פָּגַשְׁתִּי בּוֹ לָרִאשוֹנָה בַּקָפֶּלָה הסִיסְטִינִית בִּשְׁנַת/ 1978 בַּמֵאָה הקוֹדֶמֶת, לִפְנֵי 36 שָנִים./ זֶה הָיָה חָמֵשׁ שָׁנִים רָעוֹת מִדַי אַחֲרֵי מִלְחֶמֶת יוֹם כִּפּוּר וַאֲנִי/ יָצָאתִי בְּמִשְׁלַחַת מִטַעַם עַצְמִי לְגַלוֹת היֵשׁ חַיִים אַחֲרֵי הַמַבּוּל./ רוֹמָא קִבְּלָה אֶת פָּנַי גְשׁוּמָה וּמְעֻרפֶּלֶת, הַמִפְלָצוֹת הַמִשְׂתָרְגוֹת/ בְּמִזְרְקוֹת הָאֶבֶן יָרְקוּ בַּאֲדִישׁוּת סִילוֹנֵי מַיִם בָּאֲוִיר הַקַר וְהַזָר,/ בִּפְנִים הַתִקְרָה הַנֶהדָרָה נִפְרְשָׂה מֵעָלַי כְּחֻפַּת יְקוּם מִסְתַחְרֵר, מַבָּטִי/ שׁוֹטֵט רָצוֹא וָשוֹב כְּכַדוּר מְסֻנְוָר שֶהָלַך לְאִבּוּד בְּרוֹלֶטָה קוֹסְמִית,/ פִּתְאֹם רָאִיתִי מֵעָלַי אֶת פְּנֵי אֱלֹהָיו הַמִשְׁתוֹקְקִים לָגַעַת שֶל/ מִיכֶּלָאנְגֶ'לוֹ, וּמֵאָז, מֵאָז אֲנִי לֹא עוֹשֶׂה לִי אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָיו.
במילים נוקבות ומטלטלות מתאר דודו פלמה, משורר ואמן שנוי במחלוקת, את חוויית הלוחם, את השאלות הקיומיות ואת המחשבות המלוות את מי שהיה בשדה הקרב והריח את ריח המלחמה. הזיקה בין המלחמה לאמנות איננה מקרית. לוחמים רבים בחרו לתאר ולתעד את אימי המלחמה באמצעים חומריים וּויזואליים. מעשה אומנותי זה הינו פעולה אישית ואינטנסיבית המאפשרת ללוחמים לעבד את הטראומה שעברו.
מלחמת יום הכיפורים, שבימים אלו אנו מציינים לה חמישים שנה, פוגשת כל אחד מאיתנו במקום אישי, לאומי ופוליטי. בנימה אישית אציין כי הטלטלה והזעזוע מהמלחמה הולידו בקרב הוריי, מיכאל ז"ל ולסה רסקין, את הרצון לעלות ארצה מארה"ב ולהיות שותפים בעשייה הציונית.
התערוכה "1973 – יומן משא", המוצגת בימים אלו בבית יד לבנים בנתניה, מציגה את עבודותיהם של לוחמים שהשתתפו במלחמת יום הכיפורים – פצע פתוח ומדמם בהווייתם של רבים. זהו מסע שהחל באוקטובר 1973, ונמשך כמשא מאז ועד היום. התערוכה יצאה לדרך לפני כשנה ביוזמת המרכז למלחמת יום הכיפורים, שנוסד בשנת 2018 במטרה לשמר ולנצור את זכרה של המלחמה. המרכז נותן במה של כבוד לגבורת הלוחמים ומנציח את שמם. פעילות העמותה מתמקדת בשימור היסטוריית המלחמה ומורשתה במגוון רחב של היבטים – פוליטיים, צבאיים, אסטרטגיים, חברתיים, אישיים ותרבותיים.
