את המופע "לו יהי" פותחים הרב אלקנה שרלו ואיילת רייטן בסיפור מלפני 16 שנה. באותה שנה שניהם לימדו במכינת הנגב, מכינה קדם־צבאית במדרשת שדה־בוקר. במסגרת ערב שקיים הצוות בנושא מדינה יהודית ודמוקרטית, התבקש שרלו לתאר מדינה כזו בעיניו ונשא נאום נלהב עם ציטוטים מהתנ"ך ומהרב קוק. בסיום הנאום ניגשה אליו רייטן, שהייתה אז מדריכה במכינה, הציגה לו את בת זוגה, ושאלה מה יהיה מקומו של הילד המשותף שיביאו לעולם במדינה שזה עתה תיאר.
"זו הייתה הפעם הראשונה שבה נתקלתי באישה לסבית שרוצה להביא ילד, ולא ידעתי איך להגיב", מספר שרלו בכנות. "המשפט שיצא לי מהפה היה שלילד הזה לא יהיה מקום במדינה כזו. איילת הסתכלה עלי במבט נוקב, ואני הבנתי שכנראה עניתי משהו לא נכון. ישבתי בצד ושתקתי. בסוף אותו ערב היא ניגשה אליי שוב ואמרה לי 'אלקנה, יש לך לב גדול וחיוך גדול, אבל יש לך גם כיפה גדולה וזה לא הולך ביחד…'. באותו רגע אמרתי לעצמי שאעשה כל מה שאני יכול כדי שהכיפה והלב ילכו ביחד".
"מבחינתי מה שאלקנה אמר באותו ערב היה נורא ואיום", משלימה רייטן את הסיפור מנקודת מבטה. "כשהוא אמר שלילד שלי לא יהיה מקום, זה היה בשבילי כמו סכין בלב. אלקנה שייך למחנה הלאומי שאני חלק ממנו ושגדלתי בו, אבל התחלתי להבין שהמרחב המשפחתי שאני רוצה ליצור לא מסתדר עם המרחב הלאומי. זה היה מקום של נתק עבורי, שגרם לי לשים דגש יותר על המקום החברתי ופחות על הלאומי".
השנים חלפו. שרלו ורייטן המשיכו ללמד במכינות קדם־צבאיות שונות בנגב, ודרכיהם הצטלבו לא מעט. יחסי החברות ביניהם התחזקו חרף חילוקי הדעות. כשהילד של רייטן – ההוא ששרלו לא מצא לו מקום במדינת ישראל – הגיע לגיל בר־מצווה, שרלו הוא שהכין אותו לאירוע. "זה לימד אותי שאנשים יכולים להשתנות", אומרת רייטן, ומוסיפה בחיוך: "וגם שלוקח 15 שנים להבין שצדקתי".
את הדרך שהם עשו יחד זה לקראת זו הם מבקשים כעת להנחיל לאחרים, באמצעות מופע־שיח משותף. רייטן: "יום אחד שמעתי מרואיין ברדיו צועק על המראיינים שלו: 'מה אתם לא מבינים? דתיים וחילונים לא יכולים לחיות ביחד במדינת ישראל'. התקשרתי מיד לאלקנה ואמרתי לו שאנחנו חייבים לעשות דברים ביחד, כדי להוכיח שאפשר".
לאחר שנאמו יחד בטקס סיום שנה במכינת הנגב וקיבלו תגובות אוהדות מהקהל, הם החליטו למסד את ההופעה המשותפת. כחלק מההתמסדות הם צירפו אליהם חברה שלישית – אדוה שכטמן־כץ, חברת קיבוץ להב, שגם היא הדריכה בעברה במכינת הנגב. "אדוה מביאה את הקול שמחבר בינינו, בלעדיה היינו יכולים להתנצח לנצח". כך נולד לפני שלוש שנים "לו יהי", מופע של שיח ישראלי על החיים במדינה יהודית ודמוקרטית, מהזוויות השונות והדומות של חייהם.
מוהל בחודש הרביעי
שלושתם ילידי 1978, שלושתם היו בכיתה י"ב כשראש הממשלה יצחק רבין נרצח, ובעבור שלושתם הרצח היה אירוע מכונן. אבל בכך, פחות או יותר, מסתיים הדמיון. איילת רייטן היא חילונית, ד"ר לניהול ציבורי, בוגרת תנועת בית"ר, שגדלה ביבנה וגרה כיום במדרשת בן־גוריון, בת זוג לאורית ואם לשלושה. אלקנה שרלו הוא רב ומורה ליהדות, בוגר תנועת עזרא שגדל בגוש עציון ומתגורר כיום בירוחם, נשוי למאיה ואב לשמונה. אדוה שכטמן־כץ היא קיבוצניקית חילונית, בוגרת השומר הצעיר, מחנכת ועורכת חופות, בת זוג לעמית ואם לשלוש בנות.
