שפה מושגית חדשה: מאה שנים לפטירת מחולל הבריסקאות

הרוצה לעמוד על טיב דמותו של ר' חיים מבריסק, די לו שייתן את דעתו לאופן שבו מכנים אותו בחוגי לומדי התורה עד היום. מאה שנה לאחר פטירתו, ועדיין הוא נקרא בשמו הפרטי, הנפוץ למדי, "ר' חיים". כינוי עממי זה, שאין בו דבר מגינוני כבוד והערצה דוגמת תוארי מרן וכדומה, מעיד בבחינת "גדול מרבן שמו" על ייחודו של האיש – גדול בתורה בעל אישיות מלבבת וכובשת, אוהב אדם המעורב בדעת עם הבריות, שתלמידיו ובני דורו חשו חיבה וקרבה כלפיו, וזו הוקרנה הלאה לדורות הבאים ונמשכת עד היום הזה.

הרב חיים הלוי סולובייצ'יק (1918־1853) ידוע כמחולל שיטת לימוד שסחפה אחריה רבים בישיבות ליטא, ואשר משפיעה על הלמדנות בעולם הישיבות עד היום. הורתה של השיטה ותחילת הנחלתה לרבים היו בשנים האחרונות של ישיבת וולוז'ין (נסגרה ב־1892), כאשר ר' חיים כיהן כסגנו של הנצי"ב בראשות הישיבה (1892־1881), והמשכה בשנים שבהן שימש בקודש כרבה של העיר בריסק (1918־1892). מכאן הכינוי שדבק בו – "ר' חיים מבריסק", וכינוי "שיטת ההבנה" הלמדנית שהוא פיתח – "שיטת בריסק".

כאחד מדמויות ההוד של מנהיגי יהדות ליטא והיהדות הרבנית במזרח אירופה, ר' חיים ידוע אף מחוץ למעגל עולם הישיבות. בני נוער ישראלים נחשפים לדמותו במהלך המסעות לפולין, כאשר הם פוקדים את קברו באהל ראשי ישיבת "עץ חיים" בבית הקברות היהודי בוורשה. ועדיין, אני מעריך שרק מעטים מהם (אם בכלל) ומהציבור הכללי במדינת ישראל יודעים להסביר את גדולתו של האיש ואת טיבה של "שיטת בריסק". לרגל יום השנה המאה לפטירת ר' חיים – סב סבי הגרי"ד סולובייצ'יק, שצוין אתמול, אבקש לשרטט קווים לתיאור טיבה של שיטת ההמשגה הבריסקאית מבית היוצר שלו.

שני דינים

הגמרא (הוריות יד, א) מתארת שני אבות טיפוס של תלמידי חכמים – סיני ועוקר הרים – המייצגים שיטות לימוד שונות. "סיני" מייצג את בעל הידע הרחב, הבקי במסורות הלכתיות שנמסרו מדורות קודמים, לעומת "עוקר הרים" העומד על ההיגיון הפנימי של אותן מסורות הלכתיות. "שיטת ההבנה" של בריסק מהווה חוליה בשרשרת "עוקרי ההרים" של בעלי ההלכה, והיא מתמקדת בְּהַמְשָֹגָה. המשימה שהלמדן הבריסקאי נוטל על שכמו היא ניסוח מושגים מופשטים המבטאים את העקרונות המשפטיים העומדים בבסיס הפסיקה הקונקרטית.

השיטה תובעת מהלמדן הבריסקאי לחדש מושגים שאינם מופיעים במקורות עצמם, שכן חזרה על המילים של המקור לא תשפוך אור על היסודות החבויים בו. בדרך משל משפת המחשבים המודרנית נוכל לומר שבעוד בשיטת הידע (סיני) הקלט והפלט שווים, הרי שבשיטת בריסק הקלט והפלט שונים זה מזה. הלמדן קולט אל תוכו את שפת המקורות, "מעבד" את המידע ומנסח את יסודות התופעה ההלכתית באמצעות מושגים חדשים שלא מופיעים במקור עצמו.

