אני מדבר אליכם מתוך אישוני עיניהם הבורקות של אָוָ'ג'ו ומֵרילין בשיעורי התורה בבית המדרש בגונדר, מן הרעב לַלימוד של אָיֶלֶה וזֶמֶן וצַ'ייק. אני מדבר אליכם מחכמתו של מֶרקָצ'ו, מידענותו המופלגת של טֶגַבו, מתמימותם וחיוכם המבויש של מֶלכָּמו הגדול ומֶלכָּמו הקטן, מן השאלות המפולפלות של שמעון – מכאן אני מדבר אליכם.
אני מדבר אליכם מבית הכנסת, סככת פח ענקית שהגשם מתופף עליה וגם חודר פנימה, והספסלים מלאים בגברים וילדים, ומעבר לווילון המון נשים פורשות כפיים חרושות קמטים, ועיניים עיניים, אין אומץ להביט אל תוכן. על בימת הקרשים עומדים החזנים, גֶשַאו וסימַניוּ וחבריהם, מתפללים באמהרית וקטעים נבחרים בעברית. הכול משיבים "אמן" אחרי כל קטע, חוזרים על מילות הסיום. קשה לתאר את הדבֵקות והרצינות בתפילתם. תפילה ממושכת בחול, ושלוש שעות שחרית של שבת. אין דברים כאלה. מי שלא שמע קריאת שמע – "ואהבת / את / ה' / א־להיך" – מילה מילה, כולם יחד, כסופרי מטבעות, לא שמע קריאת שמע מימיו.
אני מדבר אליכם מבית הקברות באבא־אנטוניס, ליד גונדר. אחרי נסיעה קצרה הולכים עוד עשרים דקות בצלע ההר וחוצים נהר, הכול ירוק, פרות רועות תחת יד נערים המפיקים קול ירייה כשהם מקישים בשוט לעומת הפרות. פעם היה כאן כפר של ביתא ישראל. לא נשאר זכר לבקתות הקש, כולם בארץ ישראל, אבל בני הקהילה קיבלו רשות לקבור כאן את מתיהם. בית הקברות הישן גדל עשרת מונים בעשרים השנים שבהן ממתינים כאן בני הקהילה לעלייתם. שלושת אלפים, תקשיבו טוב למספר הזה, שלושת אלפים איש אישה וילד נפטרו ונקברו כאן ובאדיס אבבה. הרבה מאוד צעירים מתו בלא עִתם בגלל התנאים הקשים בָּעיר, בגלל היעדר טיפול רפואי, בגלל צער הפירוד מהורים ואחים שעלו ארצה והם נותרו מאחור. "אתר המחיר" אני קורא למקום הזה, אתר המחיר של אטימות הלב במדינת ישראל, מחוז כיסופיהם של אלה שמצבות טיח צבוע כחול ולבן בנויות על קברם אם נמצא לזה כסף, וסתם אבני שדה מלוקטות מציינות את קברי העניים.
מפיהם של היהודים הדחויים אני מדבר אליכם.
משחק אכזרי
זה התחיל סמוך ל"מבצע שלמה" (1991). הפקידים יודעי־הכול קראו להם אז "פלשמורה", וקבעו שאינם יהודים. מאז – ברוך מקבץ נידחי עמו מכנף דרום לציון – עלו ארצה יותר מחמישים אלף איש. כן, הם עברו הליכי גיור כי אבותיהם חיו בין גויים ונהגו כמותם בַּיומיום, כלפי חוץ. כן, גם בתוך עדת ביתא ישראל ישנם מתנגדים לעלייתם, קשוחי לב שלא שמעו "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא", וכך גם פקידים ופוליטיקאים, כאלה הדורסים קלה כחמורה, וכאלה המדברים דווקא בשם ההלכה; הצד השווה שבהם שלא היו שכניו של בועז איש בית לחם. הוא שמע את הנוכרייה אומרת "עַמֵּךְ עַמִּי, וֵא־לֹהַיִךְ אֱ־לֹהָי" והאמין לה; אלה מביטים אל הללו אשר עשו את כל המסע מן הכפרים אל מחנות המעבר, עשו את כל שיכלו רגליהם וליבם לעשות בדרך אל ארצם ועמם, ואין הם מאמינים להם. "הם עושים הצגות" הם אומרים בלב סגור, בציניות של "בעלי־בית" כביכול על העם והארץ, כאילו באים העלובים הללו לגזול את זהבם מכיסם ואת מעדניהם מפיהם, או ללכלך להם את הצחור בשחור.