העמותה פנתה לאמנית אורלי עזרן, בבקשה לסייע בהתנדבות באצירת התערוכה. זהו פרויקט מאתגר, שכן מדובר בחלל מורכב מבחינה אוצרותית ובמספר רב של לוחמים שביקשו להציג מעבודותיהם. התערוכה מציגה את קולותיהם של הלוחמים במגוון רחב של דרכים: יצירה פלסטית, קטעי כתיבה, וידאו, שמע, חפצים ומזכרות אישיות. היא מנכיחה את מראות המלחמה, את הגבורה העילאית של לוחמיה, את קורבנם של נופליה ואת חייהם של שורדיה. יצירת העבודות הייתה נקודת מפנה בעבור הלוחמים, שבחרו בנתיב היצירה האמנותית כדרך לספר לעולם את מורשתם, את חוויותיהם ואת המשא שהם נושאים עימם זה חמישים שנה.
17 פצועים בטנק אחד
במפלס העליון של המבנה מוצגים רישומים, ציורים ופסלים המתייחסים ישירות לשדה הקרב של מלחמת יום הכיפורים. כדי ליצור המחשה למלחמה חולק האולם על פי גזרות הלחימה, צפון ודרום. במפלס התחתון, שהאלמנט העיקרי בו הוא קיר ההנצחה, הוצבו עבודות שקשורות בצד האנושי של המלחמה – מוות, אובדן, כאב, פחד, חרדה, טראומות נפשיות ופציעות פיזיות.
קרב החווה הסינית, שניטש במערב סיני בין 15 ל־18 באוקטובר 1973, הוגדר כקשה ביותר בתולדות צה״ל. קובי (יעקב) לפיד, שנלחם לאורך כל המלחמה, מיומה הראשון ועד האחרון, שימש אז כתותחן בטנק בגדוד 79 של חטיבה 14. קובי נלחם יחד עם הטנקים המובילים בקרב ההבקעה בלילה עקוב מדם, לפתיחת הציר ולהקמת ראש הגשר על תעלת סואץ. היה זה קרב פנים אל פנים מטווחים קצרים נגד אויב שהיה ערוך היטב ומצויד בטילי נ״ט ובאמצעי ראיית לילה. בשעת לילה מאוחרת נותרו רק טנקים וצוותים בודדים שהיו מסוגלים להילחם, ונפגעים רבים נותרו מאחור. למרות התנאים הקשים, היחידה עמדה במשימה.
שוב ושוב חילץ הצוות של קובי עשרות נפגעים והרוגים מתוך שטח מוכה אש, תוך לחימה עזה. באחד מסבבי החילוץ הועמסו על הטנק של קובי 17 פצועים. בתחילת המלחמה מצא קובי יומן של קצין מצרי, וכתב בו את רשמיו שלו. בצידי הדפים הוא אייר צורות ודמויות המתארות את שראו עיניו. היומן המקורי נשאר בשלמותו עד היום. האיורים שימשו השראה לציורי שמן, שהמוטיב המרכזי בהם הוא מורשת הגבורה והזיכרון.
הציור ״פצועים בצריח״ מתאר את חילוץ הנפגעים בחווה הסינית: בלילה, פנים צריח הטנק מואר בתאורת לחימה אדומה, כאשר האור האדום מתווה את פני הנפגעים [ בתוך הצריח. העבודה אקספרסיבית מאוד, טבולה כולה בצבע אדום עז הנמשח בכתמים ובמריחות גסות על פני הבד כולו, כולל על פניהם של החיילים, ומדגיש את דם הפצועים המסתופפים בטנק המחניק.
עבודה נוספת המתארת חוויות משדה הקרב היא של אורי ולביאה מנוס. לביאה היא אשתו של אורי מנוס, סמג"ד גדוד 405 במלחמה. בגדוד נפלו 21 לוחמים. שניים מהם – שָליש הגדוד יואל פורת והרס"ר אבי דיטשי – נהרגו בהתקפת טנקים סורים על הג'יפ שבו נסעו כשהם מובילים שיירת תחמושת. ביום השלישי למלחמה יצא מנוס לחפש את השניים. הוא מצא את הג'יפ השרוף והציב עליו שלט: פה נקברו דיצ'י ויואל. בתערוכה מוצגת עבודת קולאז' בגוונים מונוכרומטיים של אפור, המתארת במלנכוליות את הג'יפ ההפוך ואת השלט היתום הניצב מעליו. לאחר המלחמה פנתה אימו של יואל לאמנית לביאה מנוס, אשתו של אורי, שתקים אנדרטה לשני הלוחמים. ואכן, אנדרטת הג'יפ ניצבת עד היום בצומת המפלים ברמת הגולן.
