ראשיתו של ריאיון זה עם הרב יצחק שילת, ראש ישיבת ההסדר במעלה־אדומים, בשבוע שלפני המלחמה. הרב שילת אינו מורגל בראיונות עיתונאיים ובעמידה בחזית השיח הציבורי, אבל בחודשים שקדמו לריאיון הוא יצא מגדרו, מתחום העיסוק התורני והחינוכי, כתב והתבטא פעמים אחדות בנושאים ציבוריים, ובין השאר הצטרף לקבוצת "בראשית" שנוסדה ביוזמה משותפת של הרב יעקב מדן, הרב מאיר נהוראי וקבוצת טייסי קרב ממתנגדי הרפורמה המשפטית. הקרע בעם הטריד את מנוחתו.
הפעילות של קבוצת "בראשית" אכזבה אותו בסופו של דבר: "האנשים החשובים האלה מדברים עם עצמם", אבחן. "אין פריצת דרך לפוליטיקאים ולציבור הרחב. ההפגנות נמשכות והקרע בעם הולך ומתרחב". הוא הביע באוזניי את החשש שרק אירוע חיצוני דרמטי, כגון הסכם שלום עם סעודיה או חלילה אירוע ביטחוני חמור, יגרום לציבור להתעשת. לדאבוננו אנו יודעים איזו משתי האופציות התממשה.
מאז פרוץ המלחמה, רבנים רבים מסרו שיעורים ושיחות שבהם ביקשו לעמוד על הלקח הרוחני של האירועים: מדוע בא עלינו האסון הזה? מה אנחנו צריכים ללמוד ממנו? גם הרב שילת, שרבים מתלמידיו משרתים כעת בחזית הצפונית והדרומית, הקדיש שיעור לחשבון נפש פנימי שצריך להתקיים לדעתו בתוך הציבור הדתי־לאומי (ניתן לצפות בו ביוטיוב, תחת הכותרת "החזרה בתשובה של הציבור הדתי־לאומי בעקבות מלחמת תשפ"ד"). הוא דיבר על הצורך העקרוני שלא להכות על חזה הזולת, ומיקד את ביקורתו הפנימית בכך שהציבור הדתי־לאומי נטש בשנים האחרונות, ובמיוחד בשנה האחרונה, את ייעודו: לשמש גשר מתווך בין החילונים והחרדים.
אני בהחלט מסכים שצריך להפסיק עם מוסרנות היתר, ולדעת להכות באויב באופן כואב. עכשיו יש לזה גם לגיטימציה בינלאומית. אבל ההחלטות והמעשים בעניין הזה צריכים להתבצע באופן ממלכתי ואחראי על ידי המדינה, ולא שכמה צעירים יחליטו לבדם על המדיניות
בשיחת המשך שאנו מקיימים, לאחר פרוץ המלחמה, הוא מרחיב: "כשמדובר באירוע שקורה לאדם פרטי, אין מה לשאול 'למה זה קרה לי'. גם למשה רבנו לא היו תשובות בעניינים האלה של מפני מה יש צדיק ורע לו וכו', אז ודאי שלא לנו. אנחנו לא מתיימרים להבין את מסתרי ההשגחה הפרטית – למה קרה לפלוני ככה, או למה דווקא בקיבוץ פלוני קרה כך וכך. אבל כשמדובר בצרה בהיקף לאומי, יש חובה לחפש למה זה קרה לנו ולחזור בתשובה.
הרב שילת מצטט בהקשר זה את דברי הרמב"ם, בתחילת הלכות תעניות: "שבזמן שתבוא צרה ויזעקו עליה ויריעו, ידעו הכל שבגלל מעשיהם הרעים הורע להם, וזה הוא שיגרום להם להסיר הצרה מעליהם". עוד הוא מזכיר את דברי חז"ל על כך ש"דורו של אחאב, שהיו עובדי עבודה זרה אבל לא היו בהם דילטורין, כלומר דוברי לשון הרע ומלשינים, היו נלחמים ומנצחים".
"לצערנו הקרע הנורא בעם, ביטויי השנאה ההדדית עד כדי איום במלחמת אחים, הם הדבר הראשון שמצריך חזרה בתשובה. אחרי המכה הנוראה שקיבלנו, ברוך ה' רוב מוחלט של הציבור נמצא באווירה של התגייסות ואחדות. אבל עדיין יש כאלה שעסוקים בלחפש איך לתקוף את מי שלא חושבים כמותם, וכך מחלישים את המאמץ המלחמתי. רבים מדברים עכשיו על כך שהקיטוב בעם גרם לאויבים שלנו להרגיש שאנחנו חלשים. אני לא יודע עד כמה זה היה משמעותי בחישובי המלחמה הרצחניים שלהם, אבל אין ספק שזה בהחלט תרם".
החיפוש הזה אחר האשמה והחטא בתוכנו לא מסוכן? אתה אומר "זה בגלל הקרע בעם", ויהיו מי שיגידו, וכבר אמרו, "זה בגלל חילול שבת והתרבות הלהט"בית".