עיקר חידושו של ר' חיים לא מתמצה בעצם העיסוק בהמשגה, שכן ניתן למצוא כמוה בספרות התורנית לדורותיה עוד מתקופת חז"ל וספרות הראשונים. חידושו נעוץ בעובדה שהוא הפך את ההמשגה לשיטה. קודמיו עסקו בעיקר במה שניתן לכנות "המשגה משכפלת". דהיינו, הם בחנו תופעה הלכתית על פי העיקרון העומד ביסודה וכך המירו אותה משפת המקרים לשפת המושגים. כך, למשל, הגמרא ביבמות (צג, א) מונה מספר מקרים שונים תחת המושג "דבר שלא בא לעולם", דוגמת המקרה שבו ראובן מוכר לשמעון שדה שהוא מתעתד לקנות מלוי. המושג כאן "משכפל" את המקרה, ותחת לתאר אותו באופן קונקרטי וריאלי הוא מנסח בצורה מושגית את הלב של השאלה שמקרה זה יוצר – האם אדם יכול למכור דבר שלא בא לעולם. במסגרת ה"המשגה המשכפלת" נוסחו מושגים רבים ה"משכפלים" מקרים רבים. אך כיוון שהעיקרון מנוסח מתוך התבוננות במקרה עצמו, כל מושג עומד בפני עצמו, ויש להתחיל את מלאכת ההמשגה בכל פעם מחדש.

ר' חיים עבר לסוג חדש של המשגה – "המשגה אנליטית". הוא מצביע על כך שבמקרים רבים תופעה הלכתית מורכבת משני מושגים (או יותר), גם כאשר המקורות משתמשים במונח אחד כדי לתאר אותה. לשיטתו, ייתכן שמקורות שונים העוסקים באותה תופעה ידונו בהיבטים שונים שלה. כך הוא פתר, לדוגמה, סתירות במשנה תורה לרמב"ם, כשטען שהמקורות השונים מתארים מושגים שונים. את העמדה היסודית הזאת הוא ביטא באמצעות המונח החוזר רבות בחידושיו – "שני דינים". תפקיד הלמדן הוא לנסח את "הדינים" ולהצביע ביחס לכל מקור באיזה "דין" הוא עוסק.

המעבר ל"המשגה אנליטית" שינה את פני ההמשגה לחלוטין. מטרת ההמשגה אינה עוד "לשכפל" את התופעה אלא לערוך אנליזה שתציע לתופעה יותר ממושג אחד. והיות שאת המושגים לא ניתן לנסח מתוך התופעה ההלכתית עצמה נזקק ר' חיים לנסח שפה מושגית חדשה. אוצר המילים של שפה זו מורכב מקשת של מושגים שניתן באמצעותם לערוך ניתוח אנליטי לתופעות הלכתית, דוגמת ההבחנה בין "חפצא" ל"גברא", בין "מעשה המצווה" ובין "קיום המצווה", בין "מעשה" ו"תוצאה" ועוד כהנה. בכך יצר ר' חיים מעין "מעבד" המאפשר לקדוח קידוחי עומק בניתוח מושגים למדניים על פני מרחבי הש"ס כולו.

היות שהשיטה הבריסקאית נוטה להפשטת יתר ויוצרת חילוקים מופשטים ודקים, שלעיתים קשה לעמוד על טיבם, היא באה תמיד יחד עם מערכת בקרה – ה"נפקא מינה", שעיקר תפקידה לוודא שאכן מדובר בשני מושגים שונים ולא באמירת דבר דומה במילים שונות. "נפקא מינה" היא הבדל מעשי שנובע מתוך שני המושגים המוצעים – לצד אחד ב"חקירה" הדין יהיה שונה מזה היוצא לפי המושג השני. ה"נפקא מינה" לא אמורה בהכרח להיות מקרה שאנחנו מעוניינים בו הלכה למעשה, אלא די בהיותה תיאורטית כדי לוודא שאכן מדובר בשני מושגים.