הללו שלא אושרה עלייתם עד עתה הם הדחויים שבַּדחויים. אכן נכון כי פשה במשפחותיהם נגע נישואי התערובת, והם שייכים לָעדה (בדרך כלל) מצד אביהם ולא מצד אמם. אבל איה הזקנים בַּשער אשר יורו כי יש לקבלם שהרי הייחוס האבהי הוא הקובע בעדת ביתא ישראל, בדיוק כמשפחות ישראל בתקופת המקרא שלא נפגמו מבלהה וזלפה, מציפורה בת מדיין, מרות ונעמה בנות מואב ועמון, וממילא לאחר הליכי הגיור – שהם יעברו בלב שלם – הרי הכול "מיושר ומגוהץ" הלכתית לכולי עלמא, כהוראות חז"ל וכדעת הפוסקים לדורותיהם.
תגידו, אתם הקוראים ואתם שאינכם קוראים, מתי פסלתם משפחות עולים מארצות הברית בגלל נישואי תערובת? כמה פעמים שאלתם וחקרתם ובדקתם בציציותיהם (שאינן) של עולי רוסיה על התנהגותם הדתית? שם הרי הסתפקתם בהוראת חוק השבות, ולעזאזל ההתנהגות היהודית. מאות אלפים שכאלה – שאינם יהודים ואינם מתגיירים – חיים בינינו באין מתריס! ואילו כאן הדחתם אותם מחוק השבות בגלל המרת דת מאולצת בדורות קודמים, ומאידך אתם חוסמים בפניהם את דרך התשובה, שהרי גיורם באתיופיה – אם ייעשה – לא יוכר על־ידי המדינה. זהו המשחק האכזרי בנפשותם ובחייהם של בני שארית ישראל הללו, המתחננים לשוב מן השיריים והשוליים אל גזע בית ישראל, אל השורש והפרי.
אני קורא אליכם: די!
ובכן, אני מאשים!
אני מאשים את כל המתנגדים לעלייתם בכך ששמו עצמם "בעלי בית" ולא פתחו את מנעול לבבם לאח נידח מתדפק. במקום לפתוח שער – לתת להם לחם ומלבוש ותורה ודרכון – סגרתם והסתגרתם בפַרוַתכם, ואלה המשיכו לבוסס כאן בבוץ בלא נעל. בשם מרילין ואיילו ובלילין וגשאו אני מאשים את צרי העין, ערלי הלב, וקורא אליכם: די!!
אבל קשה לי להאשים בשמם של הדחויים, כי הם סובלים כאן כל כך בשקט… על אף ציפייתם כבר עשרים שנה, בסוף כל תפילה הם שרים "התקווה" של אימבר, ו"עם ישראל חי" של קרליבך, ובשבת הם נאספים לשירה בציבור בשמחה מתפרצת, סוחפת ברגש, ואומרים תפילה לשלום "ראשיה שריה ויועציה" אשר כותבים עליהם ניירות שאין תקציב, ושישנם מתנגדים, ו"לא הוכח", ומתכנסים לדיון אך מתפזרים עד להתכנסות הבאה.
ובכן מה יהיה? אין לי ספק שהממתינים באדיס אבבה (2,000 נפשות) ובגונדר (6,000 נפשות) יעלו ארצה, כשם שעלו בני משפחותיהם. אבל כמה גשמי מונסון עוד יקישו על גגות הפח של בתי הבוץ שלהם כאן בָּעיר? – זאת לא אדע. את זה יקבעו פקידים, פוליטיקאים ומנהיגים, איש כדרכו: לרחמים או לאכזריות, לאטימות קרה או לאחווה בחיבוק חם ואוהב. לב אבן – או לב בשר. ואז שואלים "בעלי הבית": ואחר כך לא יבואו עוד? הרי גם להם יש קרובי משפחה, ואיך ייגמר העניין?
על כך אשיב בשני ראשים משלימים: ראשית, אכן קיים יתרון מובהק לאלה שעו מעשה רות וקמו ללכת ארצה, ומוכיחים את דבֵקותם זה עשרים שנה; אבל אם יבואו גם קרובי משפחתם מן הכפרים, יוכיחו את שייכותם לעדה וישכנעו את בית הדין כי כנים הם ברצונם להתגייר, נוטשים את הנצרות באמת ובתמים ולומדים ברצינות על־מנת לקיים את עיקרי התורה והמצוות – מדוע שלא נקבלם? מה הפחד הזה מעוד יהודים שחורים?
ושנית, אם תמשיך הממשלה ב"קרב השהָיה ונסיגה" ותעלה רק מעט בכל פעם, תמשיך הקהילה להתקיים במחנות המעבר כאן ובאדיס אבבה, ואז אכן ייתכן שיבואו ויצטרפו גם קרובים נוספים (דבר שלא קורה כבר שנים ארוכות). מה שנחוץ אפוא הוא מבצע חד פעמי להעלאת 8,000 הממתינים, וסגירת שני מתחמי הקהילה ביום אחד. אחר כך, אם יגיעו קרובי משפחה מאזורי הכפרים, ייעשה הטיפול בהם על בסיס פרטני – וכאמור אמת המידה העיקרית לקבלה או דחייה תהיה במבחן שייכותם לעדה וקבלתם את תורת ישראל – אם באמת ולעומק, או מן השפה ולחוץ – כאשר הדברים נבחנים גם לאורך זמן, תוך כדי לימוד, ולא באִבחה אחת.
