ספרו הטרי של הרב ישראל אריאל, "שופר ולולב בשבת" (453 עמ'), מערער על המוסכמות המקובלות זה מכבר בעולם ההלכה. אחרי שתקע בשופר בשבת של ראש השנה במניין רב משתתפים, הוא בהחלט מתכוון ליטול לולב בשבת הקרובה, אף שהדבר כידוע איננו בגדר מנהג רווח כיום.
בזמן הבית נטלו לולב גם כשיומו הראשון של סוכות חל בשבת: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, מוליכין את לולביהן להר הבית והחזנין מקבלין מהן וסודרין אותן על גב האצטבא (הכוונה היא לסטיו – חצר העמודים שהקיפה את הר הבית, א"ס), והזקנים מניחין את שלהן בלשכה. ומלמדים אותם לומר, 'כל מי שמגיע לולבי בידו, הרי הוא לו במתנה'. למחר משכימין ובאין, והחזנין זורקין אותם לפניהם. והן מחטפין ומכין איש את חברו. וכשראו בית דין שבאו לידי סכנה, התקינו שיהא כל אחד ואחד נוטל בביתו" (סוכה ד, ד).
הלולבים נותרו בהר הבית מבעוד יום כדי למנוע את טלטולם ברשות הרבים בשבת, ובלבד שבשורה התחתונה ארבעת המינים יינטלו כסדרם אף בשבת. גם כשהאלימות הובילה לשינוי הנוהג לא בוטלה המצווה, אלא רק הועברה לביתו הפרטי של כל אדם ואדם. ואם מאן דהו עלול לחשוב שהדברים השתנו אחרי החורבן, באה משנה נוספת בפרק הקודם (ג, יג) ומודיעה שלא כך: "יום טוב הראשון של חג שחל להיות בשבת, כל העם מוליכין את לולביהן לבית הכנסת. למחרת משכימין ובאין, כל אחד ואחד מכיר את שלו ונוטלו".
במקדש, ואולי בכל ירושלים המקודשת, מחוייבים מהתורה ליטול לולב כל שבעת ימי החג. מתי אם כן הפסיקו ליטול לולב ביומו הראשון של סוכות כשזה חל בשבת, היום היחיד מימי החג שבו מצווים מהתורה בנטילתו בכל מקום? לפי התלמוד הבבלי (סוכה מג, ע"א) ארבעת המינים דוחים את השבת ביום החג הראשון רק בארץ ישראל, שבה כבר יודעים מתי קודש החודש ושזהו אכן יומו הראשון של החג. בחו"ל לא היו נוטלים לולב בשבת ביום הזה, מאותה הסיבה שבגללה חוגגים שם יום טוב שני של גלויות – אי ודאות באשר לתאריך.
אולם עמוד בלבד אחר כך מתהפכת המגמה בגמרא. מצוין שם שגם בני ארץ הקודש אימצו את הנוהג הבבלי ואינם נוטלים לולב ביום החג הראשון שחל בשבת, ורק במקדש עצמו היו מקיימים את המצווה כסדרה ביום הקודש. אם להוסיף לבלבול, ב"ספר החילוקים שבין אנשי מזרח ובני ארץ ישראל" שחובר כנראה במאה השמינית בארץ הקודש, כ־700 שנה לאחר החורבן, מצוין שבניגוד לבבל, בארץ ישראל עוד נטלו אז את ארבעת המינים ביום החג הראשון שחל בשבת. יש מי שסובר שהפסקה האוסרת על בני ארץ ישראל ליטול אותם בשבת נוספה לגמרא כעריכה במועד כלשהו אחרי המאה השמינית, כאשר ההלכה הבבלית כבשה בסערה את העולם היהודי וגם את קהילת יהודי ארץ הקודש וביטלה את מנהגי ארץ ישראל הקדומים. הרב ישראל אריאל סבור שהמנהג הקדום נשכח אחרי הטבח שערכו הצלבנים ביהודי ארץ הקודש, והשמיד למעשה את הקהילה היהודית כאן יחד עם מסורותיה שירדו לטמיון.
בכל אופן, הסיבה שהמפרשים מנמקים באמצעותה את הפסקת נטילת הלולב בארץ ישראל היא הצורך ליישר קו עם יהדות העולם, ובלשון רש"י "לא לעשות ישראל אגודות־אגודות". הדבר נובע כנראה מכך שהיישוב היהודי בארץ היה אז דליל וזניח, וממילא נגרר אחר הרוב הגדול שבחו"ל, שנמנע מליטול את ארבעת המינים בשבת.
פרופ' יואל אליצור, שעוסק שנים רבות בנושא, סבור שכאשר רוב עם ישראל ישוב לחיות על אדמתו תתחדש החובה ליטול לולב ביום הראשון כשזה חל בשבת. 47 אחוזים מהיהודים מתגוררים כיום בישראל, יותר משבעה מיליון מתוך כ-15 מיליון יהודים בכדור הארץ. בעוד שנים אחדות סביר מאוד שרוב יהודי העולם יחיו בישראל. להתרחשות כזו יש משמעויות הלכתיות רבות, שאחת מהן היא כאמור סיפור הלולב. הרב ישראל אריאל, לעומתו, סבור שהחובה הזו חלה למעשה כבר כיום. לדעתו, מיליוני היהודים היושבים בארץ הקודש במספרים שלא היה להם אח ורע מעולם הם הנספרים מבחינה הלכתית כקהל הרלוונטי, ואין כלל צורך לחשב ולהתחשב ביהודים החיים בחו"ל. הוא מקשה על פרופ' אליצור בטענה שבימי בית שני נטלו לולב בשבת אף שרק מיעוט היהודים חי אז בארץ, ובוודאי הרבה פחות מאשר בדורנו.
