"אני מציע לך לגלות מהו הדבר שמושך אותך כמו מגנט ושברור לך שאם תבחר בו תיבלע לגמרי בתוכו כמו בחור שחור, ואז להתמסר לו בכל לבך". את הדברים הללו אמר לפני כעשרים שנה הגורו אנדרו כהן לאדם שבא להתייעץ עמו. אותה שעה האזין לדברים תלמידו של כהן, עמיר פריימן, שתהה מה התשובה לגביו, וגילה לתדהמתו שהחור השחור האמיתי שלו הוא יחסיו עם כהן עצמו. לא ההארה שהשגתה הפכה למטרתו העיקרית, לא המסע הרוחני שהתחיל שנים רבות לפני כן, אלא יחסיו עם האיש עצמו. פריימן תהה איך ייתכן שיחסיו עם הגורו, שהוא רק בן אדם כמוהו, הפכו עוצמתיים וממגנטים יותר מההארה עצמה. כשהעלה את העניין בפני מורו, ענה לו כהן: "אתה יודע למה זה כך? מפני שאני ההארה!".
שבע שנים אחרי שעזב את קהילתו של כהן בכאב לב גדול אבל בהחלטה נחושה, התפנה פריימן לכתוב את "מערבולות רוח", ספר העוסק בסתירות ובלבטים שביחסי מורה־תלמיד בדרך הרוחנית. בתום שלוש שנות עבודה, התוצר הסופי יוצא לאור בימים אלו וכולל בתוכו ראיונות עם מורים ותלמידים במסורות ובדרכים רוחניות שונות ברחבי העולם, כמו גם ריאיון עם אנדרו כהן עצמו. אך למרבה ההפתעה, גם בסיום הקריאה קשה להבין האם המחבר מזהיר מפני יחסים בלתי אמצעיים שכאלה, או אולי דווקא מעודד אותם.
"לא תקבלי ממני תשובה על כך", מחייך פריימן ולא מסתיר את שביעות רצונו. "אני שמח שסיימת לקרוא את הספר ונותרת עם השאלה הזו. רציתי לעשות מסע אישי, לברר דברים שחשוב לי לברר ביני לבין עצמי בנוגע ליחסים הטעונים והמורכבים הללו, ואני מקווה שזו תהיה גם החוויה של הקורא. מדובר ביחסים מהמספקים והמאתגרים ביותר שהיו לי כאדם בוגר, יותר מכל מערכת יחסים רומנטית שהייתי בה ואפילו יותר מיחסי מול הוריי. משום שמדובר ביחסים שנוגעים בממד הרוחני, ובמילה 'רוחני' אני מתכוון למקומות העמוקים ביותר בנפש או למהות הבסיסית ביותר שלנו כבני אדם".
לא ליפול למלכודת
יצאת למסע הבירור בעקבות טראומה ונטישה של קהילה שהיית חבר בה למעלה משני עשורים.
"נכון. מטרה אחת שלי במסע המחקרי הזה הייתה לברר מה היה שם. בתחילה באמת לא היה לי מושג לאן המסע הזה ייקח אותי, אבל אחרי שערכתי קרוב לארבעים ראיונות, לקחתי לי פאוזה של כמה ימים, קראתי את כל התמלילים וראיתי שהמקומות המעניינים ביותר עבורי הם אלה שחושפים מורכבות ופרדוקסליות ביחסים בין מורה ותלמיד".
כלומר, אתה לא רואה כאן מקרה של פיקוח נפש. אתה לא מוצא לנכון לצאת באזהרה ברורה נגד מוסד הגורו או יחסים רוחניים בין מורה לתלמיד.
"יש סיכון גדול בכניסה ליחסים עם מורה רוחני, סיכון דרמטי לפגיעות אנושות. עם זאת, אלה יכולים להיות היחסים המתגמלים והמשמעותיים ביותר בחייו של אדם, שמזרזים ומקדמים את ההתפתחות הנפשית והרוחנית שלו יותר מכל דבר אחר. אני חושב שכדי שיחסים כאלה יהיו פוריים ומיטיבים, וגם כדי שלא ליפול למלכודות הרבות שטמונות בשני צדי המשעול הצר הזה, הפרדוקסים האלה צריכים להישאר לא פתורים, כסימני שאלה חיים ובוערים. אני רוצה שהקורא והקוראת יישארו עם שאלות, ומשם כך נמנעתי מלקדם תשובות שאולי יש לי".