את המופע הראשון הם העלו במסגרת לילה לבן של תלמידי מכינות קדם־צבאיות והוריהם, זמן קצר לפני פרוץ הקורונה. לאורך השנה הראשונה של המופע הם המשיכו להעלות אותו בעיקר בפני הקהל הטבעי שלהם, עולם המכינות הקדם־צבאיות, המעורבות והחילוניות, שבו שלושתם מלמדים. עם ההצלחה בא התיאבון להעלות את המופע גם בפני קהל מבוגר יותר. הם נעזרו בבמאית כדי להפוך את המופע למקצועי יותר, והחלו להופיע גם בפני צוותים חינוכיים וקהילות שונות ברחבי הארץ.
רגע לפני פתיחת שנת הלימודים הצטרפתי אליהם למופע בפני הצוות החינוכי של חטיבת הביניים מבואות־הנגב, שבמועצה האזורית בני־שמעון. המופע נפתח בשירת "לו יהי", בליווי נגינת סקסופון של שרלו. "זה שיר שיש בו גם מורכבות וגם תקווה, ואת שניהם היינו רוצים להביא", הסבירו לי אחר כך את הבחירה בו כשם המופע שלהם. "גם את המורכבות של החיים המשותפים, וגם את התקווה שאפשר לדבר ולחיות יחד". אחרי הצגה עצמית של כל אחד מהם, הם הציגו תוצאות של שאלון עמדות שנשלח לצוות המורים בחטיבה לקראת המופע. המורים נשאלו שם גם באילו נושאים הם רוצים שיעסוק המופע והשיח שלאחריו. הנושאים שנבחרו היו הפרדה מגדרית, שוויון בנטל והיחס לקהילה הלהט"בית.
בנושא ההפרדה, שרלו הסביר שבעיניו לא מדובר בהדרת נשים ולא בדחיקתן לאחור, אלא במתן כבוד לחברה דתית שחיה באופן הזה. רייטן אמרה שהיא מקבלת הפרדה במקומות שבהם חיים בעיקר חרדים, אבל לא במרחבים ציבוריים גדולים, שם היא מרגישה פגיעה בעולם הערכים שלה, שעניין השוויון מרכזי בו. שכטמן־כץ הפתיעה את חבריה כשאמרה שנשים פמיניסטיות ליברליות מתייחסות לעיתים באדנות לנשים דתיות המבקשות הפרדה, "כאילו הן עוד לא ראו את האור". חלק מהליברליזם שלי, אמרה, הוא לראות איך נשים אחרות לא נפגעות.
כששוחחו על השוויון בנטל אמר שרלו שבעיניו מסלול ישיבות ההסדר שבו שירת הוא דוגמה לפשרה ראויה ואצילית בין שני תחומים חשובים של שירות צבאי ולימוד תורה ציבורי. עם זאת, בעיניו אין צורך לקדש את הסטטוס־קוו בסוגיה. הוא סיפר שבתו הגדולה שירתה בצבא, בתו השנייה בשירות לאומי, ובנו מקבל בימים אלו טירונים חרדים כמפקד בצנחנים. רייטן השיבה שאין לה בעיה עם מסלול ישיבות ההסדר או עם השירות הלאומי, אבל היא רוצה שגם לילדיה החילונים תהיה אפשרות לבחור במסלול צבאי המשלב לימודים ובשירות לאומי לבנות. "הציונות הדתית היא קבוצה פריווילגית שיכולה להחליט אם להתגייס ולכמה זמן", טענה. "אצלכם יש קלף חזק של 'אלוקים אמר', אבל גם לנו יש רצונות וצרכים".