ארבעה ימים לבד בעמדה
בבוקר יום הכיפורים תשל"ד שהה אלי אלקרס בעמדת תצפית על התעלה, באחד המוצבים. אלי דיווח בקשר, כמדי יום מתחילת שירות המילואים שלו, על פעילות ענפה בצד המצרי, שכללה בין השאר אלפי טילים שכוונו אל המוצבים. בשעה 14:00 פרצה המלחמה. ירי ארטילרי כבד החל, ופגזים רבים נפלו בכל השטח. אלי נשאר בעמדה לבדו במשך כל זמן הלחימה, והמשיך בדיווחים. רק לאחר ארבעה ימים שבהם לא נטש את עמדתו, קיבל סוף־סוף הוראה לרדת לבונקר, וזאת לאחר שכוחות מצריים רבים הקיפו את המוצב. ב־10 באוקטובר נכנעו חיילי המוצב ונלקחו בשבי המצרי.
אלי שהה בשבי 44 יום בתנאים מחפירים, תחת חקירות חוזרות ונשנות. הוא מתאר את הקושי הנפשי והפיזי: מקלחות של רפש, האכלה בכוח בעיניים קשורות, שלשולים והקאות, רעב וצמא, הלקאות, כיבוי סיגריות על הגוף החשוף, קשירת הידיים והרגליים בחוטי מתכת, איומים באקדח והזרקות. אלי חזר הביתה במצב בריאותי ירוד ביותר, כשהוא סובל מדיזנטריה חריפה ושוקל 40 ק״ג בלבד. במקום לקבל טיפול רפואי מיידי הוא הועבר למתקן בזיכרון־יעקב, שם בוצעו חקירות מעמיקות לחוזרים מן השבי.
אלקרס יצר פסל חימר של זוג זרועות ידיים חשופות ומצולקות הקשורות בחוט חשמל, כפי שהיו המצרים קושרים את השבויים. הלפיתה החזקה הותירה חריצים וצלקות בעור הידיים, והם מתועדים על הפסל. כפות הידיים פתוחות ופרושות כלפי מעלה במעין תחינה או תפילה מתוך חוסר האונים והייאוש של השבי.
גד אולמן מציג בתערוכה מכונת כתיבה שמצא בשדות הקרב, והוא משתמש בה כ"רדי מייד" (חפץ מן המוכן). אולמן שימש כצייר צבאי מטעם העיתונות הצבאית ועיתון הארץ. "מצאתי את מכונת הכתיבה הזו במפקדה הרוסה", הוא מספר. "הקלידים הותכו ונשאר רק השלד. זה הזכיר לי את שלדי הטנקים בחווה הסינית. בחרתי בעבודה הזו כסוג של המחזה או מטאפורה לנושא של כתיבת יומן, יומן מלחמה, יומן מסע, יומן משא". מכונת הכתיבה מצויה במצב קורוזיה מתקדם, וחלקיה ההרוסים והמפורקים כמו מתכלים למול עינינו. המראה מעורר תחושות של כיליון, חורבן ואובדן. מכונת הכתיבה שאיבדה את הפונקציונליות שלה מעצימה את תחושת ההלם, הדממה וחוסר היכולת לתאר את מוראות המלחמה במילים.
אחד הציורים המהממים בתערוכה הוא "אש כוחותינו" של עודד בקמן, שהיה מ"מ בגדוד השריון 53 מחטיבה 188 שלחמה ברמת הגולן. במבט ראשוני הציור מביע עוצמה וניצחון, אולם במבט מעמיק מתגלים צדדים שונים לגמרי. הציור מנציח רגע מבעית במלחמה שחווה האמן.
בקמן היה טנקיסט בשיירה שכונתה "שיירת הרפאים". זוהי שיירת טנקים וחי"ר שנסוגה מתל־פארס ביומה השני של המלחמה, ועימה חיילים פצועים ויגעים באווירת נכאים. הכוח ניסה לחמוק מהסורים, נסוג לכיוון מעלה־גמלא בואכה הכינרת, אבל בשעת לילה לא זוהה, וכפי שקורה לא מעט במלחמות, ספג אש מכוחותינו. הירי הוביל לפצועים והרוגים ולמשבר מוראלי גדול. הציור המרהיב והסוריאליסטי של בקמן, שנראה כמו חגיגה זוהרת של מפלצת הברזל וכביטוי לעוצמתו של צה"ל, מקבל משמעות קשה וכואבת.