"הטעות הגדולה במצב כזה היא לחפש מה לא טוב אצל אחרים. זה קל מאוד, אבל לא זו הדרך. כל קבוצה, או כפי שקוראים לזה היום כל מגזר, צריך לחפש מה לא טוב אצלו. אנחנו, בני הציונות הדתית, צריכים לבחון את עצמנו במה שגינו. אני חושב שתרמנו למשבר בזה שהתרחקנו מדרך האמצע. כידוע, אצל הרמב"ם דרך האמצע היא האידיאל המוסרי. פעם הציונות הדתית הייתה הבריח התיכון שמחבר את החברה. יש לנו שותפות עמוקה עם החרדים בעולם התורה והמצוות, ושותפות עמוקה עם החילונים במדינה ובצבא, ואנחנו היינו הבריח התיכון שמחבר ביניהם.
"אבל כבר הרבה שנים שבמקום לחבר אנחנו דווקא מוסיפים לקיטוב. בתוכנו יש קיטוב פנימי. כשרב אחד לא מדבר עם רבנים אחרים שסוברים אחרת, או שהוא מחרים את כתביהם, הקיטוב הזה מתפשט לכלל החברה. התקשורת הצמאה לריב ומדון מלבה את הקיטוב, והקיטוב הופך לקרע. צריך לחשוב איך אנחנו יכולים לחזור למרכז החיובי, הטוב, הנורמלי, שבאמת יכול להוות גשר ובריח תיכון של החברה".
מהן בפועל מצוות העשה והלא־תעשה שלך בתחום הזה?
"צריך לשנות את החשיבה בכמה תחומים. בתחום הלאומי צריך לחזור לממלכתיות. לתת אמון במערכת, ולא להיגרר אחרי נערים הנוקטים מעשי אלימות על דעת עצמם. אומנם רוב הציבור מגנה תופעות כאלה, אבל זה תמיד בא עם איזה 'אבל', ועם הבנה מסוימת ל'נסיבות'. בתחום הדתי ישנן תופעות של הקצנה לשני הצדדים: מחד ביטול החשיבות והערך של השתלבות במעגלים הרחבים של החברה על כל צרכיה, זלזול בלימודי חול, הסתגרות. ומאידך פתיחות לתרבות קלוקלת, ו'ליברליות' לא במובנה החיובי אלא במובן של ירידה מתמשכת במחויבות להלכה, עד לדתל"שיות גמורה".
בהקשר של הקיצוניות הלאומנית, במצב הנוכחי יש רבים שלא נחשבו אף פעם קיצוניים, שטוענים שאנו צריכים להפסיק להתחשב בקודים מוסריים. איפה אתה עומד בעניין הזה?
"אני בהחלט בגישה שצריך להפסיק עם מוסרנות היתר, ולדעת להכות באויב עד חרמה. בעבר כתבתי על הנושא 'מיהו חף מפשע', והסברתי שגם אוכלוסייה אזרחית תומכת טרור, שאינה רוצה להתרחק ממנו, אינה חפה מפשע. עכשיו יש לזה במידה מסוימת גם לגיטימציה בינלאומית. אבל המעשים בעניין הזה צריכים להתבצע באופן ממלכתי ואחראי, על ידי המדינה ומערכת הביטחון".
היום שאחרי
מדברים עכשיו הרבה על כך שהחברה הישראלית חייבת להשתנות בעקבות המלחמה. באילו כיוונים היא צריכה להשתנות לדעתך?
"זו שאלה רצינית מאוד. גם אני שומע את הדיבור הזה מכל מיני כיוונים, אבל לגמרי לא ברור לי מהן הדרכים המעשיות ליישם את זה. בגדול, הקרע בינינו בשנה האחרונה התחיל ברפורמה המשפטית. השם הנכון לעניין הזה הוא צורת המשטר בישראל, שהוא באמת נושא חשוב ביותר שלא עסקו בו ברצינות וביסודיות מאז קום המדינה. הרי בתחילת המדינה סוכם על כינון חוקה, ודי מהר הכנסת הראשונה ירדה מזה. זה נושא שנהיה חייבים לטפל בו, בצורה אחראית ורצינית. צריך לחשוב על פתרונות טובים, שיכולים להחזיק מעמד לאורך שנים, בנושא צורת הממשל ומערכת היחסים בין שלוש הרשויות. אבל מה שיותר מציק זו האווירה החברתית. כרגע האווירה השתנתה והיא מאוד חיובית, אבל אני חושש שזה לא יחזיק מעמד אחרי המלחמה".
למה אתה חושש? הרי לכאורה יש עכשיו רוח של נתינה והתגייסות.
"אני חושש כי בסופו של דבר גם אם בעזרת ה' ננצח ניצחון גדול, הוא יעלה לנו במחיר כבד. המצב הזה עלול להגביר את המתחים והטלת האשמה בין המחנות. הרי אפילו אחרי מלחמת ששת הימים היו אומנם כמה חודשים של התרוממות רוח, אבל אחר כך הרגשות מתקהים וכולם חוזרים לפוליטיקה הרגילה. ברור גם שאחרי המלחמה הזו תהיה ועדת חקירה, ומן הסתם יהיו גם בחירות חדשות. כל אלה גם יתרמו למתח בין המחנות. החברה עצמה באמת בשלה למין בגרות חדשה, אבל צריך לגייס המון כוחות חברתיים שימנעו חזרה לקיטוב".
מה היית ממליץ לעשות כדי למנוע חזרה לקיטוב?
