הרב עובדיה שר במַקַאם מיוחד במינו. המילים היו מן המקורות, אבל הלחן היה לא אחת עממי. כל ימיו דָבַר רק שפה אחת, עברית, אך דיבר אלינו בשש ושבע שפות: יהודית, הלכתית, ישראלית, עממית, דרשנית, פוליטית ו"יַזדית".
"חובה להתפלל על חיילי צה"ל בעזה", הורה בעיצומו של מבצע צבאי ברצועה לפני כתריסר שנים. "יפלו עליהם אויביהם בחרב. נכנסים בגוב של אריות, זורקים עליהם טילים והם מסכנים את עצמם. ה' ישמור צאתם ובואם", בירך את הלוחמים, וקרא – כמנהגו – להקפיד ולומר "מי שבירך לחיילי צה"ל" שלוש פעמים בשבוע בעת פתיחת ההיכל לשם הוצאת ספרי התורה, אחד מרגעי השיא בתפילה. במישור ההלכתי, הגדיר את מלחמות ישראל כ"מלחמת מצווה".
אכן, בה בעת יכול היה לומר בדרשה פומבית שעוררה, כצפוי, סערה רבתי: "האם זה פלא שחיילי צה"ל נהרגים חס ושלום במלחמה? הם לא שומרים שבת, לא שומרים תורה". במקרה אחר, הפעם בכתובים, תלה את עוון נפילתם של אלפי חיילי צה"ל במלחמת יום הכיפורים באי ההקפדה על דיני הצניעות (שו"ת יביע אומר ו, יו"ד, סימן יד).
מחלוקתו המפורסמת על פסיקתו הקבלית של הבן־איש־חי קוממה עליו רבים שהצרו את צעדיו, אך גם מיצבה אותו, כבר בראשית שנות העשרים לחייו, כדמות אמיצה ודעתנית הכובשת לה דרך משלה
דמותו המורכבת של הרב ומסע חייו המופלא עשו אותו לאחת הדמויות המרתקות והמשפיעות בתולדות ישראל בזמננו. בחלק ניכר מחייו, בוודאי ביובל השנים הראשונות, היה קרוב להשקפת העולם הדתית והאידיאולוגית של אגודת ישראל. בשחר ימיו אף עבד תקופה מסוימת בשליחות החינוך העצמאי (שבצילו של אחד ממורי דרכו, הרב משה פרוש, התחנך בשחר ימיו). לימים כתב לראשיו מכתב נזעם ובו קבל על כך שישיבות ההנהלה שלו התנהלו ביידיש, מה שמנע ממנו להשתתף בהן.
הרב הצהיר ברבים כי אם יבקשו לגייס את בחורי הישיבות לצה"ל בכפייה עליהם לרדת מהארץ, אך בד בבד עשה לילות כימים להתרת עגונות מלחמת יום הכיפורים. אגב, בסוגיה זו, שלאחרונה זכתה לעיון מחודש – בין השאר בכתבה של יאיר אטינגר ב"כאן" – נתגלה כי בניגוד למקובל ולעדות הרב עצמו, מספרם האמיתי של המקרים הסבוכים שדרשו פתרון אמיץ עמד על עשרות בודדות ולא על כ־950, המספר העצום שהיה מקובל עד כה והתייחס למעשה לכלל ההרוגים שהיו נשואים.
במהלך מלחמת יום כיפור ולאחריה הקפיד הרב לבקר במחנות צה"ל ולעודד את רוחם של החיילים. בין לבין ביקר את הפצועים בבתי החולים, ונתן בידם ספר תהילים קטן עם הקדשה אישית. קשה אולי להאמין, אך עד אותה מלחמה, שבה היה כבר הרב אב ל־11 ילדים, בן 53, ראשון לציון והרב הראשי לישראל, לא הייתה לו כמעט זיקה אישית, ממשית, ישירה ובלתי אמצעית עם חיילי צה"ל. במלחמת השחרור שהה הרב במצרים, לרגל כהונתו שם כסגן הרב הראשי ואב בית דין. במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים כיהן כדיין בבית הדין הרבני, חי בעולם של בית מדרש, והיה מרוחק למדי מהוויות העולם. פרט לבנו הרב אברהם יוסף, שלאחר מלחמת ששת הימים כיהן כרב צבאי במשך כ־13 שנה, איש מחמשת בניו האחרים לא שירת בצה"ל.