העובדה שמדובר בשפה מסבירה את הצלחת השיטה. שפה ניתן ללמד לאחרים. ואכן, בשנותיה האחרונות של ישיבת וולוז'ין הנחיל ר' חיים לתלמידיו שפה מושגית חדשה, וזו התפשטה ברחבי ישיבות ליטא.

מעשה המצווה וקיום המצווה

נדגים את השיטה הבריסקאית ואת הבהירות של השפה המושגית האנליטית באמצעות הסברו של ר' חיים למצוות שופר. הרמב"ם קבע להלכה שעיקרה של מצוות שופר הוא לשמוע את קול השופר (הלכות שופר א, א), ומשום כך מטבע הברכה הוא "לשמוע קול שופר". בתשובותיו (מהדורת בלאו, סימן קמב) הוא מביא הוכחה לעמדה זו בטענה שלוּ המצווה הייתה לתקוע, בעל התוקע לא היה מוציא את הרבים ידי חובה, כשם שאדם לא יכול לאכול מצה עבור חברו. אולם בעל "שאגת אריה" (סימן ו') הביא מספר ראיות לכך שיש משמעות אף לפעולת התקיעה, דוגמת ההלכה הקובעת שמי שאינו מחויב במצוות שופר אינו יכול להוציא אחרים ידי חובה. נתון זה מלמד שאף מעשה התקיעה הוא חלק ממצוות שופר, שכן אילו די היה בשמיעה לא היה זה משנה מי התוקע. ה"שאגת אריה" מסיק מכך ש"על כרחך תקיעת שופר לאו בשמיעה לחוד תליא".

כיצד ניתן להסביר אפוא את מצוות השופר – האם חיובה הוא בתקיעה או בשמיעה? סבי הגרי"ד ציטט הסבר לכך בשם סבו ר' חיים, המנוסח באמצעות המונחים הבריסקאיים "מעשה המצווה" ו"קיום המצווה": "ותירץ דאף דקיום המצוה הוי שמיעה, מכל מקום מעשה המצוה הוי תקיעה ולפיכך בעינן כוונת שומע ומשמיע" (אגרות הגרי"ד הלוי, הלכות תפילה ג, ד). ההבחנה האנליטית הנעשית כאן טוענת שבשונה ממצוות רבות, שבהן יש זהות בין המעשה שהאדם נדרש לעשות ובין הקביעה שהוא מקיים את המצווה (למשל במצוות מצה, פעולת האכילה היא הן "מעשה המצווה" והן "קיום המצווה"), הרי שבתקיעת שופר יש פיצול ביניהם. הדרישה היא לבצע פעולת תקיעה (ולכן רק מי שחייב במצווה יכול להוציא אחרים ידי חובה), אך זו עצמה הינה רק "מעשה המצווה" ואינה המהות של המצווה, שהיא שמיעת קול השופר.

הגרי"ד עצמו מסביר שפיצול זה נוצר במצוות שופר דווקא משום שפעולת השמיעה היא פסיבית. כדי להגדיר אדם כשומע וכמקיים את המצווה, דרשה ההלכה לחבר בינו ובין מעשה תקיעה של שופר שהיא "מעשה המצווה".