אין צורך להזהיר מהמלכודות שבדרך?
"כמה מהפרקים בספר מוקדשים למלכודות, כמו הפרק שעוסק בעצמאות והתמסרות. זה פרק שמעלה דילמה שצריכה להילקח בחשבון. יש מלכודת גדולה מאוד כאשר בשם ההתמסרות למורה אדם נדרש להתפשר בצורה קיצונית על החשיבה הביקורתית שלו ועל המוסר והערכים שלו".
זן ומהפכות מדעיות
פריימן נולד בשלהי שנות החמישים בקיבוץ מגל וגדל במושב בני־ציון שליד רעננה. אנחנו נפגשים בביתו הנעים, הסמוך לבית הוריו ולחממות הפרחים שטיפח אביו. ברקע נשמעים צלילי ניגון ושירה מפי אשתו, זמרת האופרה רותי חלבני. כבר בגיל 16 החל פריימן לגלות עניין בשאלות רוחניות־קיומיות. עד אז, לדבריו, הוא היה מצוי ב"תרדמת רוחנית". ילד נורמלי ואפילו מחונן, אבל במוניטור הרוחני הפנימי שלו לא נרשם אף "בליפ" שילמד על סימני חיים.
שלושה דברים גרמו לתחילת התעוררותו הרוחנית: סמינריון גשר לדתיים ולחילונים שחשף אותו ללהט התפילה – שלא הכיר קודם לכן בבית הכנסת של המושב שלו – ושהסתיים באפיזודה זמנית של חזרה בתשובה; התרגשות לא מוכרת ממוזיקה ומשירה; וחשיפה לספר "המבנה של מהפכות מדעיות" מאת תומס קון. בספר זה טוען קון כי המדע לעולם לא יוכל להגיע לראייה המוחלטת והאמיתית של המציאות.
"המדע כל הזמן פועל במסגרת פרדיגמות שמפרשות את המציאות", מסביר פריימן, "וההיסטוריה מראה לנו שהפרדיגמות האלה מתחלפות מדי פעם. יכול להיות שיש מהלך של התקרבות, שכל פרדיגמה עולה על קודמתה בהיקף ובדיוק של הידע, אבל כל אחת מהן בעלת טווח חיים מוגבל. בכל זמן נתון הקהילה המדעית פועלת בתוך המסגרת של הפרדיגמה הזו, וכל מה שמחוץ לה נחשב לאזוטרי, למיסטי, דבר שאינו ראוי להתייחסות מדעית. קראתי את הדברים ואמרתי לעצמי: הוא מדבר עליי. אני עצמי גדלתי לתוך פרדיגמה כזו. היא שקופה לי, אני לא יכול לראות אותה, אבל היא מכתיבה את ממדי עולמי".
בהמשך נתקל פריימן בספרון קטן של סיפורי זן שעסק בהארה, מושג שמתייחס לשחרור התודעה מכל המסננים והמתווכים שבינינו לבין המציאות, ובכך עונה על השאלות הקיומיות כגון "מי אני", "בשביל מה אנחנו כאן" וכן הלאה. מאז התביית פריימן על המילה "הארה", והיא כיכבה גם בשאלה הראשונה שהפנה לאנדרו כהן, שאותו פגש כתריסר שנים לאחר מכן. לפני כן עוד הספיק פריימן ללמוד חמש שנים רפואה מערבית באוניברסיטה העברית ובמקביל רפואה מזרחית בבית ספר פרטי. "הרצון לצאת מהפרדיגמה, מהתפיסות שמצמצמות ומגבילות את הקשר שלי עם העולם, הפך לפרויקט חיי", הוא מסביר. "חשבתי שאלמד רפואה מערבית וסינית במקביל, ואולי המפגש הזה – ההתנגשות בין שתי הגישות הפילוסופיות, המדעיות והרוחניות האלה – ישחרר אצלי כמה ברגים, ויקרב אותי באיזו צורה לחופש התודעתי שקראתי לו 'הארה'. בדיעבד, זה היה תמים מאוד מצדי. המבנים שמצמצמים ומעוותים או מגבילים את תפיסת העולם והראייה שלנו הם לא רק שכליים. הם יושבים עמוק בדי־אן־איי, בגוף וברגש".