"צריך לכונן איזה מנגנון של אנשים שהם לא חלק מהמערכת הפוליטית – אנשי הגות ורוח, רבנים ואנשי אקדמיה – שיקבלו מנדט לחשוב על הדרך הנכונה לשיטת הממשל בישראל. זה יכול לגרום לתחושה טובה בציבור שיש מי שחושב על שיפור המערכת, ושהפרויקט הזה מתקדם".
בניתוח אסטרטגי, גם עכשיו יש ויכוח בין מי שאומר שטעינו בהכלת ההתעצמות והפרובוקציות ה"קטנות" של חמאס, למי שאומר ששגינו שלא התמודדנו בצורה רצינית יותר עם הבעיה הפלסטינית. איפה אתה עומד?
"הרצון שלנו לפתור את הבעיה הפלסטינית קיים כל הזמן. זה לא שהייתה פה איזו ממשלה שאמרה שהנושא לא מעניין אותה. אלא מה? אין לנו פרטנר. ועכשיו התברר בצורה הכי חריפה עד כמה אין לנו פרטנר. אם חמאס הופך להיות הנציג הבכיר של האידיאולוגיה הפלסטינית לא רק בעזה אלא גם ביו"ש, אז ברור שאין שום דרך לגשר בינינו לבינם".
יש טוענים שהחמאס התחזק ביו"ש משום שלא נתַנו כוח לרשות הפלסטינית, להראות לציבור שלה אופק מדיני.
"היד המושטת לשלום הייתה גם כלפי הרשות הפלסטינית. ודאי שכך היה מצד כל ראשי הממשלה האחרונים, כולל נתניהו. הרי גם הוא לא איש של 'אף שעל', ואם הוא היה מוצא דרך להגיע לפתרון מוסכם שבאמת ירגיע את הארץ, לא המתנחלים היו מונעים את זה ממנו. רוב העם היה תומך בזה".
גם אתה היית תומך?
"תלוי במה. בהחלט הייתי תומך בפתרון מתקבל על הדעת. למשל, פתרון היחידות העירוניות ('אמירויות') של ד"ר מרדכי קידר. אבל שום הצעה ישראלית אינה מתקבלת. הם הוכיחו שאו שהם לא מעוניינים, או שהם לא מסוגלים. האידיאולוגיה החמאסניקית משתלטת על הציבור הפלסטיני. זו הבחירה שלהם. ברור לי שחלק נכבד מהפלסטינים היו רוצים להגיע לשלום. אבל המנהיגים שלהם מאוד כוחניים, לאומניים, ג'יהאדיסטים, ואין עם מי לדבר".
בשבועיים האחרונים נראו גלים של רצון להתגייס גם בחברה החרדית. אתה רואה את זה נמשך גם אחרי המלחמה?
"אני בטוח שכן. להערכתי בשלה אצלם ההכרה שאין שום הצדקה מוסרית, הלכתית או חברתית להשתמטות מגיוס. ואם ההנהגה לא מבינה את זה, אז זה יבוא מלמטה. אני גם שומע על הרבה צעירים שרוצים להתגייס, וסידרו להם קורסים קצרים ומהירים שיוכלו להיכנס מהר ככל האפשר לפעילות הצבאית, לפחות כתומכי לחימה. אני מעריך גם שבמצב הנוכחי אין שום סיכוי שהחברה הישראלית הרחבה תסכים לאיזשהו חוק שינציח את המצב הקיים. איך יבוא השינוי? כמובן לא באמצעות כפייה ובתי סוהר, אבל בהדרגה תהיה מלמטה תמיכה בגיוס".
הלכות מלחמה
הרב שילת הוא איש הלכה מובהק, שתלמידיו ורבים אחרים פונים אליו בשאלות הלכתיות, בוודאי גם בימי המלחמה. הוא עצמו מוטרד בימים אלה משתי שאלות הלכתיות מרכזיות, והראשונה שבהן היא שאלת החטופים.
"קודם כול יש חשש שמה שיעבוד כאן זו שיטת הפרוטקציה; שאלה שיש להם אזרחות זרה הם אלה שישוחררו קודם, בלי תנאי, והשאר יחכו למשא ומתן", הוא אומר. "כמובן שאנחנו שמחים על כל אחד שמשתחרר, אבל מצד שני צריך ככל האפשר ללכת למהלך שיכלול את כל החטופים. כאן נכנסת כמובן השאלה הכבדה מה אנחנו מוכנים לשלם עבור שחרור כזה. אבל בכל מקרה, צריך קודם כול לסמן מטרה של שחרור כלל החטופים, ולא זליגה של שחרור סלקטיבי מתוכם. יתר על כן, לפי ההלכה צריך לפעול קודם כול לשחרור נשים מהשבי. אבל במצב הנוכחי זה עלול לגרום לכך שכל השאר יימקו בשבי במשך שנים ארוכות, או שחלילה נהרוג אותם בזמן פעולה צבאית. לכן צריך לשקול פה שיקול אחר מהשיקול ההלכתי הרגיל".
יש מקום לדחות פעילות צבאית כדי לא לסכן את החטופים?