מערבולת חושית
עבודות מרשימות וגדולות־ממדים הן של טייסים שלחמו במלחמה. בציור השמן של זאביק בן־דור, טייס סקייהוק בטייסת 102, נראה מטוס על רקע שמיים בצבעים בוהקים ומרהיבים, מפלח בעוצמתו את האוויר ואת גלי הקול. בן־דור מייצר כאן מעין האנשה למטוס, המדמה את הטייסים הנלחמים בעוצמה ובנחישות נגד האויב.
עבודות נוגעות ללב במיוחד הן דפי יומן, גלויות ומכתבים של הלוחמים שנשתמרו עד היום. שוקי אפלבוים שלח גלויות למשפחתו, ועל כל גלויה רשם איור המתאר את המתרחש: מוצבים, חיילים המתבצרים בעמדות, סצנות של קרב ואפילו ביקור של נציגי האו"ם. מעניינת העובדה שמאחורי הגלויות המצוירות הוא לא כתב דבר. אפלבוים מספר שבמהלך המלחמה הוא שלח הביתה מכתבים וד"שים על כל נייר שהיה בסביבה, אפילו על קופסאות סיגריות. הוא אף צייר גלויות עבור חבריו ששלחו אותן הביתה.
אצירת תערוכה היא תהליך ארוך המורכב משלבים שונים. עזרן מספרת: "התחלתי במפגשים עם כל אחד מהיוצרים. פגשתי אנשים מיוחדים, שונים באישיותם ובמזגם, כל אחד בגיל אחר, ולכל אחד התנסות שונה משדה הקרב. לכל אחד כתב־יד אמנותי משלו וגישה שונה ליצירה ולאמנות, אבל כולם כאחד נושאים צלקת וכאב שאינם מרפים מהם זה חמישים שנה. חווית אש הקרב ממלחמת יום הכיפורים מלכדת את כולם למקשה אחת, והדרך שבה בחרו להתמודד עם הריק הזה היא אש היצירה".
בעיני עזרן, "התערוכה היא התבוננות בשני 'עמודי אש' שמשתרגים זה בזה – מלחמה ואמנות, המאוגדים בהיבט הסיפורי, הרעיוני והמוחשי. האש היא דימוי מטפורי לפנימיותו של היוצר, ומבטאת עוצמות שטקסטים אינם יכולים להמשיג. אלא שהאמנים שמציגים בתערוכה זו חוו גם אש אחרת – זו של שדה הקרב. הסינתזה בין 'אש האמנות' ל'אש שדה הקרב' מייצרת מערבולת חושית של להבות אש ועשן, פחד, אובדן, כאב וחוסר".
בשיטוט בין המוצגים בתערוכה אפשר לגלות הקשרים רעיוניים בין העבודות וחזרה על מוטיבים דומים, כגון שימוש בחלקי גוף אנושי המסמלים סבל של לוחמים, פצועים ושבויים; סירות המסמלות את חוויית הטלטול והמסע של הלוחמים הסוחבים עימם את מוראות המלחמה; תיאור שדים, מפלצות ודמויות חייזריות – סמל לחרדות ולפחדים שהלוחמים חווים עד היום; שימוש בחומרים ממשיים מתוך שדה הקרב, ועיסוק אינטנסיבי בשכול.
התערוכה מספקת הצצה לעולמם של הלוחמים ולחוויית המלחמה. המבקר חש כאילו הוא מהלך בשדות הקרב, שומע את קולות הפגזים ואת זעקות הפצועים, ומטייל במוחם הקודח וחסר המנוח של הלומי הקרב. הוא שומע את קינת האימהות והאבות ואת יגון החברים, ולפעמים חווה גם רגעים קטנים של חסד ותקווה.
התערוכה "1973 – יומן משא" מוצגת בבית יד לבנים בנתניה עד 31 באוקטובר