באמצע לימודי הרפואה גם יצאת לשנתיים במנזר זן ביפן. למה דווקא מנזר זן?
"עוד בתיכון קראתי את 'זן ואמנות אחזקת האופנוע', והחלטתי שאני רוצה לעשות בעצמי מסע כזה של התבוננות, לימוד והעמקה. אחרי הצבא נאלצתי להתמודד עם העובדה שאין לי כסף לקנות אופנוע, אז עשיתי טיול אופניים מרומא ללונדון בשלושה חודשים, ולמנזר הזן הגעתי רק אחרי שלוש השנים הראשונות של לימודי הרפואה. סמוך למנזר גם מצאתי מורה לרפואה סינית. חרשתי שם לעומק את הרפואה הזו, במקביל לתרגול קבוע במנזר".
פריימן מצא את עצמו במקדש כפרי קטן, "עם מורה חופשי וקליל כנוצה שהיה פשוט כיף להיות בחברתו". לדבריו, "השתדלתי להיות כמה שיותר שעות במחיצתו. עשיתי כמה שעות מדיטציה בערב ובבוקר, עבדנו בגינה ביחד, ובזכותו למדתי לרוץ קילומטרים אחורה. אבל בסוף השנתיים האלה הרגשתי שהיה כיף, אבל לא התקרבתי להארה. כנראה שלא הייתה בי הבגרות והמחויבות הנחוצות לכך. החיבור בינינו היה לגמרי בשליטתי. לא נסחפתי ולא התאהבתי. זה היה 'רומן של קיץ', לא אהבה".
להיות בסיר לחץ
שנתיים לאחר ששב לארץ ולמסלול לימודיו, הופתע פריימן לראות איך חברו הטוב ללימודים ושותפו למגורים – אדם בעל כמיהה רוחנית אבל גם שק מלא בציניות ובמגננות – שב מביקור באירופה מאושר וחף מציניות. "זה הדהים אותי. בשעה שאני עשיתי מדי בוקר מדיטציות בדממה, חברי היה נשכב על השטיח ומקשיב באוזניות למוזיקה צוענית עם חיוך מאושר על השפתיים", הוא מספר. "היה ברור לי שקרה לו משהו חזק מאוד. הוא סיפר לי שפגש מורה רוחני בשם אנדרו כהן, ושהוא הזמין אותו לארץ. לא הבנתי במה מדובר. מורה למדיטציה, ליוגה, לקרטה? אבל החבר לא רצה לומר עליו דבר, והתעקש שיהיה עליי להתרשם בעצמי. הלכתי לפגוש אותו וציפיתי לראות אדם מבוגר עוטה גלימה של גורו, אבל לפגישה הגיע בחור צעיר, מבוגר ממני בשלוש שנים בלבד, במכנסי ג'ינס וטישרט. לזה לא הייתי מוכן".
הרושם הראשון של פריימן ממי שעמד להפוך לאיש המשמעותי ביותר בחייו היה של "בחור יהודי נוירוטי רגיל מניו־יורק". בהמשך השתתף פריימן באירוע פתוח לציבור עם כהן. "היה משהו מאוד פשוט וצלול ועקבי באופן שבו הוא ענה לשאלות של הנוכחים. הוא כפר בתפיסה הטוענת שצריך לעשות דרך, לתרגל בהתמדה לאורך זמן לפני שנגיע להארה. הוא חשב שזו טעות, ושהטעות הזו היא שמעכבת אותנו מלהגיע להארה. ההארה כבר נוכחת בתודעה שלך ושלי ברגע זה, אנחנו רק לא שמים לב לכך".
ספרו של פריימן נפתח בהקדמה שמגלגלת את סיפורו של המחבר בקהילתו של כהן, וממשיך בפרקים שמבוססים על הראיונות שערך עם מורים ותלמידים. על אף שהדברים כתובים באובייקטיביות אקדמית ממש, בעוד פריימן נמנע כמעט מביקורת, הקריאה מעוררת חשש לנוכח הסחף לכיוונו של הגורו. באחד מפרקי הספר מדמה פיטר חכים יאנג, אחד המרואיינים בספר, את יחסיו עם המורה שלו כך: "זה היה כמו להיות בסיר לחץ. הוא בישל אותי, מעך אותי וטחן אותי לחומוס טעים".
