שיחתי עם הרב בני קלמנזון התקיימה ביום רביעי שעבר, ארבעה ימים אחרי ששכל את בנו הבכור אלחנן בקרב על קיבוץ בארי. אלחנן נהרג כשלצידו שותפיו להתנדבות וללחימה, אחיו מנחם ואחיינו איתיאל, כך שלא הייתה שום בעיה בזיהוי. ובכל זאת, בשעה שבה נפגשנו הלוויה טרם התקיימה וגם לא היה ברור מתי תתקיים. יתר על כן: את ההודעה הרשמית מהצבא על מות בנו הוא קיבל רק בלילה שחלף, בשעה שלוש לפנות בוקר, שלוש וחצי יממות אחרי מות הבן. רק במהלך שיחתנו קיבל הרב טלפון שהגופה שוחררה סוף סוף לקבורה. הלוויה עצמה התקיימה רק כעבור יממה נוספת, ביום חמישי בצהריים.
המשפטים האחרונים אופייניים לכנות ולישירות של הרב קלמנזון בן ה־66. מאחוריו עשרות שנים של עמידה בראש ישיבת ההסדר בעתניאל, שהוא הקים אותה (יחד עם הרב עמי עולמי, וכעבור כמה שנים הצטרף גם הרב רא"ם הכהן). בשנתיים האחרונות, מאז פרש מראשות הישיבה, הוא מכהן כנשיא שלה – אבל אין בו שום פאסון או דיסטנס מהסוג שלא פעם מאפיין ראשי ישיבות. הוא אומר את שלו באופן מאוד גלוי ופתוח, ואפילו נכון להדגים את ההומור השחור שמאפיין את המשפחה ידועת הסבל (גיסו של קלמנזון, מיכי מרק, נרצח לפני שבע שנים בפיגוע טרור שבו נפצעה קשה אשתו של מרק, חוה; שלוש שנים אחר כך נהרג אחיינו שלומי בתאונת דרכים). "אלחנן מאוד שנא בירוקרטיה ובירוקרטים", הוא מספר, "אז העיכוב בקבורה הוא כנראה נקמתם".
"שמע ישראל" כסיסמת זיהוי
תוכן הדברים, כאמור, פתוח וגלוי. אבל אופן אמירתם איטי, לאה; מסגיר את העייפות והצער הגדולים שמתקיימים במלוא העוצמה מאחורי השיחה הפתוחה והחיוכים. חשוב לו לספר בפרוטרוט את סיפור הגבורה של הבן: "אשתי ואני עוסקים כבר שנים ארוכות באירועי טרור. העברנו גם במשך השנים השתלמויות ברחבי יו"ש, כי זו התמודדות שמאוד קשה לצבא. הצבא רגיל 'להסתער על יעדים', אבל באירוע טרור נמצאים לא פעם באותה דירה גם המחבלים וגם האזרחים, והמציאות הזו אינה מאפשרת 'פשוט להסתער'.
"אלחנן ראה אותנו עוסקים בזה, ומגיל צעיר הוא ניהל חמ"לים של התמודדות עם אירועי טרור. לימים הפך להיות מנהיג ומומחה להתמודדות עם אירועי טרור. בשירות הצבאי שלו הוא היה קצין בחי"ר, אבל ב משך השנים המשיך והעמיק עוד את המומחיות שלו בלוחמה בטרור, גם באבטחת יישובים. גם בעבודתו האזרחית הוא היה אחד הפעילים הבכירים בנושא הזה בשירות המדינה (קלמנזון מנוע מלפרט את הגוף הספציפי שבו פעל הבן; י"ש), כשבמקביל, במילואים, שירת כמפקד אזור עתניאל.
"התפקיד שלו הביא לכך שבשמחת תורה הוא קיבל מהר מאוד הודעות על מה שקורה בדרום. הפרצוף שלו נעשה מעונן, והוא אמר לנו ש'זה לא נראה טוב'. אז עוד לא פיללנו עד כמה לא טוב. הוא קרא לחבר שהוא סמך עליו והפקיד בידיו את הפיקוד על אזור עתניאל, והודיע לאחיו מנחם שהוא יורד לעוטף עזה. התגובה של האח היית צפויה: 'חכה לי, אני כבר בא'. מבחינתו, המחשבה הייתה לתרום מניסיונו בעצות למפקדי האירוע, לא להילחם בעצמו; הרי הוא כבר בן 42. לכן היינו רגועים כשהוא נסע. ברגע האחרון הצטרף אליהם גם האחיין שלהם איתיאל, בנה של בתי רחלי.
"תוך כדי הנסיעה הם התעדכנו שהמקום הכאוטי ביותר הוא קיבוץ בארי, ונסעו לשם. הם הגיעו למקום וראו ש'אין עם מי לדבר'. היו שם כבר כוחות מעולים וקצינים בכירים שלא היו זקוקים למומחים ללוחמה בטרור, אבל מכיוון שלא היה אפשר לדעת באיזה בית נמצאים אנשי הקיבוץ ובאיזה בית המחבלים – כל העוצמה הזו הייתה בעצם חסומה וכמעט משותקת. הוא החליט שזה לא עסק, ושמוכרחים לחלץ במהירות כמה שיותר אנשים. אז הוא לקח את אחיו והאחיין, הם מצאו איזה ג'יפ ממוגן והתחילו להסתובב איתו מבית לבית בתוך זירת הלחימה, בניסיון לברר מי נמצא בבית. את הישראלים הם חילצו החוצה, ואם היו שם מחבלים אז כמובן התחילו קרבות ירי. הייתה בעיה שגם חלק מהישראלים פחדו לצאת, שמא מי שקוראים להם לצאת הם מחבלים. אז הם התחילו לקרוא בשמות של שכנים ולהזכיר את שמחת תורה והושענא רבה. בסוף התברר שהאמצעי הבדוק ביותר לשכנע אנשים שמדובר ביהודים הייתה הקריאה 'שמע ישראל'.
"ככה הם הסתובבו במשך 14 וחצי שעות, כשהם משתדלים לחלץ כמה שיותר אנשים. בחלק מהמקרים הם הוציאו 14 אנשים בג'יפ שנועד מלכתחילה לארבעה מקומות. בבית האחרון, שהיה אפל, הפתיע אותם מחבל שארב בחשכה. אלחנן חטף כדור. עוד הספיק לומר 'נתקלתי', וצנח מיד דומם. הבן השני, מנחם, גם הוא נפצע ביד, אבל פציעה קלה, ואיתיאל לא נפגע בכלל. שם נפסקה הפעילות שלהם. אחר כך אמרו לי שהם לבדם אחראים לחילוץ 40% מאלה שנותרו בחיים בקיבוץ. מפקד בכיר בגזרה אמר לנו שהם בעצם שינו את מהלך הקרב. כי אחרי שהם 'זיכו' אזורים שלמים מבני ערובה, צה"ל כבר יכול היה לעשות שם את העבודה שהוא יודע לעשות".
בהספד שנשא הרב קלמנזון בעת הלוויה, הוא אמר בין השאר: "כל החיים ליוותה אותי תחושה עמומה שיום אחד זה יכול לקרות. כל מי שקצת הכיר את אלחנן יודע שזה הדבר הכי טבעי בעולם. איפה שצריך עזרה, מסירות נפש, היכן שצריך יכולות פיקוד, יכולות חשיבה, גבורה, היכן שאין מספיק אנשים – אלחנן יהיה שם".
הכתבה המלאה תפורסם מחר (ו') במוסף "שבת" מבית מקור ראשון