לפיכך, אין זה מפתיע שעד הופעת החלק השישי מחיבורו המרכזי, שו"ת יביע אומר, שיצא לאור בשנת 1976, כאשר כיהן כבר כראשון לציון, חיילי צה"ל אינם נזכרים בתשובותיו ולו ברמז. הדבר לא מנע מהרב לחבק בחום חיילים שבאו להתברך מפיו, להרעיף עליהם אהבה כנה ולדאוג לשלומם, לבכות עם אימהות שכולות שביקשו את ברכתו, ולהעניק "הסכמה" רק לסידורי תפילה שכללו את התפילה לשלום חיילי צה"ל (אך לא את "התפילה לשלום המדינה").
נדמה כי אף שחלפו כעשר שנים מאז פטירתו, הרב עובדיה נמצא עימנו יותר מתמיד. דמותו, כנוכח־נפקד, ממשיכה ללוות את החברה הישראלית והיהודית. ספריו המופתיים – הן אלה שיצאו מתחת ידו ממש, כמו סדרות השו"ת "יביע אומר" ו"יחווה דעת", "חזון עובדיה" ו"הליכות עולם", הן אלה שיצאו מתחת ידי בניו ותלמידיו כמו "ילקוט יוסף" ו"הלכה ברורה" – נלמדים בכל יום על ידי אלפים בארץ ובעולם; רבבות מתפללים בכל רחבי העולם היהודי עושים שימוש יומיומי בסידורים ובמחזורים הבנויים על נוסחאות התפילה שקיבע הרב, כשלצידן פזורות הלכות קצרות, חלקן משַנות מן היסוד את מסורותיהן עתיקת היומין של קהילות ותיקות ומפוארות. זר כי ייקלע לישראל בתקופת בחירות, עשוי לחשוב שהרב מתמודד בהן. דמותו מוצגת לראווה במאות שלטים ומודעות תעמולה, על גבי שלטי חוצות ענקיים המוצבים בצמתים ופרושים על בניינים. ולא רק בירושלים ובאלעד, אלא גם באשדוד, בחדרה ובבאר־שבע.
תולדות חייו של הרב עובדיה ופועלו הרב, התורני והציבורי, תוארו ונסקרו לרוב. חלקם בספרים הגיוגרפיים בנוסח "שבחי עובדיה" וסיפורי צדיקים, שלא תמיד עושים חסד עם דמותו המורכבת והמיוחדת, אינם דבקים תמיד באמת ונוטים לא אחת לייפותה, לנפותה, לפארה ולהאדירה; חלקם בספרי מחקר ומאמרים שמתמקדים בסוגיות מסוימות בעולמו של הרב. המספרים מדברים בעד עצמם: עשרות הספרים שיצאו מתחת ידי הרב עצמו, למעלה מ־50 (!) במספר; למעלה ממאה (!!) הספרים שנכתבו על חייו ומשנתו עד כה, בעברית ובשפות אחרות; אלפי המאמרים, המחקרים, הכתבות והמאמרים, הקלטות והסרטים שסובבים את חייו ואישיותו – הפכו אותו לדמות הפופולרית ביותר בתולדות הספרות הרבנית, אם לא מאז ומעולם, אז בוודאי בדורות האחרונים.
ועדיין, מסמכים ומחקרים חדשים שמתגלים מעת לעת – חלקם הוצגו לראשונה בתערוכה שאצרתי במלאת עשור למותו במרכז האקדמי "שערי מדע ומשפט", ואשר ליוותה כנס מחקרי שהוקדש לדמותו – חושפים פנים לא מוכרות בחייו ובמשנתו האידיאולוגית, בפועלו ובמעשיו, ועשויים ללמד מה היה סוד צמיחתו.
מדוע הצליח הרב עובדיה במקום שאחרים כשלו בו? והרי היו בישראל עוד גאוני תורה, חולמי חלומות והוגי רעיונות גדולים, שלא זכו ולו לקמצוץ מן התהילה והפרסום שזכה בהם הרב. נדמה שלצד גדלותו העצומה בתורה, רגישותו האנושית, כתיבתו השופעת, וכישרונו הרטורי־דרשני המשובח, סוד הצלחתו טמון, בין השאר, בשקידה אינסופית, דבקות במטרה וחתירה מתמדת להשגתה. למן שחר נעוריו הציב הרב את המטרה לנגד עיניו, וכל ימיו פעל וחתר להגשימה, באומץ וללא לאות. והייתה זו מטרה כפולה: במישור האישי – לגדול בתורה ולהימנות עם גדולי הדור; ובמישור הציבורי־אידאולוגי – "להחזיר עטרה ליושנה" ולהותיר רושם בעולם לא רק לשעה אלא גם לדורות.
