פרשת נח מתחילה בדרמה המקראית הגדולה ביותר, השמדת האנושות, ומסתיימת ברשימת 70 אומות העולם ובצמיחתה המחודשת של האנושות. להלן אתמקד בחלק השני והאופטימי של הפרשה, אבל את דברי הפתיחה, שנכתבים מתוך רגע פנוי בשירות המילואים, אקדיש לחלק הראשון.
התרבות של טרום המבול נידונה לכליה, והסיבה מופיעה בפסוק תמציתי: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס". המפרשים מסבירים את המילה "חמס" בשלוש דרכים: רצח, אונס וגזל. לתרבות שאוחזת בערכי חמס כאלה אין זכות קיום, ואלוהים מחה אותה מעל פני האדמה. לדאבון עינינו וליבנו, בימים קשים אלה ראינו כיצד נוהגת תרבות האוחזת בערכי חמס אלו, וכולנו תפילה שמי שאוחז בהם יימחה אף הוא מעל פני האדמה.
התנגדות לאימפריות
רשימת שבעים אומות העולם שמופיעה בפרשת נח היא אחת המהפכות הרעיוניות החשובות שעם ישראל תרם לעולם: יש לאומים שונים, וכל עם זכאי לכברת ארץ משלו. מדוע זה חידוש גדול כל כך?
בעת העתיקה, השלטון שהכירו רוב העמים היה של אימפריה כזו או אחרת. באזורנו, למשל, שלטו שורה של מעצמות אימפריאליות: מצרים, בבל, אשור ופרס. כל אחת מהן ניסתה להחיל על האנושות כולה סדר מדיני־אוניברסלי בראשותה. חלקן האמינו שהאלים שלחו אותן לשחרר את העולם מעימותים מיותרים, וליצור מרחב בינלאומי שבו בני האדם יחיו בשלווה ושפע. במידה רבה האימפריות הצליחו בכך: הן שמו קץ למלחמות על פני אזורים עצומים, ורתמו את התושבים לעבודה חקלאית פורייה.
אבל למרות יתרונותיו של השלום האימפריאלי, עם ישראל נולד וצמח דווקא מתוך מאבק עיקש במציאות זו. בעיני נביאי ישראל, מצרים הייתה "בֵּית עֲבָדִים", והם לא חסכו מילים נגד שפיכות הדם והאכזריות שנכרכו בכיבושי האימפריות ובשיטות הממשל שלהן, שנשענו על עבדות, רצח והחרמת נשים ורכוש.
עמים שמצליחים באופן מיוחד, מתמלאים לרוב בתאוות שליטה עולמית. כך היו הפרסים, היוונים, הרומאים, נפוליאון, והגרמנים ששאפו ל"מרחב מחיה" ללא גבולות. גם הדתות הגדולות היו השתלשלות של תפיסה זו. הנצרות והאסלאם, כל אחת בתורה, ניסתה להשליט סדר עולמי חדש – שהוא בוודאות הצודק והטוב וכולם צריכים להיות כפופים לו. מכאן מגיעים המיסיון הנוצרי או הכפייה הדתית בחרב האסלאם.
עם ישראל, לעומתם, מעולם לא שאף להיות אימפריה, ולרוב גם לא ניסה להשליט את דתו על עמים אחרים. השאיפות הטריטוריאליות שלו היו ברורות ומצומצמות למדי. גבולות הארץ מופיעים בפירוט בספר במדבר, והם קטנים במיוחד. אבל החידוש הישראלי היה גדול יותר: עם ישראל הכיר בזכותם של עמים, אפילו הם קרובים גיאוגרפית לישראל, למדינה עצמאית. כך קרה למשל עם מואב, עמון ואדום, שעליהם נאמר:
אַל תִּתְגָּרוּ בָם כִּי לֹא אֶתֵּן לָכֶם מֵאַרְצָם עַד מִדְרַךְ כַּף רָגֶל כִּי יְרֻשָּׁה לְעֵשָׂו נָתַתִּי אֶת הַר שֵׂעִיר… אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה כִּי לֹא אֶתֵּן לְךָ מֵאַרְצוֹ יְרֻשָּׁה כִּי לִבְנֵי לוֹט נָתַתִּי אֶת עָר יְרֻשָּׁה.
התפיסה שמבוטאת בפסוקים אלה הייתה חידוש גדול לאותה עת. הקביעה כי יש אזורי ארץ "שאינם שייכים לי" הייתה מהפכנית בעת העתיקה, שבה כל מעצמה שהצליחה לעלות לגדולה תבעה לעצמה אזורי מחיה ללא הגבלה. התפיסה שכל עם "זכאי" לכברת אדמה מופיעה כבר בפרקים הראשונים בתנ"ך, שמתארים את היווצרותן של שבעים אומות העולם, כאשר כל אחת מהן זכאית לנהל את אורח חייה בשטח המוגדר לה.
וכך, בניגוד לטענה רווחת שלפיה "הלאומיות" היא המצאה חדשה של המאות האחרונות, יש חוקרים שטוענים בתוקף שהתפיסה הלאומית הגיעה לעולם המערבי מעם ישראל הקדום (למשל אדריאן הייסטינגס, ובישראל החוקרים יורם חזוני ואסף מלאך). לשיטתם, עם ישראל הוא דגם מובהק ללאומיות קדומה שאיננה אימפריאלית, וזו הגישה המרכזית בתנ"ך. גישה זו נפוצה בעיקר אחרי המצאת הדפוס והפצת התנ"ך במיליוני עותקים במאה ה־16, והובילה בין השאר לעלייתה של הלאומיות המודרנית.
בין לאומיות ללאומנות
דגם הלאומיות הישראלית סובלני בהרבה מהשלטון האימפריאלי. המודל הישראלי הוא מדינה של אומה אחת, המושלת בעצמה ונעדרת כוונות להכניס את שכנותיה תחת שלטונה. מדינה זו אינה נשלטת בידי זרים המדווחים לשליט בארץ רחוקה, אלא בידי מנהיגים שיוצאים מתוך העם עצמו, וממילא רגישים יותר לצרכיו.
רבים מבלבלים בין לאומיות ללאומנות. לאומנות היא שנאת האחר כי הוא שונה ממני. לאומיות היא ההפך מזה: היא הכרה בזהות הייחודית שלי, אך גם בזהותו הייחודית של האחר. לאומיות היא ההבנה שכל עם רשאי וחייב לנהל את אורחות חייו על פי מסורותיו, באדמה המתאימה לו ולפי החוקים שהוא מציב לעצמו.
ספר בראשית נפתח בשבעים אומות ומסתיים בשבעים שמות, בני יעקב היורדים מצרימה. אלו כנגד אלו. רעיון זה חוזר על עצמו גם בסוף התורה: "יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (דברים לב, ח), "למספר שבעים נפש של בני ישראל שירדו למצרים, הציב גבולות עמים שבעים לשון" (רש"י שם).
השונות והמגוון הגדול בתוך עם ישראל עצמו, השבטיות הישראלית המפורסמת, מייצגת תפיסות עולם שונות ודגשים שונים, כנגד התפיסות השונות של העמים. וכשם שארץ ישראל מחברת ומגשרת בין ארצות רבות, כך גם עם ישראל מחבר ומגשר בין עמים רבים. תפקידם של אותם "שבעים שמות", שמהווים את הגרעין של עם ישראל, יהיה לדעת לדבר בשפה של אותן "שבעים אומות", ויום אחד לחבר אותן יחד, ללא ריב ומלחמה.