"אם סיכון החטופים הוא כתוצאה מנקמת אנשי חמאס על הפעילות שלנו, זה לא יכול להיות שיקול כי פירוש הדבר שלא נוכל להילחם בכלל. אבל אם אנחנו נמצאים במצב שאנחנו יודעים בוודאות על מקום מסוים שיש בו חטופים, ומצד שני זה מקום שהיינו רוצים להפציץ לפי שיקולי המלחמה, מבחינה הלכתית חל איסור גמור על הפצצה במקום כזה, כי לא פוגעים בנפש אחת כדי להציל נפש אחרת. נכון שבמלחמה יש שיקולים כלליים, אבל גם במלחמה אסור לירות ביהודים מתוך מחשבה להציל בכך יהודים אחרים".
מה לגבי עסקה של שחרור אסירים ביטחוניים שבידינו תמורת החטופים?
"בהחלט יש מקום לעשות את זה, על דעת שאחר כך, בזמן המלחמה הכוללת בחמאס, נפגע גם באלה ששחררנו. לא כתרמית שדקה אחרי השחרור נפגע בהם, זה לא יתאפשר, אבל כחלק מהמלחמה הכוללת אפשר יהיה לפגוע בהם".
הסוגיה השנייה שמטרידה את הרב שילת היא האפשרות שהיוצאים לקרב ייתנו "גט על תנאי", כך שנשותיהן לא תהפוכנה לעגונות במקרה של היעדרות או חוסר יכולת לכתוב גט. "יש שני פתרונות שונים לסוגיית גיטין של לוחמים", הוא מסביר. "אחד הפתרונות אפילו נוסה בפועל, בתקופת מלחמת העולם השנייה. הרב יחזקאל אברמסקי הורה אז לעשות 'גט בהרשאה', כלומר שאם אדם יוצא למלחמה הוא משאיר הרשאה בכתב לכתוב גט לאשתו אם ייעדר. אבל יש בזה גם חסרונות רציניים. למשל, במקרה שאדם חזר חי אבל מצבו הפיזי אינו מאפשר לו לכתוב גט לאשתו, או כאשר אדם מת ללא בנים ויש לו אח קטן, ואז האישה עלולה להישאר עגונה למשך שנים רבות. חשש כבד נוסף הוא שאם אנשים מתבקשים לכתוב גט כשהם יוצאים לקרב, זה עלול לפגוע במורל שלהם. במלחמת השחרור הוכנו טפסי הרשאה כאלה, ולבסוף הם לא חולקו מחמת פגיעה במורל החיילים.
"לכן הצעתי בספרי על אישות והלכה את הפתרון של 'גט על תנאי' – שאנשים יכתבו גט מיד אחרי החתונה או עם יציאתם הראשונה למילואים, והגט הזה יחול רק כשיקרו מצבים מסוימים. הנוסח שאני הצעתי מכסה את כל המצבים – גם נעדרים, גם כאלה שאיבדו את הכרתם. לדעתי זהו פתרון מושלם, אבל דחו את זה בכל מיני טענות מוזרות כמו 'מה פתאום שאנשים יכתבו גט מיד אחרי החתונה'. כאילו יש הבדל בין זה ובין כתיבת כתובה מיד עם החתונה, למקרה של גירושין או מוות. הצעתי את הפתרון הזה, וגם פתרון לנושא של סרבנות גט, לרבנים הראשיים, אבל לצערי לא נעשה דבר בנידון. הרבנות הראשית זקוקה אף היא להתחדשות ולשאר רוח, החסרים לה לצערנו כיום".
מעבר לסוגיות המורכבות הללו, השאלות ששילת מקבל מתלמידיו הלוחמים הן שאלות מלחמה סטנדרטיות, כמו האם ניתן לצאת בשבת לחופשה שיכולה לשפר את מוטיבציית הלחימה, או לוותר על תפילה או על נטילת ידיים בזמני חירום.
אני מספר לו ששמעתי גם על שאלות נכבדות יותר, כמו קיום מגע גופני כאשר לוחם חוזר לחופשה קצרה בדיוק בימי המחזור וב"שבעה נקיים", והאם ניתן להקל במצבים כאלה. "כן, באמת נשאלתי על חיבוק פרידה בזמן נידה, כשהבעל קופץ הביתה לחופשה", הוא נזכר. "אני אישית לא התרתי. לדעתי אפשר לבטא חיבה בין איש לאשתו גם ללא מגע פיזי, וראוי שאנשים שהם שומרי הלכה יקפידו עליה גם במצבים קשים. אבל אם תלמיד חכם יביא סברה הלכתית להקל בזה, לא אצא נגדו".
אנשים מתלבטים גם אם להתחתן בזמן המלחמה. מצד אחד יש רצון לעבור את הימים הקשים האלה יחד, מצד שני יש חשש שאם חלילה יקרה משהו לבעל, אשתו תהפוך לאלמנה או חלילה לעגונה.
"לדעתי, אם מדובר בזוג שמבחינת מערכת היחסים ביניהם כבר בשלים לחתונה, שלא ידחו. הרי הם יהיו באותו מצב כמו שאר החיילים הנשואים שיוצאים למלחמה. ואדרבה, מי שיקדים הרי גם זכה במצווה של נשיאת אשה לפני יציאתו למלחמה".