חותמת אישית בגיל 13
לא תמיד נותנים את הדעת לכך שעד הגיעו לגיל מבוגר יחסית, בסוף שנות השישים של המאה העשרים, בהיותו קרוב לגיל חמישים, היה הרב עובדיה דמות אנונימית כמעט בקרב הציבור הרחב. לבד מקומץ חברים יוצאי ישיבת פורת יוסף, חלק מציבור הרבנים והדיינים שנחשפו ליצירתו ההלכתית, ושומעי לקחו הנאמנים – בעיקר יוצאי בבל, חלב ופרס – שהאזינו לשיעוריו־דרשותיו בבתי הכנסת שבשכונותיה הצפוניות של ירושלים, לא רבים שמעו את שמעו ובוודאי שלא הגו בכתביו או הכירו אותם.
רק עם מינויו לכהונת רבה הראשי של תל־אביב־יפו בשנת תשכ"ט (1968), החל הרב להיחשף לציבור הרחב. אכן, בתוך מספר שנים קצר, וביתר שאת מאז מינויו כראשון לציון והרב הראשי לישראל, כחמש שנים לאחר מכן, היה הרב לדמות מוכרת כמעט בכל בית בישראל. "פינת ההלכה" שלו ברדיו, תופעה חדשה בזירה התקשורתית דלת הערוצים של אותם ימים, הפכה אותו לאורח בכל בית בישראל וליוותה את כניסת השבת במשך שנים רבות.
פסיקתו הנחרצת התנגחה, לא אחת במופגן, עם היחס הפטרוני של הממסד הרבני והפוליטי האשכנזי, שביקש להכפיף את רבני המזרח תחת מרותו. כך, למשל, כאשר התיר נישואין לבני עדות המזרח בתל־אביב בתקופת ספירת העומר, וכך בפסיקתו המוקדמת, עוד בעת ישיבתו על מִדִין כדיין בבית הדין בפתח־תקווה, שבה ביכר – כמנהג מסורת הפסיקה הספרדית – את מצוות הייבום על פני החליצה, בניגוד לפסיקה האשכנזית ולתקנת הרבנות הראשית לישראל שנסמכה עליה. לחשיפתו הציבורית תרמו גם מאבקיו המתוקשרים עם עמיתו לרבנות תל־אביב ולרבנות הראשית הרב שלמה גורן. האחרון, חכם תורה אמיץ ורב מוניטין, אלוף בצה"ל ואחד מסמלי הניצחון במלחמת ששת הימים, ביקש ליטול לעצמו את כתר המלוכה לבדו ולהותיר בצד את עמיתו הספרדי. אך הרב עובדיה, כדרכו, לא כרע ולא השתחווה והשיב מלחמה שערה.
עיון במסמכים שונים, מהם כאלה שלא פורסמו ברבים, מלמד שכבר בשחר ימיו הציב הרב עובדיה את החזון הגדול, וחתר להגשמתו בנחישות ובעבודה קשה. סמוך לגיל בר־מצווה (!) צייר לעצמו תבנית "חותמת" רבנית, שדמות הכותל המערבי ניצבת במרכזה ולצידה מתנוסס שמו, משל היה כבר אחד הגדולים אשר בארץ. בדומה למנהיגים דגולים אחרים (כמו בן־גוריון), הוא החל לתעד בפירוט את קורות חייו כבר בגיל צעיר ביותר. העט לא משה מידו כל חייו. לצד מסות הלכתיות מפוארות (שחלקן, בראשית הדרך, היו למעשה "תשובות" לשאלות שכלל לא נשאל בפועל ואשר נוסחו על ידו) החל לכתוב יומנים מפורטים. במנהג זה המשיך עד אחרית ימיו.
בחלק מיומנים אלה, שטרם נתפרסמו במלואם, חושף הרב – לעיתים בלשון קשה ביותר – את תחושותיו בנוגע למאבקיו עם יריביו ומתנגדיו השונים. כך, למשל, בעניין מחלוקתו המפורסמת על פסיקתו הקבלית של הבן־איש־חי, הלא הוא רבי יוסף חיים מבגדד, הפוסק הנערץ על בני העדה הבבלית, וקריאתו להמירה בפסיקת מרן רבי יוסף קארו, מחבר ה"בית יוסף" וה"שולחן ערוך". קריאת תיגר זו קוממה עליו רבים, שהצרו את צעדיו ולא אחת רדפו אותו עד חורמה ומנעו את קידומו למשרות רבניות שחשק בהן. מנגד, היא מיצבה אותו, כבר בראשית שנות העשרים לחייו, כדמות עצמאית, אמיצה ודעתנית מאוד, הכובשת לה דרך משלה.