כשעלתה הסוגיה הלהט"בית הטעונה, סיפרה רייטן שהיא מיהרה למצוא מוהל לברית של בנה כבר בחודש הרביעי להריונה. "ידעתי שזה לא פשוט למצוא מוהל לברית כששתי נשים עומדות מולו. מפריע לי גם שאני לא יכולה להתחתן ולא יכולה לממש זכויות שיש לחבריי וחברותיי הסטרייטים". היא גם שאלה את הרב אלקנה אם יבוא לחתונתה. שרלו פתח את דבריו בהודאה שדווקא ביחס לסוגיה הלהט"בית הוא נחשב כסמן ליברלי בעולם הרבנים האורתודוקסים. עם זאת, הבהיר, הוא עצמו איננו מחתן, נכון להיום, זוגות חד־מיניים. "אני עושה הבחנה והפרדה בין הצהרה של תמיכה בזוגות כאלו, ובין ההתנהלות שלי בפועל עם כותרת הרב שאני מסתובב איתה. בנוגע להשתתפות שלי בחתונה כזו אני בסימן שאלה". שכטמן־כץ סיפרה שהיא מחתנת זוגות חד מיניים דרך ארגון "הוויה", ורואה בכך תיקון עולם.
אחרי כל סוגיה שהועלתה, קהל המורים נקרא להצטרף לדיון ולהביע את עמדתו. המופע עצמו הסתיים בציטוטים ממגילת העצמאות ובאמירתו של פרופ' אליעזר שבייד המנוח, כי היה זה נס שיהודים בעלי זהויות מנוגדות הסכימו לחתום על מגילה אחת.
הגבינה שנסעה בשבת
"אין מפגש שאנחנו לא מתכוננים אליו קודם", מספרת שכטמן־כץ בשיח שקיימנו לאחר המופע. "אנחנו בודקים מה הצורך של הגוף שהזמין אותנו ואיזה מענה אנחנו יכולים לתת לו. כאן למשל הגיעה בקשה מהתיכון שאני מלמדת בו, בעקבות מציאות שנוצרה בו שלא מעזים לדבר בחדר מורים על סוגיית הרפורמה. הזהירות המוגזמת מייצרת תחושות לא טובות אצל חלק מחברי הצוות. הם מרגישים שמשתיקים את העיסוק בנושא. יש לנו בתיכון צוות הטרוגני, ואני מקווה שהמופע שלנו יגרום לצוות להמשיך ולדבר. כבר בשיח שבתוך המופע הייתה מחנכת שהעזה לדבר על תחושת הנחיתות שלה כמי שגרה במושב מול מורות שגרות בקיבוץ".
שרלו: "יותר ממה שקורה בשעה וחצי של המופע, חשוב לנו מה יקרה אחר כך. באחד התיכונים החילונים הגיעו בעקבות המופע שלנו למסקנה שהם לא צריכים את הצוות של 'גשר' כדי להיפגש עם תיכון דתי, ושהם יעשו ביניהם עבודת הכנה למפגש על סמך מה שהם חוו איתנו".
השיח ביניכם מרתק, אבל צריך להודות שלא באים בו לידי ביטוי עמדות קצה. הרב אלקנה הוא בסך הכול רב מאוד ליברלי.
רייטן: "זה נכון שחלק מהעמדות לא מונכחות, כי אנחנו מביאים את עצמנו ולא יודעים להנכיח עמדות שלא מייצגות אותנו. אולי באוזניים מסוימות העמדות של אלקנה ליברליות, אבל בעיניי הן עדיין לא מספיק טובות. בחלקים מדבריו אני בוחרת לעצום עיניים חזק… אני גם מסכימה שחסרים לנו במופע הסברים אקדמיים אינטלקטואליים, כמו למה בעיני אלקנה משפחה חד־מינית אינה משפחה כמו שהוא מבין אותה. אנחנו עוסקים במרחב שבין הפרטי לציבורי ואיפה זה פוגש אותנו. יוצאים מנקודת הנחה שיש הנחות יסוד, ומשם מתחילים את השיח".
שרלו: "אנחנו לא פאנל שמוזמן לתוכנית טלוויזיה עם חרדי, חילוני ודתי. אנחנו חברים עם דברים משותפים ודברים שלא, והחברות שלנו היא שמחזיקה את הסיפור".
שכטמן־כץ: "גם כשאנחנו מדברים על סוגיית השבת, זה נעשה דרך סיפור על הניסיון של אלקנה ואיילת לעשות שבת ביחד. זה ניסיון אמיתי שקרה באמת, וכשהם מספרים אותו בהומור זה מעלה שאלה אמיתית האם במרחב האישי דתי וחילונית יכולים לעשות שבת ביחד, ומהאישי זה עובר לציבורי. אפשר לעשות דיון אקדמי והלכתי על השבת במרחב הציבורי, אבל אנחנו רוצים לצאת מתוך הסיפור האישי של השבת שהם ניסו לעשות".
עכשיו אתם חייבים לספר על השבת הזו….