מדוע חיפוש אחרי הארה מחייב התמסרות כל כך טוטאלית לאדם אחר, עד כדי כך שאתה מאפשר לו לרסק אותך?
"הוא ממש לא מחייב. אבל שאלת את עצמך פעם, למשל, מה מביא ספורטאית־על להחזיק במאמן אישי? למה אצנים אולימפיים שכבר הגיעו לדרגות הכי גבוהות בתחומם צריכים מישהו שידחוף אותם? מפני שהמאמן מסוגל לדחוף אותם להגיע אל מעבר להישגים שהם יגיעו אליהם בכוחות עצמם בלבד".
ספורטאים נפצעים הרבה ופוגעים בבריאות שלהם.
"זה בהחלט הסיכון. ועדיין, כדי להיות נדיה קומנצ'י, יש צורך במאמן. היא יודעת שהיא צריכה אדם חיצוני לה כדי להוציא את הטוב ביותר מעצמה. האחריות היא עליה. היא שמזמינה אותו לדחוף אותה".
מה בין מורה רוחני לבין כת? איפה עובר הגבול בין קהילה לכת?
"אני לא יודע. מה שאנשים מסוימים יכולים לקרוא לו כת, אדם אחר יכול לקרוא לו חברותא. אין כאן הגדרה מוסכמת. על פי התפיסה ההינדואיסטית, לכל אדם יש רק מורה אחד שהוא 'גורו שורשי', והוא זה שמסוגל לקחת אותך ישירות להארה. הקשר איתו הוא השער שדרכו אפשר להגיע למטרה של הנתיב הרוחני שלך. כמו שהחיבור של החסיד עם אלוהים הוא דרך הצדיק או האדמו"ר. הוא הצינור".
לשחרר את הניצוץ
לאורך הספר חוזרים ונשנים מושגים מעולם האהבה. מצד אחד, כששני אנשים כל כך קרובים נפשית זה נשמע כמעט מתבקש. מצד שני, יש כאן כר פורה לניצול.
"האהבה הרוחנית היא לא לאישיותו, לנפשו ולגופו של האדם, אלא לניצוץ האלוהי שבו. כשאנדרו היה בישראל, ביליתי המון במחיצתו. השתדלתי להיות איתו כמה שיותר. הגעתי למסקנה מטלטלת: הבנתי שאכפת לו מהניצוץ האלוהי שבי אפילו יותר משלי עצמי אכפת מהניצוץ שלי, ושהוא מחויב יותר ממני להארה שלי – לשחרור של הניצוץ האלוהי מהכבלים של האישיות וההתניות שלי. זה זעזע אותי. אבל הניצוץ האלוהי הזה הוא אותו ניצוץ אצל כולנו, ואדם שהתחבר בצורה מאוד עמוקה אל הניצוץ האלוהי שבתוכו מתחבר גם לניצוצות של אחרים באותה מידה. המשיכה המגנטית הזו, והמחויבות להאיר ולהוציא לחופש ולהביא לידי ביטוי את הניצוץ האלוהי של אדם אחר, הן הביטוי הגבוה ביותר של אהבה".
ההיסטוריה מוכיחה ששורה של גורואים – בין אם מדובר במדריך רוחני, רב או מורה כריזמטי – הידרדרו לניצול מיני. אתה מציין את הסכנה הזו בספר.
"להבנתי, קשה מאוד להפריד בין הארוטיות שבאהבת האלוהים ובאהבת החכמה לבין הארוטיות המינית. ברובד הרגשי החווייתי שלנו, זה מפעיל אותנו בצורות די דומות. ההתלהבות של קִרבה לאלוהים בתפילה או של שיח פילוסופי מעמיק לא שונה כל כך מהתעוררות מינית רגשית. כך אנחנו בנויים. אני יודע על מורים שהיו להם ארבע וחמש בנות זוג, וזה היה גלוי ופתוח לכל הקהילה שלהם ואיש לא נפגע מכך, אבל ב־99 אחוזים מהמקרים יחסים כאלה יוצרים בלבול ובלגן, ובסופו של דבר גורמים לנזק נפשי מאוד חמור.