בהיעדר ייחוס אבות או אמצעים כלכליים – לאביו הייתה חנות מכולת קטנה בשכונת בית־ישראל בירושלים, וגם כשכבר כיהן כדיין התגורר הרב בדירה צפופה בת שני חדרים עם רעייתו ושישה מילדיו – נאלץ הרב עובדיה לכבוש את דרכו לפסגה בכוחות עצמו.
בחירה מחושבת של ה"הסכמות"
לצד התמדה בלתי רגילה בלימוד תורה, זיכרון צילומי, כושר דרשנות תיאטרלי מעולה, ושליטה פנומנלית בכל מרחבי הספרות התורנית ובעיקר בספרות השו"ת, פעל הרב בשני צירים מרכזיים. הציר האחד כוון במופגן לאליטה הרבנית. הקורא את ספרי ההלכה המרכזיים שהוציא הרב מתחת ידיו, כרכי שו"ת יביע אומר, מגלה שמדובר בטקסט קשה למדי, ארוך ומורכב, המיועד למיטיבי לכת הלכתיים. לעיתים כוללת תשובה אחת עשרות טורים צפופים ובהם מאות רבות(!) של מראי מקומות, תופעה שאין לה אח ורע בספרות השו"ת, לא לפניו ולא לאחריו. ואכן, בהקדמתו לכרכי השו"ת כותב הרב מפורשות כי הספרים מיועדים ל"לומדי התורה ושוחרי תושיה ובעולם הישיבות, ועל צבא תהלתם גדולי התורה מאורי ופארי הדור שליט"א". רוצה לומר: לרבנים ודיינים, ולא לסתם "עמך".
על מנת להשיג את ההכרה בראשית הדרך, פנה הרב לקבל את הסכמתם של כמה רבנים שנבחרו בקפידה. שלושה מהם ספרדים, דבר המתבקש מאליו, ובראשם הסכמת רבו הרב עזרא עטיה, ראש ישיבת פורת יוסף; הרב יעקב משה טולידאנו, הרב הראשי לת"א; והרב חזקיה שבתי, אב בית הדין של הספרדים בירושלים. אך שלושה מהם היו אשכנזים, שכל אחד מהם "ייצג" מגזר אחר: בראש כל ה"הסכמות" באה הסכמת הרב הראשי לישראל הריא"ה הרצוג, שייצג את ה"ממלכה"; הרב צבי פסח פרנק, אב"ד ירושלים ומחכמי ההלכה המובהקים של היישוב הישן בירושלים, שהיה גם מקורב לראי"ה קוק; והרב פנחס עפשטיין, ראב"ד העדה החרדית.
הכרך המרשים והעשיר, שכלל בין השאר פסיקות אמיצות (דוגמת הקביעה שמחלל שבת בימינו אינו נחשב מומר ולפיכך מגעו ביין אינו פוסלו) פעל את פעולתו וקנה למחבר מוניטין בעולם התורה. בכרך השני – שלשם הדפסתו נדרש הרב, בהיעדר אמצעים כלכליים, לעזרת רעייתו הרבנית מרגלית, מחסכונות שאגרה בתקופת הצנע – כבר יכול היה לצרף את דברי השבח הנלהבים ששיגרו לו עילית חכמי התורה שבדור ובהם הרב שלמה זלמן אוירבך ואחרים. היה בכך מעין אישור ל"קבלתו" הרשמית למועדון האקסקלוסיבי של העילית התורנית.
אכן, גם בשלב זה לא נח הרב על שמריו. הוא הקפיד לשלוח כל ספר שיצא מתחת ידו ל"נבחרת" של רבנים חשובים. בד בבד שיגר עותקים לבעלי ממון בעולם היהודי, בתקווה שאלה יתמכו בו בהמשך הדרך. תקווה זו לא נכזבה כאשר בערוב ימיו, עת כבר יצא שמעו בעולם, זכה הרב לתמיכתם הנדיבה של שועי עולם, בעיקר אלה שנמנו עם המשפחות החלביות העשירות כגון הבנקאים לבית ספרא, צפדיה ועוד.