הקו של השכל
בשיחה, שהחלה כאמור לפני פרוץ המלחמה, עסקנו גם בתפקידו של הרב שילת כראש ישיבה. "אני רואה את עצמי כשייך לזרם המרכזי בציונות התורנית, זו המאחדת מחויבות מוחלטת לתורה ולהלכה, עם השקפה כלל־ישראלית וממלכתית", הוא אומר. באותו אופן הוא רואה גם את הישיבה שהוא עומד בראשה: "ישיבת מעלה־אדומים היא אחת מישיבות ההסדר הגדולות והוותיקות שלטעמי מובילות את הביטוי התורני לאותו קו מרכזי של הציונות הדתית – יחד עם ישיבות כמו הר עציון, ירוחם, כרם ביבנה, שעלבים, מעלות וישיבת הגולן. כשהקמנו את הישיבה הגדרנו את החזון כ'קו השכל ונועם המידות'. כך שאפשר לקרוא גם לנו 'ישיבת קו', אם כי קו שונה במובנים מסוימים מזה של אלו המכונות 'ישיבות הקו'".
ברשימת ישיבות המיינסטרים שמציין שילת בולט מאוד היעדרה של מרכז הרב, הישיבה שהיתה בית גידולו. שילת מודה שהדילוג הזה אינו מקרי: "מרכז הרב של מרן הראי"ה זצ"ל היא אם כל הישיבות הציוניות, ובה גדלתי. אבל כשאני מסתכל היום על מרכז הרב – וב־14 השנים האחרונות חזרתי לגור ממש מול הישיבה – אני לפעמים לא באמת יודע מה הזהות שלה. זה בולט לי קודם כול במראה החיצוני של התלמידים. להערכתי, כמעט חצי מהתלמידים מזכירים בחזותם נערי גבעות יותר מאשר מרכזניקים של פעם. זה לא בהכרח אומר משהו על המהות, אבל זה בכל זאת בולט לעין. הם גם לא רואים כחובה חד־משמעית את הצורך לשרת בצבא. ודאי שמדובר בישיבה שאהבת התורה ואהבת הארץ בראש מעייניה, ויש גם כאלה שמשרתים ב'הסדר מרכז' (כינוי להסדר של הצבא עם הישיבה, שתלמידיה משרתים שירות צבאי מסוים שיכשיר אותם למילואים, אבל אורכו קצר בהרבה אפילו מזה של ישיבות ההסדר; י"ש), אבל זה לא נחשב כחובה ברורה, מה שבעיניי מאוד בעייתי. גם ההדרכה לגבי מה שיהיה אחרי תקופת הלימוד בישיבה לא ברורה לי. אני אומר את הדברים לגמרי מתוך אהבה".
המנעד הרחב של העמדות בתוך הציונות הדתית העכשווית, שגם שילת מדבר עליו, כבר העלה את הטענה שלמעשה לא ניתן עוד לדבר על 'ציונות דתית' אלא על 'ציונויות דתיות', שעצם קיומו של מכנה משותף ביניהן מוטל בספק. שילת לא מקבל את ההערכה הזו: "ציונות דתית היא בסופו של דבר עניין די פשוט. כל אדם דתי שמאמין בחשיבותן הדתית של הציונות ושל המדינה, וגם מוכן בפועל לשאת בעול, הוא ציוני־דתי. כל שאר הוויכוחים – חברה מעורבת או נפרדת, עלייה להר הבית – לא מגדירים את הציונות הדתית, וכל הצדדים בהם הם חלק מהציונות הדתית".
יש לנו שותפות עם החרדים בעולם התורה, ועם החילונים במדינה ובצבא, אבל כבר הרבה שנים שבמקום לחבר אנחנו דווקא מוסיפים לקיטוב. כשרב אחד לא מדבר עם רבנים אחרים שסוברים אחרת, או שהוא מחרים את כתביהם – הקיטוב הזה מתפשט לכלל החברה
עם זאת, הוא מדגיש שאופייה של הציונות הדתית "הוא תרכובת ולא תערובת; כלומר, זו תפיסה שגורסת שיש קשר בין עולמנו הדתי והלאומי, והלאומיות שלנו היא חלק מתפיסתנו הדתית. יש אמנם מיעוט של כמה אינטלקטואלים – כמו ישעיהו ליבוביץ' בשעתו, או מיכאל אברהם כיום – שחושבים אחרת, ואני לא טוען שהם לא חלק מהציונות הדתית. אבל בפועל, רוב מוחלט של אנשי הציונות הדתית רואה קשר עמוק בין הזהויות".
איך אתה מבין את עצם התופעה של מנעד דתי עצום בציונות הדתית, כאשר מבחינה מדינית־פוליטית יש התייצבות חד־משמעית לימין, אפילו של רוב הדתל"שים?
"יש הבדל בולט בין שתי הסוגיות. עמדה ימנית היא קודם כול עמדה קיומית, שמבקשת להבטיח את עצם החיים. בתחום הדתי, לעומת זאת, יש הסתברות לקיומן של מגוון עמדות, כשכל אדם מושפע ממכלול נסיבות חייו – הבית שבו גדל, הסביבה שבה חי. באופן אישי, כשאדם עוזב את העולם הדתי זה מצער אותי יותר מאשר אם יעזוב את השקפת העולם הימנית. אבל כשאני מתבונן במציאות, אז הגיוני שגם אנשים שבחרו לצערי באורח חיים לא דתי, עדיין ידבקו בעמדה שהיא קודם כול מצילת חיים ושומרת על הבית שבו גדלו הם או קרוביהם וחבריהם".
