פרשת ראה: מדוע נזכרת במפורש החובה לחקור עדים?

בשלושה מקומות שונים בספר דברים מצווה התורה על חקירת העדים. הראשון הוא בפרשתנו, בעניין עיר הנידחת (דברים יג, יג־טו):

"כי תשמע באחת עריך אשר ה' אלוהיך נתן לך לשבת שם לאמר יצאו אנשים בני בליעל מקרבך וידיחו את ישבי עירם לאמר נלכה ונעבדה אלוהים אחרים… ודרשת וחקרת ושאלת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בקרבך".

השני הוא בפרשת יחיד העובד עבודה זרה (דברים יז, ב־ד):

"כי ימצא בקרבך באחד שעריך אשר ה' אלוהיך נותן לך איש או אשה אשר יעשה את הרע בעיני ה' אלוהיך לעבור בריתו וילך ויעבד אלוהים אחרים… והגד לך ושמעת ודרשת היטב והנה אמת נכון הדבר נעשתה התועבה הזאת בישראל".

השלישי הוא בפרשת עדים זוממים (דברים יט, יח־יט):

"ודרשו השפטים היטב והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ובערת הרע מקרבך".

מהשוואת תיאורי החקירה נראה שיש עניין ייחודי במקרה של עיר הנידחת. שם משתמשת התורה בריבוי פעלים: "ודרשת", "וחקרת", "ושאלת". אך מדוע?

 

ריבוי הפעלים מלמד שעל השופטים לבצע חקירה מאומצת שתאמת את החשד. ייתכן שהדבר קשור ללשון המיוחדת המופיעה בראש הפרשה "כי תשמע". מדרש תנאים (מהד' רד"צ הופמן, דברים שם) מפרש אותה כך: "'כי תשמע באחת עריך' – לא מאליך". פרופ' מנחם אלון בספרו "המשפט העברי" הסיק מכאן ש"רק אם השמועה הגיעה מעצמה לידיעתך, רק אז עליך לחקור ולדרוש, אבל אין אתה צריך לחפש מאליך, מיוזמתך, אם קיימת עיר כזו". אותו רעיון מודגש, לדעת אלון, בראש דרשת הספרי שם: "'כי תשמע באחת עריך' – ולא החוזר והמצתת". מסביר אלון: "כלומר, אין הדיינים צריכים להיות חוזרים על כל המקומות ולחקור ולבלוש". ומסכם: "החובה אינה אפוא אינקוויזיטורית – לחפש ולחטט, אולי משהו אינו כשורה: רק אם הגיעה שמועה אליך למעשה, רק אז עליך להתחיל לחקור ולדרוש בענין".

אלון תולה פירוש זה במגמת מדרשי ההלכה לצמצם את האפשרות המעשית של קיום דין עיר הנידחת. אני מבקש להציע לפי פשוטו של מקרא שהתורה נקטה לשון "כי תשמע" ללמדך שאין להסתמך על "עדות שמיעה" בעניין כה חמור. כאן במיוחד ראוי לברר את הדבר היטב, בצורה החמורה ביותר. על כן יש צורך בחקירה מאומצת, ומכאן ריבוי הפעלים.

עברות שכיחות ותקדימיות

נפנה כעת למבט כללי על הפרשיות הללו. חז"ל פירשו שמצוות דרישה וחקירה אינה חלה רק בשלושת המקרים המפורטים בתורה (עיר הנידחת, עבודה זרה ועדים זוממים) אלא בכלל דיני הנפשות ודיני הממונות (משנה סנהדרין ד, א). מדוע, אם כן, נאמרה מצוות דרישה וחקירה דווקא בשלושת המקרים האמורים?

כמה מפרשני המקרא המסורתיים עסקו בשאלה זו. הרמב"ן (דברים יג, טו) עמד על כך שמלשון המקרא משמע שבעיר הנידחת ובעובד עבודה זרה המידע שהתקבל אינו ממקור ישיר, אלא מקורו בשמועה. דבר זה מסביר, לדעתו, את החובה לדרוש ולחקור דווקא במקומות אלו. עוד מבאר הרמב"ן שבעדים זוממים נצטוו לדרוש היטב "בעבור שלא יוודע מי משתי הכיתות יאמר האמת בלתי אחר חקירה רבה".

הר"ן בדרשותיו (הדרוש האחד־עשר) מציג פתרון כולל לשאלה מתי נדרשת החקירה לאור תיאורי המקרא. לדעתו, האלמנט המרכזי הוא שכיחות העבֵרה. ככל שהעברה נדירה יותר אזי נדרשת דרישה וחקירה מקיפה יותר, "שכל דבר שמציאותו רחוק אין ראוי שיאמינו השופטים ושיענישו הנחשד עליו אלא אחר הדרישה הגדולה. וכפי רוחק מציאות הענין, כן ראוי שתהיה דרישה יותר גדולה".

הר"ן סבור ששכיחות העברה היא פונקציה של חומרתה: "ומפני זה הפליג להאריך בעיר הנדחת שנתחזק בדרישה וחקירה ושאלה מאד, ולפיכך כפל הלשון בם ואמר: 'ודרשת וחקרת ושאלת היטב', לפי שהענין רחוק מציאותו מפני חומר העברה. ומפני היות נכשלים מרובים לפיכך אין ראוי שיאמן רק אחר תכלית החקירה". עם זאת, מהמשך דבריו עולה שגם כשהעברה אינה חמורה יש מקום לערוך לעיתים דרישה וחקירה מקיפות, כגון במקום שבו לא סביר שאדם רגיל יעבור על עברה מסוג זה. על־פי יסוד זה ממשיך הר"ן ומבאר מדוע נזכר הציווי לדרוש ולחקור דווקא בעדים זוממים.

ברצוני להציע הצעה נוספת: ככל שהעברה נדירה יותר נדרשת חקירה מאומצת ומקיפה יותר לא רק בשל חומרת העברה (כמו בעיר הנידחת ובעובד עבודה זרה) והעדר סבירותה (כמו בעדים זוממים), אלא גם בשל העדרה של פרקטיקה משפטית נוהגת; שהרי בדרך כלל יהיו תקדימים מועטים בלבד למקרים הנדירים ויוצאי הדופן הללו. לפיכך השופט ייאלץ לפסוק בזהירות רק אחר חקירה מקיפה. לפי גישה זו, כדי לפתוח חקירה מקיפה ומאומצת אין הכרח שהעברה תהיה חמורה או לא סבירה, אלא די בכך שקשה למצוא תקדימים בעניינה. •פרופ' יובל סיני הוא נשיא מכללת אורות ישראל