במישור השני, ובמקביל, פעל הרב לקידום משנתו באפיקים ציבוריים יותר, לעיתים צנועים אך יעילים לא פחות. בעקבות הרדיפות שסבל מחכמי עדתו, העדה הבבלית, בשל העזתו לחלוק על מורה דרכם הבן־איש־חי, הודר הרב מחברת העילית של רבני העדה ששלטו במוקדי הכוח הרבניים. לפיכך מצא לו אפיק "שיווק" אחר בדמות ביטאון תורני ששמו כמעט נשכח בימינו, בשם "קול סיני". עורך הביטאון, מנשה הלוי, דמות אנונימית למדי, החליט ללחום את מלחמתם של "בני התורה הספרדים" המקופחים, בצוותא חדא עם כמה מבני העדה הספרדית שהיו נתונים בסכסוך קשה ומתמשך עם הראשון לציון. למן ראשית הופעתו קיבל הרב עובדיה בירחון תורני זה מקום מיוחד של כבוד. בשונה מכל שאר הרבנים שהשתתפו בירחון רק דרך אקראי, פרסם בו הרב עובדיה מדור הלכתי קבוע שעסק בהלכות המועדים. המדור נכתב בלשון קצרה ובהירה, פופולרית למדי, כאשר רק בהערות השוליים פורטו שלל המקורות שהיוו את המסד לפסיקה. לימים היה זה הבסיס לחיבורו "חזון עובדיה" על המועדים.
עורך הביטאון דאג להאדיר את שמו של הרב ולקדם את מועמדותו למשרות רבניות שונות. כבר בשנת 1964, כתשע שנים (!) לפני שזכה לכהונת הראשון לציון, הציב הביטאון את תמונתו של הרב עובדיה בשער הגיליון והכתירו כ"מועמד לכס הראשון לציון והרב הראשי לישראל". בגיליון עצמו הופיע תיאור נלהב של קורותיו, מעלותיו וסגולותיו. בסוגריים צוין כי "מאמרים על המועמדים האחרים יופיעו בגיליונות הבאים", אך אלה לא הופיעו מעולם. כמה שנים לאחר מכן נערך קמפיין דומה מעל דפי הירחון למען בחירת הרב כרבה הראשי של תל־אביב. הפעם צלח המהלך, ומכאן ואילך עלה והוטמע שמו של הרב עובדיה בתודעה הציבורית.
ידידות ויריבות עם אהרן ברק
במסגרת מחקר ארכיוני רחב היקף שערכתי לשם הכנת התערוכה הנזכרת על חיי הרב, משנתו ומורשתו, נתוודעתי למסמכים ראשוניים ולפרטים שונים שעשויים לזרות אור על פרקים נוספים בעולמו של הרב, יצירתו ופועלו רחב־ההיקף.
כך, למשל, בנוגע למעורבותו האישית בהליך משפטי שהתקיים נגדו וקבע למעשה את עיקר פועלו בשלושים שנות חייו האחרונות. כחכמי הלכה אחרים, למן ראשית ימיו ועד פטירתו תקף הרב במילים קשות ביותר את בתי המשפט ה"חילוניים" ושופטיהם. הוא הגדירן בשפה הלכתית כ"ערכאות של עכו"ם", והכתיר, בעקבות הרמב"ם, את הפונה אליהם כ"מרים יד בתורת משה". דבר זה לא מנע ממנו, בעת כהונתו כראשון לציון, לקיים יחסי ידידות עם אהרן ברק, שכיהן באותה עת כיועץ המשפטי לממשלה, ואף דאג לחלץ את הרב מכמה סוגיות משפטיות שהסתבך בהן.
התמורה הגדולה ביחסים ביניהם החלה בשנת 1984. בעקבות עתירה שהגיש לבג"ץ ח"כ יאיר צבן, נדרש הרב להכריע בין המשך כהונתו כדיין בבית הדין הגדול, שבה ראה את פסגת הישגיו התורניים, ובין תפקידו כראש מועצת חכמי התורה של ש"ס, שבאותם ימים עשתה את צעדיה הראשונים. במסמך מפורט, שנחשף לראשונה בתערוכה הנזכרת, מגדיר הרב בכתב ידו הרהוט לפרקליטו, עוה"ד שלמה תוסיה־כהן, מגדולי הפרקליטים בישראל בכל הדורות, מהם "גבולות הגזרה" של נכונותו להגיע לפשרה בתיק, ועל מה אסור לו לוותר.