רייטן: "אלקנה התארח במדרשת בן־גוריון לרגל בר־מצווה של נער מהמדרשה שהוא הכין לקריאה בתורה. הלכתי לבקר אותו בבית־ספר שדה שהוא התארח בו עם המשפחה, והזמנתי אותם לפיקניק בשעות אחר הצהריים. התכוננתי לפיקניק עוד לפני שבת, קניתי מוצרים כשרים וגם צילמתי את תעודות הכשרות".
שרלו: "כשהגעתי עם מאיה והילדים למקום שקבענו, אני רואה שאיילת מגיעה עם רכב. אמרתי לעצמי אוי ואבוי, אין מצב שהיא נסעה במיוחד בשבילי בשבת, כשכל המוצרים שהיא קנתה לפיקניק נמצאים איתה ברכב".
רייטן: "כשהראיתי לו את המוצרים הוא אמר לי 'אני לא יכול לאכול את הגבינה כי היא נסעה בשבת'… אמרתי לו 'החלקת על השכל?'. עשינו מהר חישוב מסלול מחדש. נתַנו ממתקים לילדים, והמבוגרים לא אכלו. בנקודה הזאת הבנתי שזה לא יצליח. תמיד לדתיים יהיה איזה קלף. כשאנחנו מספרים את זה אנחנו מצטטים קטע של אורי אורבך ז"ל, שבו הוא כותב לחבר החילוני: כשאני מזמין אותך, אל תבוא בשבת. ניפגש במוצאי שבת".
התנדבות למבוגרים בלבד
הרב אלקנה שרלו גדל באפרת. דודו הוא הרב יובל שרלו. את החיבור לחברה הישראלית הוא ירש מהבית: "שיא החיים שלי כילד וכנער היה הקמפינג שההורים שלי קיימו מספר פעמים בכל שנה, באחד החופים. ההורים שלנו טענו שאנחנו יכולים להיות מי שאנחנו כחלק מהחברה הישראלית". בסיום לימודיו בישיבת נווה־שמואל הוא חיפש, בהשפעת רצח רבין, ישיבה ששוכנת במקום מגוון מבחינה חברתית, והגיע לישיבת ההסדר בירוחם. מאז הוא מתגורר בעיירה. שרלו מלמד בכעשרים מכינות ומדרשות, מאשדוד ועד פארן שבערבה. הוא מנחה בארגון "קולות" ובבית המדרש של "רבנות ישראלית", ועורך חופות בארגון צוהר.
בשנה האחרונה הוא הוסיף לעיסוקיו התנדבות בבתי חולים פסיכיאטריים, כחלק מהפעילות של קואליציית הארגונים הדתיים למען בריאות הנפש. "זה התחיל ביום כיפורים שעבר, שבו הייתי חזן בבית החולים שלוותה. זה זעזע לי את הנפש. גיליתי שיש אנשים שבאמת לא רואים אותם. בעקבות כך ארגַנו קבוצה שנוסעת אחת לשלושה שבועות לשמח בבית החולים הפסיכיאטרי בבאר־שבע. אני מרגיש שעם כל הבלגן שיש מסביבנו, צריך פשוט לעשות טוב ולהתנדב במובן הכי פשוט. זו התנדבות של מבוגרים כי בני נוער מנועים ממנה, וזה דבר מרגש מאוד".
איילת רייטן גדלה ביבנה, במשפחה חילונית, "אבל אימא שלי תמיד הגדירה אותנו כמשפחה מסורתית כי שמרנו חגים והפרדנו בין בשר וחלב. כשהיו באים אלינו אורחים דתיים היינו מציבים עבורם פלטה של שבת". רייטן הייתה פעילה בתנועת הנוער בית"ר והשתתפה בהפגנות הימין נגד הסכמי אוסלו. לאחר התיכון יצאה לשנת שירות במסגרת בית"ר ואז לשירות צבאי. היא מרצה באוניברסיטת בן־גוריון, אחראית על הפדגוגיה בקריית ההדרכה של צה"ל ומלמדת במכינות קדם־צבאיות. מאז 2006 היא מתגוררת במדרשת בן־גוריון בנגב עם בת זוגה אורית ושלושת ילדיהן.