"לי יש נטיות שמרניות בתחום הזה, וההמלצה שלי היא לשמור על הקשר הכי פשוט ולא מסובך שאפשר, כדי לאפשר התפתחות בדרכים החשובות והמשמעותיות יותר של הנפש והנשמה. הסקנדלים והשבר הגדול נובעים מהבלבול, הקנאה, ההסתרות והשקרים שבדרך כלל קורים ביחסים מיניים בין מורים רוחניים לתלמידים שלהם".
יש בספר מרואיינים שמתארים במונחים קשים את הפגיעה שההתאהבות הזו הביאה עליהם. טרי פאטן אומר ש"היחסים המעוותים הללו פגעו בי וחיללו אותי".
"המורה של טרי, אדי דא, נחשב בעיני רבים לאחד הגאונים הרוחניים של המאה הקודמת, אך בשנות השמונים הוא אכן הואשם בהתעללות נפשית בתלמידים שלו. אני מניח שהרבה מהם מזדהים עם התיאור של טרי. שנים אחרי שעזבו אותו, הם בפוסט־טראומה. אני חושב שאנשים שחוו בגידה באמון שלהם נכוו קשות. כשאתה מרשה לעצמך להתאהב בצורה כזו עמוקה ולהתמסר בצורה כזו לאדם מסוים, ואחר כך אתה נזרק מכל המדרגות, כשהצד השני אפילו לא מראה סימן של אכפתיות או אהדה, מאוד קל להבין איך נוצרת התכווצות שאי אפשר להשתחרר ממנה כל החיים".
הורסים את הב־מ־וו
22 שנים החזיק החיבור בין פריימן לבין אנדרו כהן וקהילתו, שנים שבהן, לדבריו, "עברנו יחד תהליך של חשיפה של ההתניות הפסיכולוגיות והתרבותיות שלנו והשתחררות הדרגתית מהן; של התמודדות עם האנוכיות והנרקיסיזם, שרובנו לוקים בהם, כדי שנוכל להתחיל לראות אנשים אחרים ולחוש אכפתיות עמוקה כלפיהם; של התפתחות מוסרית עמוקה; ושל פיתוח היכולת לחשוב ולהרגיש ביחד, כגוף תבוני אחד. כדי לעבור תהליכים עמוקים כאלו הקדשנו הרבה מזמננו לתרגולים רוחניים – שעות של מדיטציה, התבוננות ותרגול גופני מדי יום, והרבה שיחות עומק וחקירה משותפת".
אולם פריימן מעיד שמהרגע הראשון היו לו ספקות ביחס למורה הרוחני שלו. "אני חושב שהוא עשה טעויות גדולות וגסות, והתנהל בצורה מאוד לא חומלת ודואגת ואחראית עם התלמידים שלו. הייתי מודע לזה", אומר פריימן. "ככל שאנשים היו איתו יותר שנים, כך הוא דרש מהם התנהלות מוסרית אתית ואנושית ללא רבב. הייתה לו רגישות בלתי רגילה לביטויים של כוחנות ויהירות והתנשאות ורצון לשלוט על אחרים, והוא לא סבל את זה".
נשמע חיובי דווקא.
"אבל זה נעשה בדרכים לא ראויות. כשהוא היה מבחין בזה אצל אנשים, הוא היה מתחיל להפעיל עליהם מכבש כדי שישתנו, ולא העריך נכון את העובדה ששינויים כאלה הם תהליכים עדינים וממושכים. אנדרו רצה לראות שינוי מיד. למשל, אחד התלמידים הבכירים שלו היה גבר אמריקני מפונק ממשפחה עשירה, אחד שמרגיש שהכול מגיע לו. הוא היה אינטליגנטי בצורה בלתי רגילה, ועבד צמוד לאנדרו. דיברנו איתו הרבה על היהירות והפינוק שלו, אבל זה לא השתנה. ואז אנדרו נתן לנו תרגיל: להתייחס אליו כמו אל נסיך – להביא לו ארוחות בוקר למיטה, לגהץ ולנקות לו את הבגדים, להשתחוות לפניו כשהוא עובר, וכך לשקף לו את עצמו. הבחור לא עמד בזה. הוא נשבר ועזב.
