פרשת עקב: בין פריחה לשממה

פרשת עקב

כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם,
אשר תזרע את זרעך והשקית ברגלך כגן הירק.
והארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה
ארץ הרים ובקעת
למטר השמים תשתה מים (דברים יא, י־יא).

איזו ארץ טובה יותר מהבחינה הפיזית־חקלאית – האם ארץ ישראל, שעליה נאמר שהיא "ארץ זבת חלב ודבש", או שמא ארץ מצרים, שעליה אמרו בני ישראל "כי טוב לנו במצרים" (במדבר יא, יח)? הפרשנות המקובלת גורסת שארץ ישראל טובה ממצרים. את הגישה זו ביטא רש"י בפירושו לפרשתנו:

ארץ מצרים היתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה, צריך אתה לנדוד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה, אבל זו – למטר השמים תשתה מים. אתה ישן על מטתך והקב"ה משקה נמוך וגבוה גלוי ושאינו גלוי כאחד.

דברי רש"י מתיישבים לכאורה עם מגמת נאומו של משה הבא לעודד את בני ישראל לקראת כניסתם לארץ ולא לפגום ברוחם. ואולם, קשה להלום פירוש זה עם פשוטו של מקרא. ההשוואה בין ארץ ישראל למצרים נראית כמבטאת את ההפך מכך, שמצרים עדיפה מהבחינה החקלאית על ארץ ישראל, כפי שכתב הרמב"ן: "שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק, רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בעניין אחר… כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה". החקלאי המצרי אינו צריך לדאוג למים, לפי שאלו מצויים באופן קבוע ובשפע בנילוס. לעומתו, החקלאי הארצישראלי תלוי בגשמי השמים, שלא תמיד מצויים בשפע.

אך אם כן, מה תכליתה של השוואה זו? האם יש כאן בשורה רעה לנכנסים לארץ? הרמב"ן סבר שכן, שהדברים נאמרו לישראל על דרך האזהרה, לבל יעברו על מצוות הא־ל. אך קשה לקבל את פירושו שהכתוב מדבר בגנותה של הארץ ומכוון רק להזהיר את ישראל, שהרי משה הדגיש בפסוק שלפני כן שהארץ "זבת חלב ודבש". מהי, אם כן, תכלית דבריו כאן?

טבע מיוחד

נראה שהכתוב לא בא לספר בגנותה או בשבחה של הארץ כי אם להעמיד את ישראל על טבעה המיוחד. בניגוד לשאר הארצות, בארץ ישראל פועל הטבע באופן שונה מהרגיל. אין הוא מבוסס על חוקיות כי אם תלוי ברצון הא־ל, כפי שנאמר בהמשך "ארץ אשר ה' א־לוהיך דורש אותה תמיד עיני ה' א־לוהיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

הארץ תלויה ישירות בברכת ה'. היא יכולה להיות "ארץ זבת חלב ודבש" כאמור מקודם, אך בה בעת היא יכולה להיות גם ארץ אוכלת יושביה. הכול תלוי בהקב"ה ובשמירת מצוותיו. אם כן אין מדובר כאן רק באזהרה, אלא גם בבשורה גדולה. ארץ ישראל אכן יכולה להיות טובה מכל הארצות, אך הדבר תלוי בהתנהגותו של עם ישראל.

זו הסיבה שהפרשה העוקבת היא פרשת "והיה אם שמע תשמעו". לאחר שהסביר את טבעה המיוחד של הארץ, בא משה ותולה את ברכת הגשמים ותבואת הארץ במפורש בקיום מצוות ה'. וגם בכך יש משבחה של ארץ ישראל. ארץ התלויה תמיד בחסדי ה', ניכרת בה ההשגחה יותר מאשר בארץ מצרים. כך עיניהם של יושביה תלויות תמיד למרום, שיֵרד המטר בעתו.

טבע מיוחד זה של ארץ ישראל, שיכולה להיות הרעה מכל הארצות והטובה מכולן, בא לידי ביטוי במהלך ההיסטוריה בכך שהיו תקופות שבהן ארץ ישראל הייתה כמדבר שומם וצחיח. כך עולה מתיאורו הידוע של הסופר האמריקאי הנודע מרק טווין בספרו על מסעותיו לארץ הקודש:

נדמה לי שמכל הארצות בעלות הנוף המדכדך, ארץ ישראל מחזיקה בכתר. הגבעות קירחות, צבען דהוי, וצורתן רחוקה מלשובב את העין. העמקים הם מדבריות מכוערים המעוטרים בשוליהם בצמחייה דלה שפניה כמו אומרות יגון וייאוש… זוהי ארץ משמימה, חסרת תקווה, שבורת לב. הלזו תיקרא ארץ זבת חלב ודבש?

דבריו של טווין תואמים להבטחה המובאת בספר ויקרא: "והשימותי אני את הארץ ושממו עליה אויביכם" (ויקרא כו, לב). על כך כתב הרמב"ן את דבריו המפורסמים: "היא בשורה טובה מבשרת בכך הגלויות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

זכינו "בשוב ה' את שיבת ציון היינו כחולמים". הארץ שינתה את פניה והיא פורחת ומשגשגת לנוכח בניה העובדים אדמתה. האם תמשיך הארץ להיות ארץ זבת חלב ודבש? אין הדבר תלוי אלא בנו.