ראוי לציין שפרופ' אליצור נוטל כבר כיום לולב בשבת אם כי בביתו, בינו לבין עצמו. הוא מנמק זאת בכך שירושלים, שבעניינים הלכתיים רבים נחשבת כולה ל"מקדש" – כבר בנויה לתפארת וממילא בארץ ישראל כולה שב לתוקפו הדין המקורי שבו נוטלים לולב מהתורה ביום הראשון גם כשזה חל בשבת. "בימי התנאים והאמוראים והראשונים ירושלים הייתה חרבה, ובדרך כלל נאסר על יהודים לשבת בה", כתב במאמר הלכתי בעניין, "אבל עכשיו שזכינו שהעיר בידי ישראל וחיים בה בקביעות ישראלים רבים, הרי כבר עכשיו היה מקום להחזיר את דין הלולב למקומו".
מכתב יד נידח שאותר מתברר שאפילו בצרפת של המאה ה־14 נטלו לולב ביום החג הראשון שחל בשבת. כך כתב רבי אברהם בן משה ממונייטו, בן למשפחת תלמידי חכמים חשובה שישבה בצרפת והייתה קשורה לבית מדרשם של בעלי התוספות: "ראינו לרבותינו שביום טוב ראשון של חג שאירע בשבת, שהם מטלטלין לולב ומברכין עליו". בתלמוד הירושלמי (עירובין ג, ט) מצוין שרבי אבהו בן המאה הרביעית לספירה "אזיל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא", או בעברית: הלך לאלכסנדריה וחייב את אנשיה ליטול לולב גם בשבת, מפני שכבן ארץ הקודש ידע מתי קודש החודש. היה אומנם מי שחלק עליו במקרה המסוים ההוא, אולם זאת רק מכיוון שאין זה ודאי שבכל שנה יזדמן לאלכסנדריה יהודי מארץ ישראל שיוכל להעיד מתי קודש החודש.
הרב ישראל אריאל מצטט בספרו פיוט של רבי אלעזר הקליר, בן המאה השביעית לספירה שהתגורר בארץ, שמשתמע ממנו שנטילת לולב ביומו הראשון של סוכות נהגה גם כשזה חל בשבת: "אגד נטועים אגוד ומאוסר, יום ראשון דוחים לשאת ולהלל, שאר ימים אם נגע – ייחשב בשבת חילל". וכך גם בפיוט נוסף שלו: "טובותיו זכרו בשבת ולולב, טעמו תכירו בדבש וחלב".
הרב ישראל אריאל מתרעם על כך שבימינו, כששלומי אמוני ישראל מטלטלים בשבת כל דבר וסומכים על העירוב – הם מבטלים דווקא מצווה מפורשת בתורה מחשש מופרך לטלטול הלולב ברשות הרבים. ומלבד זאת, הוא מוסיף, בימינו גם בחו"ל יודעים היטב מתי חל סוכות מפי שהלוח העברי קבוע מראש. גם אילו יחזור להתקיים קידוש החודש על פי ראיית הירח, האמצעים הטכנולוגיים של זמננו יאפשרו לעדכן על כך מיד כל יהודי, מקצה העולם ועד קצהו.
פרופ' יואל אליצור טרח לבקש את תגובותיהם של רבנים בכירים למאמרו וזכה בעיקר לכתף קרה. הרב יצחק זילברשטיין החרדי כתב לו ש"אין לנו לשנות את ההלכה עד כי יבוא מורה צדק" ובאופן דומה השיב גם הרב חיים קניבסקי: "חס ושלום! לא יקחו לולב בשבת עד בוא המשיח!". דווקא הרב נחום אליעזר רבינוביץ היה פתוח לשינוי המוצע: "בוודאי בארץ ישראל נטלו לולב ביום טוב שחל שבת", הוא השיב וציין ש"לשיטת הירושלמי לולב ניטל בארץ ישראל ביום טוב שחל בשבת ללא כל הסתייגות".
בשורה התחתונה: בשבת הקרובה, כשבכל המניינים ברחבי הארץ והעולם אי אפשר יהיה להבחין בקצה קצהו של לולב, הדס או שאר חבריהם למצווה – כמה וכמה יהודים יטלו את ארבעת המינים כמצוות התורה. לעת עתה זה ייעשה בבתיהם כפי שתיקנו לנהוג עוד בטרם חורבן, כאשר הר הבית הפך לזירת קטטות. אבל מי יודע? אולי בתשפ"ז או בתשפ"ח, שגם בהן יחול יומו הראשון של סוכות בשבת, זה כבר יהיה נוהג ציבורי מובן מאליו.
