נרצח באושוויץ, ואביו היה קצין בצבא האוסטרו־הונגרי במלחמת העולם הראשונה. הוא נפצע במלחמה וקיבל עיטור כבוד. אפשר רק לדמיין את תחושת הבגידה שהם חוו במלחמת העולם השנייה.
"התוצאה של הסיפוח חזרה להונגריה הייתה שמ־41' ועד כניסת הנאצים להונגריה בשנת 44', האנטישמיות אומנם גברה מאוד ולקחו יהודים צעירים לעבודת פרך, אבל עדיין הייתה להם תקווה שההונגרים יגנו עליהם. לקראת סוף ימיו אבא שלי מסר עדות מצולמת ביד ושם. כשכתבתי את הספר ראיתי את העדות הזו פעם ראשונה. הוא פותח את העדות בכך שקשה לו מאוד להבין איך הם ישבו שם וחיכו עד 44'. באמת קשה לקלוט את זה. ברור שזו חכמה שלאחר מעשה, בזמן אמת הם לא היו מסוגלים להאמין שדבר כזה יקרה להם. אבל אתה רואה בכל זאת שכל כך הרבה שנים אחר כך זה הציק לו, איך אבא שלו לא הבין בזמן שצריך ללכת".
בר־המצווה של האב, שנחוגה בשנת 41', הייתה האירוע האחרון שהפגיש את כל המשפחה המורחבת בכפר הקטן שבו גרו. שלוש שנים אחר כך, כאשר הנאצים נכנסו להונגריה, היה ליאו נער צעיר. "החל מחודש אפריל 44' הנאצים התחילו לאסוף את יהודי הונגריה. בשלב הראשון אלו רק 'יהודי השדה', תורם של יהודי בודפשט יגיע מאוחר יותר. תוך כמה שבועות, במהלך בזק, כל 600 אלף היהודים הללו נשלחו לאושוויץ ברכבות. זה המספר הגדול ביותר של יהודים שהושמדו בבת אחת.
"אבא של אבי נלקח בפסח לאושוויץ ולא חזר, והם נשארו אימא עם שישה ילדים, ועוד איזו דודה שלא היו לה ילדים והצטרפה אליהם. הם נלקחו כמה שבועות אחרי האבא. היה ברור להם שהם יילקחו, והם הכינו צידה לדרך והיו מוכנים לזה. מי שהוביל את המבצע היו הנאצים, אבל תמיד בסיפורים מי שליוו אותם היו השוטרים ההונגרים. הבגידה הזו של הכפר, הדרך לתחנת הרכבת כאשר הם הולכים וכולם מסתכלים עליהם ומקללים אותם, כל הגויים שבעבר חלק מהם אפילו עבדו אצלם – נותרה חקוקה מאוד בזיכרונם. הם נלקחו בהתחלה לגטו בעיר באיה, ומשם לגטו בעיר סֶגֶד. בכל אחד מהם הם שהו זמן קצר יחסית, ואחרי כמה שבועות הם נלקחו ברכבת לאושוויץ".
אחד מסיפורי ההצלה המרכזיים שסיפר האב התרחש בתחנת הרכבת. "הרכבת שלהם עצרה במקום שאחר כך הבנתי שהוא עיר קטנה ליד וינה. הורו לכולם לרדת כדי לפנות את הגופות מהקרון. הם נסעו כבר כמה ימים בלי אוכל ומים, בלי אוויר, כמו בסיפורים שכולנו מכירים, וכבר היו בקרון אנשים שמתו. הם ירדו, הוציאו את הגופות ונעמדו על הרציף למין מפקד שעשו להם. ושם אמרו להם שמי שרוצה לעבוד בעבודה תעשייתית קלה יחזור לרכבת, ומי שרוצה להישאר במקום לעבודה חקלאית – שיישאר, אבל רק מי שמוכשר לעבודה. האח הגדול, שהיה אז בן 18, הציל אותם. הוא היה כנראה מאוד אמיץ, עקשן ודעתן, ואמר בתקיפות לאימא שאין שום סיכוי שהוא חוזר לרכבת. הרב של העיירה אמר לכולם 'אנחנו חוזרים לקרון', והאח סירב בתוקף. רק משום שהיא לא רצתה להיפרד, היא נשארה איתו יחד עם כל הילדים, כולל הילד בן השלוש שהם החביאו. זה מה שקבע את גורלם, כי מכל מי שחזר לרכבת לא נשאר אף אחד. זה סיפור מאוד חזק במיתולוגיה המשפחתית, וכנראה שבאמת כך קרה הדבר".