הניסיון לא צלח. פסק הדין שכתב ברק, הפעם בשבתו כשופט, הביא לפרישת הרב מבית הדין הגדול. בעקבותיו הלכו וגברו ברבות השנים התבטאויותיו החריפות נגד מערכת המשפט החילונית. במקרה אחד הפליג בגנותם: "בבית משפט תחתון צריך לשים אותם. הם, בשבילם ברא את כל הייסורים שבעולם. כל מה שישראל סובלים, רק בשביל הרשעים האלה. ריקים ופוחזים… מה הם יודעים? ילד שלנו בן 7–8 שנה יודע ללמוד יותר טוב מהם. אלה שמו אותם בבית משפט עליון. מי בחר בהם, מי עשה אותם שופטים. מה, עשו בחירות? מי אמר שהעם רוצה כאלה שופטים רשעים כאלה. כולם סוררים ומורים. אין להם לא דת ולא דין. כולם בועלי נידות, כולם מחללי שבת. אלה יהיו השופטים שלנו? עבדים משלו בנו". בעקבות הדברים עלתה דרישה להעמידו לדין פלילי, ורק פסיקת בג"ץ מנעה הליך זה.
מסמך אחר מאותה תקופה, שנחשף אף הוא לראשונה, מלמד על מעורבותו של הרב בעשייה הפוליטית. במסמך, שנכתב בידי אריה דרעי בשנת 1984, מפורטת חלוקת התיקים שתקבל ש"ס לראשונה בממשלה העתידית, ולצידה מופיעות חתימותיהם של הרב עובדיה ושאר חברי מועצת התורה.
מקום מובטח בפנתיאון
עשר השנים שחלפו מאז פטירת הרב עובדיה הם זמן קצר מדי במונחים היסטוריים לצורך ניתוח מלא ומעמיק של דמותו ההיסטורית של מנהיג. עם זאת, גם בהן יש כדי לתת פרספקטיבה רחבה יותר לקיבוע מקומו החשוב בהיסטוריה הישראלית גם לעתיד לבוא.
אין לכחד: דמויות רבניות מרכזיות אחרות שפעלו בדורות האחרונים, דוגמת רש"ז אוירבך והרבנים עוזיאל, נסים וגורן, אינן ממש מוכרות בקרב בני הדור הצעיר, בוודאי לא בקרב החברה הישראלית כולה. מורשת רובם ככולם הייתה ונותרה נחלת מגזר צר ומסוים.
נדמה שאצל הרב עובדיה המצב שונה. ביטוי לכך ניתן למצוא בקיבוע דמותו גם בתרבות הישראלית הכללית. השימוש הרב שעשו בדמותו "סוכני תרבות" מרכזיים, ובהם סופרים ועיתונאים דוגמת אדם ברוך ורוביק רוזנטל; אמנים מובילים כגון זויה צ'רקסקי, שעולמה רחוק מרחק ת"ק פרסה מעולמו; זמרים (אביב גפן, עמיר בניון ויעקב שוואקי), מאיירים וקריקטוריסטים, מלמד על כך. תרמה לכך גם העובדה שדמות דיוקנו של הרב ושמו משמשים, גם בימינו, "מקדם מכירות" משמעותי למטרות מסחריות וצורכי צדקה, ונעשה בהם שימוש גם כקמיע וסמל של ברכה וגם בבולים ומסמכים רשמיים.
וטרם דיברנו בהקמת תנועת ש"ס, העמדת הרב בראשה והתגייסותו למענה במערכות הבחירות, שהפכה את הרב גם לאחת הדמויות הפוליטיות המשפיעות ביותר במדינת ישראל. נשיאים, ראשי ממשלה, אלופי צבא, שרים ושועי עולם שיחרו דרך קבע למוצא פיו, ולעמדותיו נודעה השפעה רבתי על החיים הציבוריים במדינת ישראל במשך שני העשורים האחרונים לחייו.
אכן, מוקדם מדי לדעת מה יהיה בעוד מאה שנה ויותר. אך דומה שכבר כיום ניתן לשער שמקומו של הרב עובדיה יוסף בפנתיאון האישים הלאומי הישראלי מובטח. ביטוי חיצוני לכך, אולי שולי אך מייצג, ניתן לראות בציור קיר ענק המקדם את פני הנכנסים לארץ בנתב"ג, ובו דמויות שונות מההיסטוריה הציונית והישראלית. לצד בן־גוריון, יצחק רבין ועמוס עוז, מופיעות בו דמויותיהם של שלושה רבנים: שניים מהם אשכנזים – הראי"ה קוק ור' חיים קנייבסקי. השלישי, הספרדי היחיד, ולא במפתיע, הוא הרב עובדיה יוסף.