"במקרה אחר הפריע לאנדרו שאחד התלמידים היה גאה מאוד במכונית הב־מ־וו היקרה והחדשה שלו, בצורה שהייתה אפילו קצת גרוטסקית ומגוחכת. אנדרו הורה לו להשמיד אותה. הוא נסע עם האיש לחצר גרוטאות, וביקש מהמפעילים שייתנו לאיש להפעיל במו ידיו את המכונה שמחצה את המכונית. גם האיש הזה לא השתנה. אחרי כמה חודשים הוא עזב. אני חושב שאם ההנחיות היו נעשות יותר בעדינות וברגישות, היה להן פוטנציאל חינוכי גדול. אבל אנשים נשברו במקום לצמוח מהן".
היו מקרים שבהם זה כן עבד?
"בהחלט. למשל, סיפרתי לו פעם שמטריד אותי שאני מתייחס לנשים כאל אובייקטים מיניים, באופן מותנה והרגלי, ושמסיבה זו אני לא מסוגל ליצור עם נשים קשרי חברות עמוקים כמו שיש לי עם גברים. אנדרו הציע שאקח על עצמי התנזרות מוחלטת ממין למשך שלוש שנים, ואראה אם התרגול הזה ישנה משהו ביחסי לנשים. בסופו של דבר הארכתי כמה פעמים את תקופת ההתנזרות הזו, כי מצאתי שהתרגול הזה פועל עליי בצורה מאוד מיטיבה. אני לא חושב שהייתי מגיע להחלטה כזו – ומצליח לדבוק בה – אם ההצעה לא הייתה באה מאנדרו".
הדבר המרכזי שגרם לפריימן להסתייג ממורו כבר בהתחלה היה העובדה שכל מה שהוא הטיף נגדו – היוהרה והנרקיסיזם שכל כך סלד מהם – היו חלק ממאפייני אישיותו שלו. המשבר האישי של פריימן מול כהן הגיע כשזה הורה לתלמידו הנאמן לסגור את המרכז שהקים, ביחד עם תלמידים נוספים, בישראל. כמו מרכזים רבים בעולם שהביאו את הבשורה של אנדרו כהן לארצם, גם פריימן היה עסוק במרכז קטן שהוקם ביפו. אולם דווקא כשהתחיל לפעול בתחום החינוכי, כהן קרא לו לסגור את המרכז ולשוב לארצות הברית, למרכז העולמי של הקהילה.
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הפר פריימן את דרישת המורה שלו. "מבחינות רבות זה היה סמן לתקופה של חצי שנה, שבמהלכה גדל וגבר חוסר האמון שלי במניעים של אנדרו", כותב פריימן בספרו. "חוסר אמון בנכונותו לתמוך בעצמאות, בכושר המנהיגות, ביצירתיות ובאחריות שגיליתי בעצמי. ככל שפרחתי והפכתי עצמאי, כמנהיג המרכז הישראלי וכפעיל חברתי, כך חשתי יותר ויותר במתח שנוצר בינינו. חזרה שלי לתחום שליטתו המוחלטת של אנדרו נראתה לי מכה ניצחת לתהליך הצמיחה והעצמאות שלי".
לוקח אחריות
פריימן עזב את כהן ונקלע למשבר עמוק שנמשך כמה חודשים. אולם דווקא אז, כשהוא כבר בשנות החמישים לחייו, התפנה לחפש בת זוג לחיים. שנים ספורות לאחר שעזב פריימן בכאב את הקהילה שהייתה לו כמשפחה, התפרק הארגון כולו. "ב־2013, התלמידים הבכירים של אנדרו – שכל אחד מהם היה מנהל של מרכז בעולם – הגיעו למסקנה דומה לשלי", הוא מספר. "הם חשו שהצורך והתעקשות שלו על שליטה בכל מה שקורה להם באופן אישי ובמרכזים שלהם, הרצון שהכול יחזור אליו, הצורך שלו להיות הגורו – כל אלה מעכבים את ההתפתחות שלהם ושל המרכזים בכל העולם. הם דיברו איתו על כך במשך חודשים, והוא לא היה מוכן לשמוע. הוא האשים אותם במרד ובבגידה. בסופו של דבר הם התאספו באירופה לסופשבוע בלעדיו, והודיעו לו שהם מוציאים אותו לשנת שבתון.
