בראש השנה תשפ"א (2020), עטויי מסכות ותחת סגר קורונה, התאספו מתפללי מניין לא גדול במכון המקדש. אחרי 11 שנים של הפסקה שוב חל אז ראש השנה בשבת, והרב ישראל אריאל שב ותקע בו בשופר כפי שנהג בתשס"ז (2006) ובתש"ע (2009). בשאר מנייני העולם, למעט אולי אחד או שניים הקרובים גיאוגרפית ורעיונית למניינו של הרב אריאל, שבתו השופרות מתרועה.
הרב ישראל אריאל נחוש לתקוע בשופר גם בראש השנה תשפ"ד. בספר חדש, "שופר ולולב בשבת", הוא שוטח על פני 453 עמודים את משנתו: הגיע הזמן לחדש ימינו כקדם גם בהיבט הזה.
על הלולב נרחיב בעוד שבועיים, אך כרגע נתמקד באופן מובן בשופר. לעת־עתה הדבר אינו מתאפשר בהר הבית, שבו תקעו בשופר בימי המקדש, אך לפי הרב אריאל יש לחדש זאת לכל הפחות בתחומי ירושלים המקודשת. אגב, ראש השנה אמור לחול בשבת לא מעט פעמים בעשור הקרוב: בתשפ"ז, בתשפ"ח, בתשצ"א ובתשצ"ד.
בזמן המקדש הייתה תקיעת השופר מתקיימת במקרים כאלה בירושלים בלבד, מפני שרק כאן ידעו בוודאות שבית הדין קיבל את עדות הראייה בעניין הירח החדש, ושללא ספק אותו יום הוא תשרי ולא היום השלושים של אלול. אחרי החורבן, במסגרת תקנות רבן יוחנן בן זכאי, נקבע שאפשר לתקוע בשופר בשבת בכל מקום שבית הדין הגדול נדד אליו. כך ירשה יבנה את מקומה של ירושלים, וכך הוסיפה תקיעת השופר להישמע בכל שנה בא' בתשרי – גם זה שחל בשבת – לכל הפחות בבית הדין.
במדרש (פסיקתא מ"א) נכתב שב"ראש השנה שחל להיות בשבת, אין תוקעים בכל מקום, אלא בעין טב, במקום שהיו בית דין יושבים ומעברים את השנים והחדשים". עין טב מזוהה כיום בחירבת עיטאב, הסמוכה לבר־גיורא בהרי ירושלים. במסכת ראש השנה (כ"ה, א') מסופר שרבי יהודה הנשיא שלח את רבי חייא תלמידו לעין טב לקדש את החודש, וביקש להשיב לו כסימן שהמשימה בוצעה בסיסמה "דוד מלך ישראל חי וקיים".
בתלמוד מובאים רמזים לכך שבמקורה נהגה תקיעת השופר בראש השנה במקדש בלבד, מושב בית הדין הגדול, גם ביום חול. כך, למשל, נכתב גם על שנים "רגילות" (ראש השנה ל', עמוד א') ש"בראש השנה לא היו תוקעין אלא בבית דין שקידשו בו את החודש ,ואין כל יחיד ויחיד חייב לתקוע". כך למשל מסיק פרופ' מאיר בר־אילן: "עיקר התקיעות בראש השנה היה במקדש, ליד שער המזרח". זו הסיבה שגם כאשר הונהגה התקיעה בשופר בכל מקום, כשראש השנה חל בשבת נשמרה ההלכה הקדומה שאין לתקוע אלא בבית דין.
הרב ישראל אריאל: "די בבית דין אחד בירושלים היושב עד שעה שישית (חצות היום) כדי שיתקעו בכל בתי הכנסת בירושלים כל אותו זמן שבית הדין יושב במקומו"
חשוב לציין שתקיעת שופר איננה מלאכה אסורה בשבת, ובמקרי חירום כמו סכנת טביעה של ספינה או עיר שעומדת בפני שיטפון הריעו בשופר בתפילה גם ביום המנוחה. אולם בתלמוד הבבלי ציינו סיבה אחרת לתקיעה בראש השנה שחל בשבת במושב בית הדין בלבד: החשש שמתוך התלהבות יתרה לקיום מצוות התקיעה בחג יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים. חשש זה הביא להרחבת תפקידו של בית הדין במקרה הזה. מעבר לכך שהוא אמון על קידוש החודש, הוגדר בית הדין גם כגורם המפקח על כך שהשופר לא יטולטל ברשות הרבים.