אבל נניח בינתיים לעתיד – והבה נתקן את חטאי העבר במעשי ההווה.
שייכות משפחתית לבית ישראל
חטאנו כולנו – כחברת בני ישראל – כלפי העומדים בתחתית הסולם וכפותיהם מבקשות להיאחז בו. חטאו מנהיגים ופקידים, "חזקים על חלשים", שאטמו לבבם בתירוצי חוק או הלכה, בעלילות שקר או ביורוקרטיה יזומה, שררה של פְּנים ניתנה להם, כדי להשאיר אחים בחוץ.
קורא אני אליכם: שימו קץ לָעיכובים! הרימו מכשול מדרך עמי, סקלו מאבן!
חטאו תופסי התורה בפלפוליהם, תחת אשר יורו הוראה של יד מושטת ולב פתוח לַבָּאים להיטהר, כפי שעשה הרב עובדיה יוסף תעמוד לו זכותו, וכפי שלא עושה בנו, בחברותא־לריעותא עם השר הקרוב לו.
רבנים רבים מבינים נכוחה את המצב, ואומרים כי חובתנו להעלותם ולערוך כאן את המשך הליכי הקבלה והגיור – כפי שנעשה כבר שנים בתוכנית הגיור לבני "שארית יהודי אתיופיה" – אבל קולם עדיין איננו חוצה את דלת "האקווריום" במשרד ראש הממשלה. קורא אני אליכם, הגבירו קול! אל תֵּחתו מן המלעיזים! תנו תשובה לַשבים בתשובה!
הן הרבנים מקרב עולי אתיופיה, הן הקסים של העדה, מאוחדים בדרישה מן הממשלה להעלות את אחיהם, את בני הצאן המדדים בחולשתם אחר העדר, המנסים יום־יום לתקן את התנהגות אבותיהם שרחקו ממרכזי עדת ביתא ישראל, ולא היו נאמנים כמותם. אכן ישנו מיעוט קולני גם בקרב בני העדה המתנגד לצירופם, אך אין להקשיב להם. הם כועסים על הללו שרחקו מן התורה וחיפשו להם חיים קלים – אבל אנו, לא כן עִמנו. כי מי שמחמיר בדרישות הלכתיות מקל ב"כי ימוך אחיך עמך", שוכח "ואהבת לרעך כמוך", ואוטם אוזניו וליבו מדבר ה' בפי מיכה המורשתי (ד, ו): "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם ה' אוֹסְפָה הַצּוֹלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה, וַאֲשֶׁר הֲרֵעוֹתִי".
כי לא התִפקוד היהודי הוא הקובע שייכות, אלא השייכות המשפחתית לבית ישראל היא הקובעת – והתִפקוד היהודי (לרבות הליכי הגיור) יבוא אחר כך, בעזרת השם ובני עמו; וכאמור התִפקוד היהודי כבר כאן – שריר וקיים יום יום – בקהילות "התקווה" באדיס ובגונדר.
שלושה שבועות אני כאן. בין המצָרים. אני כותב את הדברים בתשעה באב, דחוי לעשירי בו. קראנו אתמול "איכה" אחרי גשם סוחף שהיכה על גג הפח בעוצמה לא רגילה. ספסלי המתכת הפוכים, כולם יושבים עליהם או על בימת הקרשים. העצב העתיק על חורבן ירושלים מתמזג עם התסכול העכשווי על היותם דחויים ורחוקים ממנה כשהיא כבר מתחילה להיבנות, מתעקשת שלא להשלים עוד קיבוץ־גלויות של קהילה אחת המתדפקת על שער נעול.
ובמקום שקצרה היד – באה שעתה של תפילה. ובכן, יהי רצון מלפני מכנס נידחי עמו שייתן בלבבם של ראשיה שריה ויועציה חין בינה וטוב טעם דעת, ואת אוטם־לבבם יפתח לא רק כחוד המחט (ב"הנחת סלב" למתחרה בחידון התנ"ך שזכה בתעודת זהות כתושב ארעי) אלא כפתחו של אולם. פתחו שערים – שערי לב ושערי ארץ – וייקבצו נידחים ויבואו, לא רק מקצה ארץ אלא אף מקצה השמים, באשר נשא הרוח את אבותיהם אל מעבר למחנה ישראל ואמונתו, והנה שבים הבנים כציפורים אל קינן – הכול כַּכתוב בחומש "אלה הדברים" (ל, ד), בפרשת "אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' א־להיכם": "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱ־לֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ".