"הם באמת ובתמים האמינו שיוכלו להמשיך להחזיק את הארגון על מאות האנשים שהיו שייכים אליו גם בלי אנדרו, וזה התבדה באופן דרמטי. כמה חודשים אחרי שהוא עזב, כל המרכזים התפרקו. לאנדרו עצמו נפל האסימון, והוא כתב מכתב שבו הוא מודה שהוא עצמו לא קיים את מה שהוא הטיף לו כל השנים. הוא יצא לשנתיים של התבודדות בהודו. רובנו לא ידענו אז איפה הוא נמצא".
עם התפרקות הקהילה חידש פריימן את הקשר עם חבריו הוותיקים, ויחד עם אשתו רותי יצא למסע ברחבי העולם לפגישה מחודשת עם כולם. באחד הביקורים בניו־יורק שאל פריימן לפי תומו את מארחיו אם הם יודעים משהו על כהן. אחד מהם אמר לו: "אני בדיוק בא מארוחת צהריים איתו". התברר כי הגורו־לשעבר חי בהודו, והגיע לביקור של שבוע בארצות הברית כדי לבקר את אמו. "אנדרו מאוד התנצל על מה שהיה בינינו, אפילו יותר מדי לטעמי", אומר פריימן. "לסיפור הזה הרי היו שני צדדים, ואני לוקח אחריות על הצד שלי. הרי למרות כל מה שראיתי וידעתי בחרתי שוב ושוב להיות התלמיד שלו מסיבותיי שלי, ועל כן זו אחריות שלי לא פחות משלו. הרי כבר מההתחלה הרגשתי שהיחס שלו חסר פשרות בצורה מוגזמת, שלא חומלת ולא מבינה את נפש האדם, ולמרות זאת נשארתי".
איזה אנדרו פגשת?
"קצת מעורר רחמים. אז, לפני שלוש שנים, הוא היה אדם שבור. הזיק שבעיניו היה כבוי. אבל אנדרו מתאושש, ועושה כעת צעדים ראשונים של חזרה לכיוון הוראה רוחנית. אני לא חושב שהוא יחזור ויקים קהילה – אני מקווה שהוא לא רוצה לעשות את זה. זה יהיה מאוד לא חכם מצידו, ואני מקווה שאיש לא יתייחס אליו עוד כאל גורו, אחרי כל מה שאנחנו יודעים עליו היום".
אחרי שכבר נקלעים למשבר רוחני כזה, איך בכל זאת יוצאים מזה?
"זו השאלה הכי קשה. יש פוטנציאל לטראומה איומה, כמו שכל חוויה של בגידה באמון וניצול מביאה. זה יכול לשבור לאדם את הנפש. אבל אני מאמין שמכל משבר אפשר לצמוח, ושזו אחריותי לצמוח ממה שקרה וגם להצמיח. במקרה שלי, חוסר הנכונות להיות בעמדת הקורבן דווקא מקל עליי. אני מבין מה הרווחתי ולמה הסכמתי להמשיך להיות בסיטואציות האלה, שהיום מזעזעות אותי. הייתי מוכן לוותר על המוסר שלי ועל העצמאות שלי. מה רציתי? זה דורש חיפוש מאתגר והתבוננות. זה גם התהליך שעברתי בעת כתיבת הספר".
בישראל השתתף פריימן בהקמת "התנועה להעצמת הרוח בחינוך", שמטרתה לחזק את הממד הרוחני בחינוך. מתוך פעילותו בתנועה נולדו שני ספרים שהוציא יחד עם חברו, פרופ' ישעיהו תדמור, על ליבת המעשה החינוכי. היום הוא מעורב בניסיון לשנות את הכשרת המורים ופועל בכמה מכללות גדולות ובאוניברסיטת חיפה.
מה נשאר מהעולם הרוחני שרכשת בעבר?
"האפשרות להיות במגע ישיר ולא מתווך עם הפלא המקודש של הקיום. זכיתי לרגעים קצרים וספורים שבהם ידעתי – סוג אחר של ידיעה – מי אני, מה כל זה, ובשביל מה אנחנו כאן. והייתי מלא פליאה ותדהמה. החוויות והאירועים האלה נצרבו בי ושינו מהותית את האישיות שלי ואת תפיסת העולם שלי. וההתפתחות הנפשית, הרוחנית, המוסרית, הפילוסופית שעברתי, שכתוצאה ממנה אני כיום אדם שונה בתכלית משהייתי לפני שלושים שנים".