פרופ' עזרא פליישר ז"ל ופרופ' שולמית אליצור מהאוניברסיטה העברית מצטטים במאמריהם סדרת פיוטים המתוארכים למועד כלשהו בין המאה ה־10 למאה ה־12 שנמצאו בגניזה הקהירית, המתארים בפרוטרוט כיצד התבצעה גם אז תקיעת השופר בשבת בבית הדין. כך למשל: "מלך הזהיר בוועד, שיהיו תוקעים בבית הוועד – בשבת וראש השנה. מלך חיזקם בלימוד שיהא שופר קשור לעמוד – בשבת וראש השנה. מלך בירר בעדה שלא יתקעו אלא בפני ראשי תעודה – בשבת וראש השנה. מלך רחש שלא יימשך ביד אבל יינתן פה בו והוא מגויד – בשבת וראש השנה". "בית הוועד" פירושו בית דין, "ראשי תעודה" הם דיינים, ו"מגויד" פירושו קשור לעמוד. כדי שהשופר לא יטולטל ברשות הרבים הוא נקשר לעמוד, ועל התוקע נאסר לגעת בו בידיו אלא בפיו בלבד.
יש גם עוד: "ישבתו מתקוע בכל מקום מועד, משכילים יריעו בבית ועד", "זוכר להנפיש מרעד לתוקעי בבית הוועד, [נורא] וקדוש", או "שופר היום מדירתנו יושבת, ובבית הוועד נריע כחוק משיבת".
התקיעה בשופר התקיימה גם בשבת עוד יותר מאלף שנים אחרי חורבן הבית בישיבת ארץ ישראל, גם כשהייתה באחריתה בדמשק ובצור. רבי נתן מטרנקטיליש, בן המאה ה־13 ומרבותיו של הרמב"ן, סיפר על חכם מדמשק שהעיד שגם בזמנו היו תוקעים שם בשופר כשראש השנה חל בשבת. לא מנותקת מכך העובדה שבעידן ההוא נחגג ראש השנה בארץ הקודש יום אחד בלבד, כמצוות התורה, ולא יומיים כפי שנהגו בבבל. באגרת ששלח בשנת 1062 לספירה מחה ראש הגולה הבבלי, דניאל בן חסדאי, באוזני ראש ישיבת ארץ ישראל ששכנה אז בדמשק, מדוע תוקעים בישיבתו בשופר בראש השנה שחל בשבת. בדמשק הוסיפו לתקוע על אף המחאות.
לא רק בארץ ישראל רבתי תקעו בשופר בשבת. גם הרי"ף, רבי יצחק אלפסי בן המאה ה־11, תקע בשופר ביום השביעי בבית הדין שלו במרוקו. כך כתב עליו הרמב"ן: "ורבנו יצחק אלפסי בעל ההלכות היה סובר… בכל בית דין תוקעים. ולפיכך היו תוקעים לפניו כל ימיו בראש השנה שחל להיות בשבת. כך קיבלנו מפי זקני ספרד אנשי מקומו, וכך כתבו מקצת תלמידיו". אולם לנוהג הזה לא היו ממשיכים: "מכל מקום לא סמכו העולם על זה, ואין מקום בעולם שיתקעו בשבת".
הרב ישראל אריאל, נציג התוקעים בשופר בשבת בדור הזה, טוען שלפחות לפי חלק מהדעות ההלכתיות מעמדה של ירושלים שתוקעים בה בשופר כשראש השנה חל בשבת נותר על עומדו גם לאחר החורבן. "די בבית דין אחד בירושלים היושב עד שעה שישית (חצות היום) כדי שיתקעו בכל בתי הכנסת בירושלים כל אותו זמן שבית הדין יושב במקומו", כתב בספרו. הוא מתרעם שם על כך שכיום, כשעירוב מקיף כל מקום יישוב יהודי בארץ ובחו"ל, "בראש השנה שחל בשבת טלטול כל דבר אפשרי חוץ משופר, שהוא מצוות היום. היש מנהג תמוה מזה?". לכך מצטרפת לדעתו העובדה שהלוח העברי קבוע זה מכבר והחודש איננו מקודש עוד בבית דין, כך שגם מועד ראש השנה ידוע מראש לכול. ממילא אין מקום לחשוש שמועד התקיעה יחול רק למחרת, ולכן אין מניעה לתקוע.