את הרקע לאירוע הבינה פישר רק במהלך כתיבת הספר. "אף פעם לא הבנתי איך יכול להיות שהשאירו אותם. מסתבר שהמשפחה של אבא שלי לא הייתה לבד, אלא חלק מקבוצה של יהודים שנקראה 'מגורשי שטרסוב', על שם המקום שבו הרכבת עצרה. החוקרים מנסים להסביר איך ייתכן שכ־15 אלף יהודים שכבר היו על הרכבות לאושוויץ ניצלו. קסטנר טען במשפט שלו שזה היה חלק מהמשא ומתן שהוא ניהל עם אייכמן, לשים חלק מהיהודים 'על הקרח' עד שהמשא ומתן יסתיים. מצד שני יש הסבר שלפיו ראש עיריית וינה הודיע שהוא זקוק לידיים עובדות כי אין מי שיעבוד בשדות ובמפעלים בעיר, והיהודים הללו, שרובם הגיעו כמשפחות, נלקחו לעבוד בחקלאות ובתעשייה. אבא שלי לא הבין את ההקשר וזה גם לא עניין אותו, אבל כשעשיתי זום־אאוט הבנתי איך זה יכול להיות. פה נכנסת ההיסטוריונית שבי, שלא יכולה להסתפק בהסבר שזה 'נס', ומנסה להבין איך זה עבד".
הגוי שזרק סנדוויצ'ים
משם נלקחו בני המשפחה לחווה חקלאית בחבל הסודטים ועבדו בקטיף סלק סוכר במשך כמה חודשים, שהיו "קשים אבל אפשריים", כדברי פישר. "אחד הדברים שמצאתי בדיווחים של הנאצים זו תלונה חוזרת על האוכלוסייה המקומית שמסייעת ליהודים. זה מעניין כי אחד הסיפורים שתמיד שמעתי היה על גוי שבשעה שהיו מצעידים אותם לעבודה, כשעברו על איזה גשר, היה מגיע בכל יום על האופניים וזורק להם סנדוויץ' עם בשר חזיר, והם היו נותנים אותו לאח הקטן וזה מה שהציל אותו. כילדה תמיד בלבל אותי העניין של בשר החזיר, כי גדלתי בבית מאוד מקפיד וזה שיגע אותי. אבל אבא סיפר את זה באופן מובן מאליו, ובעצם שידר לי שזה היה פיקוח נפש ומותר. כשראיתי את הדו"חות של הנאצים על האוכלוסייה הצ'כית שנחמדה מדי ליהודים, זה התחבר לי".
לאחר סיום הקטיף עברו בני המשפחה לבניית ביצורים. זו הייתה תקופה קשה מאוד, שנמשכה עד ימיה האחרונים של המלחמה. לקראת תבוסתם הצעידו הגרמנים את היהודים מהמחנות השונים לעבר גרמניה, ב"צעדות המוות" המפורסמות. כאשר הצעדה שבה הלכה משפחת פישר הופצצה בידי בעלות הברית הורו הגרמנים לכל היהודים להתכופף. האח הבכור קרא לבני המשפחה לברוח ליער הסמוך, והם המתינו שם עד שהיו בטוחים שהאזור שוחרר.
אחרי תום המלחמה הגיעו בני המשפחה לבודפשט, שאליה התנקזו רבים מהניצולים מקרב יהודי הונגריה. השלב הבא היה החזרה לכפר, אך הם לא מצאו דבר שאליו יוכלו לשוב. "הם היו המשפחה היחידה שחזרה לכפר, אימא עם ילדים. חוץ מהם חזרו לכפר רק ניצולים בודדים. בהתחלה סבתא שלי הקימה מין בית, מקום לניצולים ששבו, אבל מהר מאוד כולם הבינו שעליהם לעזוב והתחילו להתפזר".