הניסוחים שהוא משתמש בהם בהקשר הזה מעלים את האפשרות שהימניות שלו היא בעיקר ביטחונית. זה לא מדויק; הוא בהחלט מאמין בזכותנו על הארץ. אבל ממכלול דבריו בנושא אכן עולה המשך הקו הרציונלי, "קו השכל", גם בתחום הזה: "אני מאמין שהעמדה המדינית צריכה להיקבע לפי המתח שבין שני עוגנים. עוגן אחד הוא האמונה הברורה בזכותנו על הארץ, העוגן השני הוא הרצון להציל חיים. כרגע נראה ששתי האמונות הולכות יד ביד. אבל אם מישהו יראה לי פתרון מדיני שיוכל להבטיח את ביטחוננו גם תוך ויתורים ריאליים מסוימים – אתמוך בזה. אנחנו הרי לא רוצים ששפיכות הדמים תימשך לנצח".
במקביל, באותו רציונליזם קר, הוא גם אומר ש"האמת היא שהדבר הנכון ביותר היה לגרש את האוכלוסיה הערבית מיו"ש לירדן שפתחה נגדנו במלחמה בששת הימים. אז זה היה אפשרי, כי העולם הזדהה איתנו כמי שהיינו מותקפים בשלוש חזיתות. העולם היה מקבל את זה וזה היה חוסך אלפי קורבנות, גם אצלנו וגם אצל הערבים".
חתן מחדרו וכלה מחופתה
אף שהוא חד־משמעי בציונות שלו ואף בתביעה לממש אותה בשירות צבאי, שילת קורא לציונות הדתית לקיים דיאלוג מתמשך וקרוב עם העולם החרדי (כפי שיובהר בהמשך, הוא עצמו עשה זאת לאורך חייו): "נכון שהיום זה נשמע גרוע מבחינה פוליטית, אבל בהסתכלות לטווח ארוך, החרדים הם אחינו מבחינת התרבות היהודית ומבחינת יהדותה של המדינה. יחד עם זה, ברור שאנחנו צריכים להתנגד בתוקף למה שקוראים היום 'חוק הגיוס', שזה בעצם חוק הפטור מגיוס, כדבר קבוע וגורף".
החוק רק ימסד את מה שקורה בפועל כבר שנים.
"נכון, אבל אותו דבר שקורה כבר שנים הוא פסול מדאורייתא. ההלכה קובעת שעל מלחמת מצווה יוצאים 'אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה'. וראשונים ואחרונים מוסיפים 'וכל שכן תלמידי חכמים'. אז מילא להתיר פטור לכמה מאות בני ישיבות בתקופה שבה עולם התורה היה בסכנה, אבל בימינו, כשיש עשרות ישיבות שתלמידיהן גם משרתים בצבא, וכבר גידלנו מאות רבנים וגדולי תורה במסלול הזה, אסור לנו בשום פנים להסכים לעיוות התורה, כאילו זה מה שהתורה דורשת מאיתנו. גם בגלל זה הקשר עם החרדים חשוב; כי אנשים כמונו, שלומדים כמותם את אותה תורה, הם שצריכים להשפיע עליהם בעניין הנשיאה בעול. בדיוק כשם שאנחנו צריכים להשפיע על הציבור החילוני שיהיה יותר קרוב ליהדות".
אז גם אתה חושב שיש לציונות הדתית תפקיד של הדתת הציבור החילוני?
"הדתה היא היום מילה גסה. הייתי אומר קירוב לבבות".
נשאל כך: בעיניך, העגלה הדתית והעגלה החילונית הן שתי עגלות מלאות?
"יכול להיות שהן מלאות, אבל לא באותו תוכן. בעיניי, חילוני שלא יודע כלום מיהדות, אין לו עגלה מלאה. להיות מלא רק בהשכלה כללית זה לא מספיק ליהודי".
היית אומר אותו דבר גם על חרדי שאין לו שום השכלה כללית?
"כן, בהחלט. הגר"א אמר שככל שיחסר לאדם ידע בחכמות העולם כך יחסר לו כפל כפליים בתורה. ועל היציאה לצבא כבר דיברנו. אגב, בעניין הכפייה הדתית חשוב לזכור שבמרכז הרב התחנכנו באופן חד־משמעי נגד כפייה. הרב צבי־יהודה אפילו היה חבר בליגה נגד כפייה דתית, ופרש ממנה רק אחרי שהם תמכו במעשים שיש בהם כפייה אנטי־דתית".
המורה הרוחני מבני־ברק
הרב יצחק שילת (77) נולד וגדל בירושלים. אביו, יליד גליציה שפנה ללמוד בבית המדרש לרבנים של הרב הילדסהיימר בברלין, עזב את לימודיו לפני הסיום בגלל התגברות הנאציזם ברחובות ברלין, סמוך לעליית היטלר לשלטון. שנה אחר כך כבר עלה לארץ והיה למורה במשך עשרות שנים בבית הספר "מעלה", בית הספר של האצולה הדתית־לאומית בעיר, שגם בנו למד בו. בכיתתו של שילת, אז גרינשפן, למדו גם הסופר חיים באר, פרופ' אבי רביצקי, ואורי אליצור ז"ל. אימו מתייחסת למשפחה ששורשיה בראשוני החסידות, המגיד מצ'רנוביל ור' לוי יצחק מברדיצ'ב. "כך שאני זכיתי להכיר מקרוב גם את עולם החסידות וגם את עולמו של הרב קוק", אומר שילת.