הבהירות שהשפה המושגית של ר' חיים יוצרת מקילה על הניסוח ועל הבנת הרעיון. דבר זה ניכר מתוך השוואה שבין הסברו להסבר דומה שניסח בעל "אבני נזר" (1910־1838): "ואף דהתכלית הוא השמיעה, מכל מקום בעינן (=צריך) שיפעול זאת במעשה, והיינו שיתקע כדי שישמע או שיתקע שלוחו. אבל אם אחר תוקע כדי שישמע, הרי הקול נכנס ממילא באזניו ושמיעה איננה מעשה… ואינו יוצא בקול זה שבא ממילא לאזניו" (אבני נזר חלק אורח חיים סימן מ). הרעיון דומה; "התכלית הוא השמיעה" של האבני נזר זהה להצעת ר' חיים על "קיום המצווה", ו"בעינן שיפעול זאת במעשה" זהה לרעיון שהתקיעה היא "מעשה המצווה". ברם, בעוד האבני נזר מציע את החילוק באמצעות מילים ומשפטים ארוכים, ר' חיים מציע את אותו חילוק באמצעות מושגים קולעים ובהירים. ואין זה דבר פעוט ערך, שכן היכולת לערוך אנליזה בהירה מעמיקה את ההבנה.

אך לא רק בהירות יש כאן. השימוש בשפה מושגית מאפשר ליצור זיקה מושגית הדדית בין מקומות שונים. הבחנה זו של ר' חיים שימשה את הגרי"ד בפיתוח רחב של פיצול אפשרי בין "מעשה המצווה" ובין "קיום המצווה" ביחס להלכות רבות, ובעצם ביחס לאחת משאלות היסוד של הקיום הדתי – היחס בין החוויה הדתית הסובייקטיבית ובין ראיית ההלכה כמערכת אובייקטיבית המחייבת עשיית פעולות הלכתיות.

על בסיס ההבחנה של רבנו בחיי אבן פקודה בין "חובות האיברים" ל"חובות הלבבות", הציע הגרי"ד שישנה קבוצה שלמה של מצוות שבהן "מעשה המצווה" הוא חובת האיברים ואילו "קיום המצווה" הוא חובת הלבבות. כך לדוגמה בנוגע לתפילה, שבה "מעשה המצווה" הוא להתפלל באמירת טקסט באופן ובזמן מסוים ואילו "קיום המצווה" הוא להרגיש שאתה עומד לפני המלך; באבלות, שבה "מעשה המצווה" הוא פעולות שהאבל נדרש להן ואילו "קיום המצווה" הוא הרגשת הצער על הקרוב שהסתלק; בכיבוד אב ואם, שבו "מעשה המצווה" הוא למלא את הבקשות של ההורים ואילו "קיום המצווה" הוא להרגיש כלפיהם רגש של כבוד והערכה, ועוד.

תורת ההכרה וההנהגה

לשיטת ההמשגה של ר' חיים השלכה על עולמות רחבים מחוץ לשדה ההלכה. סבי הגרי"ד עמד בחיבור "איש ההלכה" על כך שהמושגים האנליטיים של תורת בריסק הפכו את ההלכה לתורת הכרה, קרי לנקודת מבט שבאמצעותה משקיפים על העולם. והיות שהשיטה מעצימה את הממד היצירתי שבאדם, הוא הקדיש את חלקו השני של החיבור לתיאור "כוח היוצר" של האדם. לשיטה זו יש אף השלכות תיאולוגיות והיא מגדירה מחדש את היחס בין הקב"ה, התורה והעולם. בתפיסה הקלאסית של התורה, הקב"ה מתגלה לעולם כמחוקק. התורה היא גילוי של רצונו, ומשם יונקת ההלכה את כוחה. ממילא, כאשר מתגלית הלכה שלא יודעים את מקורותיה, הדבר מטריד את המקשן עד שהוא מוצא את המקור ופותר בכך את הקושיה.

אך בגישה הבריסקאית הקב"ה מתגלה לעולם כמהנדס. הוא יצר תורה שיש לה מנגנון פעולה פנימי והתופעה ההלכתית פועלת לא רק משום שהקב"ה חפץ בה אלא משום שהיא בנויה היטב. לכן סוג הקושיות משתנה – מקור נחשב קשה כאשר החלקים של המנגנון לא משתלבים היטב זה עם זה. גילוי מקור הדברים לא יפתור כאן את הבעיה המטרידה את הלמדן הבריסקאי, משום שהוא יקשה אותה קושיה על המקור המוסמך. רק כאשר הוא יצליח באמצעות ניתוח מופשט ושימוש נכון במושגים שניסח להצביע על הקוהרנטיות של התופעה, הוא יבוא על סיפוקו.