את הדרך לארץ ישראל עשה האב יחד עם שניים מאחיו על אוניית המעפילים "אנצו סירני". לאחר תקופת מעצר בעתלית הם שוחררו, והאב נשלח למוסד עליית הנוער במושב הדתי שדה־יעקב. משם המשיך לישיבת בני עקיבא בכפר הרא"ה. שם גילה הרב משה צבי נריה את כישרונו בתחום החינוך, והחל לייעד אותו לתפקיד הזה למרות הפער הלימודי הגדול שצבר בשנות המלחמה.
פישר: "היה לו סיפור חמוד משם, שלא נכנס לספר. נתנו לו ללמד קצת בבית ספר יסודי, ופעם אחד המורים עבר ליד החלון של הכיתה והסתכל איך הוא מלמד. לאחר השיעור אותו מורה ניגש אליו ואמר לו: 'אתה מלמד נהדר, יש לך ממש כישרון לחינוך, רק שאת המילה 'עשר' כותבים עם ע' ולא עם א'.
"עולם החינוך וההוראה, שהוא כנראה יועד אליו עוד מבית ההורים, תפס אותו. הוא החל ללמוד בסמינר למורים בבית־וגן ונכנס לחזק לחינוך הממלכתי־דתי. במשך שנים הוא היה המנהל של סמינר תלפיות, היום מכללת תלפיות, ופיתח את התחום של הוראת התנ"ך. הוא מאוד אהב תנ"ך".
המדריך והחניכה שהפכו לזוג
הספר "ליאו" מגולל בעיקר את סיפורו של האב. בשיחתנו אנחנו משלימים גם את סיפורה של האם שכאמור נפטרה לאחרונה, אף היא ניצולת שואה. היא נולדה בחבל בוקובינה שברומניה בינואר 1933, בעיר פלטיצ'ן (פלטישאן בפי היהודים). "היא הייתה בת יחידה ומאוד הצטערה על זה כל החיים", מספרת בתה. "לאחר שפרצה המלחמה לקחו את אביה למחנה עבודה, והיא ואימא שלה גורשו לעיר סוצ'אבה, שהיהודים שגרו בה גורשו לחבל טרנסניסטריה. כך קרה שבאופן מאוד משונה הם גרו בבתים שמהם גורשו היהודים. אחרי המלחמה הן ניסו לחזור לביתן אך הוא כבר נתפס על ידי הסובייטים, והן נאלצו למצוא בית אחר. החוויה שלהן הייתה בעיקר חוויה של פליטות, מחסור ופרידה מהאב ודאגה לו. אימא לא עברה את המחנות, אז ב'היררכיית השואה' שהייתה אצלנו בבית זה כאילו פחות נחשב, אבל במשך השנים הבנתי שגם היא סבלה לא מעט. הסיפורים המאוד קשים היו דווקא על מה שקרה כשהסובייטים נכנסו, ומה שעברו כמה מהחברות שלה.
"בשנת 1947 היא עלתה ארצה בעלייה גדולה של נוער בשתי אוניות מעפילים, 'פָּאן יורק' ו'פאן קרֶסֶנט'. עכשיו כשהיא נפטרה אני עסוקה הרבה בשאלה איך הם שלחו אותה, בת יחידה בת 14, לבד אל הלא נודע. הם לא ידעו שהם יגיעו אחר כך, ובכל זאת שלחו אותה, כחלק מגרעין של בני עקיבא. הבריטים כמובן לא נתנו להם להיכנס לארץ, והם גורשו לקפריסין. לאימא היו דווקא זיכרונות יפים מהתקופה בקפריסין. הם למדו על ציונות, ומהרבה בחינות זה היה כמו מחנה של תנועת נוער. היא לא סבלה שם, וזו הייתה מעין הכנה חשובה לחיים בארץ.
"אחרי הקמת המדינה היא נשלחה למוסד עליית הנוער בשדה יעקב ושם פגשה את אבא שלי, המדריך ה'ותיק' שכבר היה שנתיים בארץ. אני לא יודעת מתי בדיוק יחסי המדריך והחניכה הפכו לזוגיות, אבל מאז הם היו ביחד, עד שאבא שלי נפטר. מאז ועד פטירתה היא לא הפסיקה להתגעגע אליו. זאת הייתה אהבה גדולה מאוד".