בגיל 14 כבר החליט שילת לעזוב את בית הספר כדי להתמסר ללימוד תורה, וכמי שהיה עצמאי ונחוש בדעתו עוד מגיל צעיר, גם מימש זאת: "ההורים לא התנגדו, ורק התנו את הסכמתם בכך שאעבור את מבחני הבגרות באופן אקסטרני", הבטחה שהבן קיים די בקלות. במקום בית הספר הוא פנה ללמוד גמרא עם מורה פרטי בישיבת חברון, ושנה אחר כך המיר אותם בלימודים עם מורה פרטי בישיבת מרכז הרב, שמצאה חן בעיניו יותר בגלל השקפתה הציונית. המורה הפרטי, אגב, היה לא אחר מאשר הרב דב ליאור: "היום אין לנו הרבה קשר, אבל כמובן שאני זוכר לו חסד נעורים".
במרכז הרב הוא למד לסירוגין במשך 14 שנים, ואף למד בחברותא עם הרב צבי יהודה קוק. במהלך שנים אלו שילב שנות לימודים בישיבת כרם ביבנה ובישיבת הכותל, וכן שירות צבאי ולימודי תואר ראשון ושני במתמטיקה, פילוסופיה של המדע ומדע המדינה. גם היום הוא רואה בהשכלה הכללית חלק מאידיאל המיינסטרים הציוני־דתי שהוא גאה בו.
לדמות דומיננטית אחרת בחייו נחשף שילת בשלב מאוחר יחסית, בערך בהיותו בן חמישים. היה זה הרב גדליה נדל, מהתלמידים המקורבים ביותר לחזון־איש, ואחת הדמויות היוצאות דופן בעולם החרדי של העשורים הקודמים: "חבר שעבר לבני־ברק לתקופה מסוימת סיפר לי על ר' גדליה. אחר כך שמעתי על חבר אחר שנוסע בקביעות לבני־ברק לשמוע שיעורים שלו, והחלטתי להצטרף אליו", מספר הרב שילת.
"ר' גדליה פתח בפניי עולם למדני חדש. הייתה לו שיטת לימוד מקורית ומיוחדת, שאחד המאפיינים שלה הוא הטענה שאין בתורה שום דבר לא הגיוני. כל דבר אפשר להבין בשכל אנושי. כל מצווה מגלמת רעיון – להבדיל מטעם המצווה – שניתן לתפוס בהבנה אנושית, ועל פיו אפשר להבין את המערכת ההלכתית בצורה יותר מושכלת ואמיתית. בנוסף, הוא עסק הרבה בקשר שבין התורה שבכתב לתורה שבעל פה, ובאופן שבו דורשים חכמים את פסוקי התורה.
"הוא גם היה אדם מעניין ברמות מדהימות. הוא לא היה מוכן להתפרנס מלימוד תורה ולכן התפרנס מעמל כפיו, בעיקר מהיקב שהחזיק (יצוין כי גם הרב שילת עצמו נהג כך, ובכל שנותיו בישיבת מעלה אדומים דאג לעבוד במקביל גם כספרן הישיבה, ועל כך קיבל את שכרו שהיה שליש משכר של ר"מ; י"ש), ולא היה כפוף לשום מוסכמות חברתיות. בתקופה מסוימת הוא היה ראש כולל חזון איש, ובזמן אחר כיהן כר"מ בישיבה של חסידי ויז'ניץ. הוא פרש משם מפני שהעז להגיד משהו בניגוד למה שחשב הרבי,. הוא היה עצמאי בצורה מופלגת וידען עצום בהרבה תחומים, כולל בהשכלה ובמדע, עם חיבורים אינטואיטיביים גאוניים בין נושאים שונים. פעם ביקר אצלו פרופ' זאב לב (פיזיקאי ומייסד מכון לב; י"ש), וכשיצא ממנו אמר: הרגשתי כאילו אני מדבר עם ניוטון".
שילת כל כך נקשר בנפשו ובלימודו של הרב נדל, שלימים, בתיאום עם רבו, הוציא גם ספר ובו מבחר "מתורתו של ר' גדליה". הספר הזה עורר גם ביקורת רבה בעולם החרדי וגם בקרב בני משפחתו של נדל, משום שעלה ממנו בבירור עומק הפער בין נדל לתפיסות המקובלות בחברה החרדית: "הסכמתי לדרישת בני המשפחה לעכב את הוצאת הספר בשבע שנים, כדי שלא לפגוע בהם. היה לי חשוב שיכירו את דרכו האמיתית של ר' גדליה, אבל גם שבני משפחתו לא ייפגעו בשל כך. אבל עוד בזמן אמת בנו הבכור הודה שהספר מצוין, ולא מזמן הוא אפילו שאל אותי למה אני לא מדפיס עוד מהדורה".