השלכה נוספת לשיטת החשיבה של ר' חיים הייתה על תחום ההנהגה הציבורית. מטבעם של דברים, בתחום זה מתערבבים שיקולים שונים יחד, והחלטות מונעות משילוב של תפיסות ערכיות יחד עם שיקולים פרגמטיים. אולם ר' חיים האנליטי נהג להפריד את השאלה העומדת על הפרק ליסודות המרכיבים אותה, מה שהוביל אותו פעמים רבות לנקיטת דרך עצמאית משלו. כך, למשל, מספר הגרי"ד ב"איש ההלכה" כיצד הייתה הסכמה גורפת בין רבנים שאין לרשום בספרי הקהילה תינוקות יהודים שלא נימולו, מתוך ראייה שיש להטיל סנקציה על האבות שאינם מלים את בניהם. כנגדם נענה ר' חיים: "רבותיי, הראו לי את ההלכה האומרת כי ערל אינו בכלל ישראל. אני יודע שערל אסור לאכול בקודשים ובתרומה, אבל אינני יודע שאין הוא קדוש בקדושת ישראל". דומני שכאן מצוי השורש של הקנאות שמצויה אצל חוגי בריסק – הניתוח האנליטי מנטרל מערכות שיקולים מורכבות, מזקק את האמת של ההלכה וחוסם שילוב של שיקולים פרגמטיים.

אך לא תמיד קנאות נולדת מהמשגה אנליטית אלא גם ממבט מפוכח ופיקח על החיים. נמחיש זאת באמצעות סיפור ידוע על ר' חיים שנסע ברכבת ללא לבוש רבני, ואחד הנוסעים נטפל אליו ועלב בו. לכשהגיעה הרכבת ליעדה ומשלחת מקבלי פנים חיכתה לרבה של בריסק, הבין הלז את מי העליב. הוא פנה לר' חיים וביקש את סליחתו, ואמר שלא היה פוגע בו לו ידע שמדובר ברבה של בריסק. ר' חיים ענה לו: "לא העלבת את רבה של בריסק; העלבת יהודי פשוט. לך תמצא אותו ותבקש את סליחתו…".

יחד עם היותו של ר' חיים גאון אנליטי חריף, הוא היה אדם עממי שהתהלך ללא כל גינוני כבוד, ודרש את טובתם של פשוטי העם. בניו חקקו על מצבתו "רבנו הגדול רב חסד", וביטאו בכך את השילוב הנדיר של גדול הדור שראה את עיקר תפקידו כרב עיר בחובת הדאגה לעניים ולחלשים. ביתו היה פתוח לרווחה לכל נזקק, ועל מפתן ביתו הניחו תינוקות שנולדו מחוץ לנישואין או ממזרים, מתוך ידיעה ברורה שר' חיים ידאג לכל מחסורם. די בסיפור אחד שמביא הרב שלמה יוסף זוין בשם עד ראייה, ובו נחתום את דברינו, כדי להמחיש את הקיצוניות של מידת החסד שלו:
נכנסו שני עשירי בריסק ונתנו לר' חיים במעטפה חתומה סכום כסף. שני העשירים הללו התחתנו בשבוע זה ור' חיים היה מסדר הקידושין ולכן הביאו לו מה שהביאו לו בתורת רח"ש (שכר לרב חזן שמש). ר' חיים קיבלם בכבוד ובסבר פנים. בינתיים נכנס עני הגון לבקש נדבה. ר' חיים נטל את המעטפה החתומה ובפני אותם העשירים מסר אותה לעני, מבלי שידע אפילו כמה היה שם.