הרב אריאל משחזר בספר את מה שכבר הפך לנוהג גם בדורנו – במניין המסוים הזה, לפחות – ומה שכנראה ייעשה גם בשבת שלפנינו: "בין קריאת התורה והתקיעות הוכרז על קיום ישיבת בית הדין במשך כחצי שעה, על פי ההלכה שהתקיעה נעשית בשעה שבית הדין יושב. השופרות הובאו למקום בערב ראש השנה כדי למנוע טלטול. בסיום התקיעות ותפילת מוסף הוכרז על המשך הדיון בבית הדין, לפתרון שאלות שהעסיקו את ציבור המשתתפים במעמד".
יותר ממאה שנים לפני הרב אריאל ניסה הרב עקיבא יוסף שלזינגר לחדש את התקיעה בשבת בעיר הקודש. בראש השנה תרמ"ב (1881) שחל בשבת התחוללה מהומה סביב רצונו לחדש את התקיעה בשופר ביום הקדוש, אולם בסופו של דבר הוא נותר בדעת יחיד ותקע בשופר לבדו. ויכוח התעורר בין חכמי ירושלים אם מותר כלל לשמוע את קול תקיעתו של הרב שלזינגר. שלושה מגדולי רבני העיר – הרב שלמה זלמן בהר"ן לעווי, הרב משה דיסקין והרב יוסף חיים זוננפלד – לא הסכימו עם הצעד של הרב שלזינגר, אך טרחו ובאו לשמוע את קול שופרו.
בתרס"ה (1904) ובתרס"ו (1905) חל שוב ראש השנה בשבת. בכוונה תחילה עמד הרב שלזינגר לקיים בתרס"ה את מעמד חידוש התקיעה בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי ברובע היהודי: "מקום המסוגל לזה… שמו נאה לו כתקנתו שהיו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין", הוא כתב. ברגע האחרון שבה והתעוררה מחלוקת, ורבי עקיבא יוסף שלזינגר ויתר על דעתו למען השלום, ושב והסתפק בתקיעה יחידי בביתו.
אגב, מתברר שאפילו לרבן יוחנן בן זכאי לא היה קל לתקוע בשופר בבית דינו בשבת. כשביקש לעשות זאת ביבנה אחרי החורבן, "אמר להם רבן יוחנן בן זכאי לבני בתירא: נתקע? אמרו לו: נדון (על כך). אמר להם: נתקע ואחר כך נדון. לאחר שתקעו, אמרו לו: נדון. אמר להם: כבר נשמעה קרן ביבנה, ואין משיבין לאחר מעשה" (ראש השנה כ"ט, עמוד ב'). כך נטרל ריב"ז את ההתנגדות לחידושו: תקיעת השופר כבר נשמעה בשבת, והפכה לעובדה מוגמרת.
סיבה נוספת שהמריצה את הרב שלזינגר לתקוע בשופר גם בתרס"ו הייתה מצבו הרעוע של העם היהודי בתפוצות והתפשטות הפוגרומים ברוסיה במהלך אותה שנה: "שמעתי והתרגז בטני", כתב הרב שלזינגר' "אמרתי יעבור עליי מה, אני אסע להגאון הרב שמואל סלנט לשאול את פיו, למה מנגד לזה הרבה. כי מרדכי היהודי כאשר ראה עת צרה היה מדחה את יום טוב של פסח בתענית, ועל ידי דיחוי זה נדחה גזרת המן. ואנחנו נחוס מלדחות להצלת רבים ספק שבות (איסור מדברי חכמים)? ורבותינו ז"ל העידו איך ישועת ישראל תלוי בשופר במועדו".
"ויתחזק וישב על המטה", העיד הרב שלזינגר על הרב שמואל סלנט, "וסיפרתי לו כל הנ"ל, והשיב שלא שמע מעניין זה עד עתה כלום. אדרבה, בשנת תרמ"ב, כאשר היה מדובר לתקוע בראש השנה, היה מצפה לשמוע תקיעת שופר בזמנו… ואמר אם סומכים אנו על הרי"ף, יכולים אנו לתקוע בפני בית דין סתם" – כלומר, בכל בית דין, אף שאיננו סמוך.
מצבנו איננו נואש כפי שהיה ב־1905, ברוך השם. אבל במסכת ראש השנה כבר הזהירו ש"כל שנה שאין תוקעין לה בתחילתה, מריעין לה בסופה" – רמז לאסון שעלול להתרגש, חלילה, אם לא יישמע קול התקיעה. לרב ישראל אריאל ולעוד כמה יהודים אכפתיים בין החומות חשוב להתריע על כך מראש, תרתי משמע.