אדוה כץ־שכטמן:"בתיכון שאני מלמדת בו נוצרה מציאות שלא מעזים לדבר בחדר מורים על סוגיית הרפורמה. הזהירות המוגזמת מייצרת תחושות לא טובות אצל חלק מחברי הצוות. הם מרגישים שמשתיקים את העיסוק בנושא. יש לנו בתיכון צוות הטרוגני, ואני מקווה שהמופע שלנו יגרום לצוות להמשיך ולדבר"
אדוה שכטמן־כץ גדלה בקיבוץ להב והתחנכה בחינוך הקיבוצי. "החגים ולוח השנה העברי היו חלק מהחיים שלנו. בהגדה הקיבוצית לפסח היה כתוב 'ואנו ניצלים מידם' במקום 'והקב"ה מצילנו מידם'". היא השתתפה בהפגנות השמאל בתקופת הסכמי אוסלו ויצאה לשנת שירות במסגרת השומר הצעיר. "העיסוק בשאלה איך אני חיה במדינה עם אנשים שונים ממני הביא אותי להדריך במכינה בשדה־בוקר, והוציא אותי למסע שאני נמצאת בו עד היום. אני מחפשת את החיבור האישי שלי לתרבות היהודית ולמסורת היהודית, ובונה לי זהות יהודית וחילונית". שכטמן־כץ מחנכת בתיכון מבואות הנגב, מלמדת הגות חילונית במכינות קדם־צבאיות, וכאמור עורכת חופות במסגרת ארגון הוויה.
איך העלאת המופע השפיעה עליכם?
שרלו: "אנחנו הולכים ומתחברים כחברים, ומשתפים הרבה דברים בקבוצת הווטסאפ שלנו. אני חושב שגם התחזקה אצלנו הרגישות לסיפורים ישראליים. הרבה פעמים כשאנחנו שומעים על ויכוחים אנחנו אומרים חבל שלא הזמינו אותנו לשם… בשלב מסוים התחלנו לארגן לעצמנו ימי תוכן להעשרה של עצמנו. היינו יחד במוזיאון 'אנו' ובישיבת ההסדר 'אורות שאול' בתל־אביב. נפגשנו עם רות קלדרון, עם מוטי זעירא, עם חוקרת של הציבור החרדי. גם אנחנו צריכים לעבור תהליכים של חשיבה".
כביש עוקף רפורמה
אחרי שלוש שנים עם יותר מעשרים מופעים, השלישייה צברה לא מעט תגובות. "הזמינו אותנו לקיבוץ משמר־הנגב, שתושבי ההרחבה בו הקימו בית כנסת ונוצר שם פולמוס. רצו שנעזור להם לדבר על זה. אחד מחברי הקיבוץ הוותיקים, בן 93, קם ואמר שדתיים לא ילמדו אותו על יום כיפור, והתחיל לספר על יום כיפור שלו במלחמה. הרגשנו שזה קול שלא הושמע שם קודם בהקשר הזה, ושמחנו ליצור שם קרקע פורייה עם מגוון רחב של אפשרויות לשיח.
"באחת הפעמים נשאלנו על ידי הקהל מה היית עושה אם הבת שלך הייתה חילונית או הפוך. לפני שהספקנו לענות, אחד האבות הדתיים שהבן שלו היה בעיצומו של תהליך יציאה בשאלה ביקש להגיב ואמר לבן שלו 'זה לא משנה, אני אוהב אותך בכל מקרה. חינכתי אותך לערכים מסוימים, ואם תדבק בהם לא אכפת לי אם אתה חילוני או דתי'".
ויש כמובן גם התנגדויות. "בתיכון לבנות בירוחם", מספרת רייטן, "אמרתי שלדעתי הבת של אלקנה לא תממש את כל הפוטנציאל שלה כמו שהיא הייתה מממשת אותו לו היא הייתה הבת שלי. הייתה שם התנגדות גורפת".
אתם לא מתייחסים במופע לוויכוח על הרפורמה המשפטית.
שרלו: "כל הזמן עולה ההתלבטות אם להתייחס, ובדרך כלל אנחנו מחליטים שלא. האסטרטגיה שלנו אחרת. הסוגיה עצמה חמה, אבל אם נעשה מודלינג של שיח מקשיב ומכבד, שמציג עוד זווית ועוד זווית, אנשים יעשו לעצמם את התרגום".
רייטן: "אנחנו כן עוסקים בנושאים שהרפורמה הולידה כמו ההפרדה במעיינות. באופן כללי, מאז ההפיכה המשטרית מזמינים אותנו להופיע כיריית פתיחה להנעת תהליכים. הנושא של השיח הפך עכשיו לדחוף יותר עבור הרבה אנשים".
שכטמן־כץ: "בתקופה האחרונה אנחנו מקבלים יותר תגובות שהמפגש שלנו מעורר תקווה ומוכיח שכולנו יכולים לדרוש מנציגי הציבור שלנו לייצר שיח עם שוני, אבל עם כבוד הדדי".