בן בית בספרייה הלאומית
מפעל חייו התורני המוכר של שילת הוא המחקר התורני־מדעי של כתבי הרמב"ם. הוא פרסם את המהדורה המדעית הנחשבת ביותר של "משנה תורה", וכן מהדורות מדעיות לאיגרות הרמב"ם ולהקדמותיו למסכתות השונות של המשנה. לשם כך הוא למד בעצמו ערבית. שילת מסביר את העיסוק במפעל הזה בכך ש"עוד מגיל צעיר הערצתי את הרמב"ם, ולימים גם את הרב קוק. אלה היו שתי הדמויות הנערצות עלי. מתוך ההערצה לרמב"ם קינאתי לזה שהספרים שהוא כתב לא נמצאים בידינו בצורה מדויקת, אף שיש להם כתבי יד אמינים. יש לנו פירוש המשנה בכתב ידו של הרמב"ם, ויש בידינו גם כתב יד של 'משנה תורה' בחתימת הרמב"ם. את זה ידעתי כבר מגיל צעיר, כי כבר מגיל צעיר התעניינתי מאוד בכתבי יד".
ההתעניינות בכתבי יד הפכה את שילת למבקר קבוע בספרייה הלאומית, בעיקר במכון לתצלומי כתבי יד: "אני מבקר קבוע בספרייה מאז שהייתי בן 13 ועד היום, בוודאי בין היחידים שהיו בספרייה בגבעת רם מיומה הראשון, ב־1960, ועד שעזבה את קריית האוניברסיטה לפני שבועות אחדים. למעשה הייתי בן בית עוד כשהספרייה שכנה בבניין טרה סנטה (ליד כיכר פריז; י"ש). התעניינתי כבר אז בכתבי יד, ושניים מבכירי המכון לתצלומי כתבי יד, פרופ' לוינגר ופרופ' אלוני, טיפחו אותי".
"אנחנו צריכים להתנגד בתוקף למה שקוראים 'חוק הגיוס'. הקשר עם החרדים חשוב כי אנשים כמונו, שלומדים כמותם את אותה תורה, הם שצריכים להשפיע עליהם בעניין הזה, בדיוק כשם שאנחנו צריכים להשפיע על הציבור החילוני שיהיה יותר קרוב ליהדות
כרמב"מיסט מובהק, תהיתי על יחסו של שילת לדרך שבחר בנו הבכור, הרב משה, מהדמויות הבולטות בתנועת חב"ד בישראל; האיש שמארגן מדי שנה סביב י"ט כסלו את יריד ספרי החסידות ואת מופעי "צמאה" המוכרים. "אמרתי קודם שאימי באה למשפחה שמיוחסת לראשוני החסידים, אז לפחות מצד הרקע המשפחתי זה לא ממש מפתיע", משיב שילת. "אבל נכון שעל רקע הרציונליזם הרמב"מי, במשפחה הגרעינית שלנו זה היה קצת מפתיע. מה שקרה הוא שמשה, שגדל במעלה־אדומים, התקרב מאוד לבית חב"ד במקום. בשלב מסוים הוא גם נסע לניו־יורק, לראות את הרבי, ומן הפגישה ההיא הוא הפך ממש להיות חסיד. אני שמח שהוא במובן מסוים רואה את עצמו חלק מן הציונות הדתית, ולמעשה תופס את עצמו כשליח חב"ד לציונות הדתית".
26 שנים גרה משפחת שילת במעלה־אדומים, ולפני 14 שנים עברה לירושלים. במקרה של הרב שילת זו ממש חזרה הביתה, במלוא מובן המילה. הוא חזר לגור בבית הוריו בשכונת קריית־משה, הבית שבו גדל מאז היותו בן שבע. למה עברו לירושלים? "מצד אחד זה היה עניין טכני. הבית התפנה, ובמקום למכור החלטנו לגור בו. מצד שני הייתה פה גם החלטה מודעת, שנבעה מכך שבגלל עבודתי הספרותית הייתי נוסע פעמים רבות ממעלה־אדומים לספרייה הלאומית, והנסיעות עייפו אותי. חשתי גם צורך להיות פחות צמוד לישיבה ולחיי היומיום שלה, מה שעשו ממילא עמיתיי הרב נחום רבינוביץ' זצ"ל והרב חיים סבתו. אלא שבינתיים נפטר הרב רבינוביץ' ואני חזרתי לתפקד כראש ישיבה, כך ששוב מצאתי את עצמי משקיע הרבה בנסיעות, רק בכיוון ההפוך".
ועדיין, פעילותו בספרייה הלאומית, כלומר פעילות הכתיבה התורנית, תופסת מקום נרחב מזמנו ומסדר יומו. הוא פרסם בשנים האחרונות כמה ספרים בענייני הלכה אקטואליים: רפואה והלכה, אישות והלכה, ולאחרונה גם מדינה והלכה. הספר האחרון, שנכתב עוד לפני הדרמות של השנה האחרונה, דן בין השאר בסוגיית היחסים בין רשויות השלטון.
כעת הוא עובד על נדבך נוסף בפרויקט הרמב"ם שלו: מהדורה מדעית מוערת ל"ספר המצוות". גם מורשת ר' גדליה נדל מוסיפה להעסיק אותו, ובמקביל לעבודה על הרמב"ם הוא עוסק בשנים האחרונות בפרויקט בשם "במסילה העולה", של פירוש מסכתות התלמוד (עד היום כבר יצאו 12 כרכים): "זה פירוש שמתמקד במתודה של מדרשי ההלכה, היינו האופן שבו חכמים דורשים את פסוקי התורה ומגיעים מהם למסקנות ההלכתיות". הוא היה רוצה להספיק לכתוב את הפירוש לכל מסכתות התלמוד ולהקדים להן מבוא גדול, כך שלמפעל חייו הרמב"מי יתווסף גם מפעל חיים תלמודי.
