ייתכן שאם שרה הייתה צריכה לעקוד את יצחק – היא הייתה מסרבת

ייתכן שאם שרה אימנו הייתה צריכה לעקוד את יצחק, היא הייתה מסרבת פקודה. היא הייתה אומרת: סליחה אלי היקר, אבל דגל שחור מתנוסס מעל הפקודה הלא מוסרית הזו, וזה גם בני יחידי אשר אהבתי. אז אני מצטערת, אבל פשוט לא!

למה אני חושב כך? תכף נגיע לתיאורים הנועזים של חז"ל, אבל לפני כן נשמיע את זעקתה של שרה כפי שהיא משתקפת אצל כמה משוררות עבריות. הן מבינות שהגורל היהודי הוא לפעמים אתה בחרתנו להיהרג ולהיעקד כיצחק, אבל הן זועקות ומסרבות פקודה ואומרת "לא, לא במשמרת שלנו!".

מרגע לידתו של בנה בכורה גוני יודעת המשוררת רעיה הרניק שכאן, בחיי העם היהודי בארץ ישראל, אולי יבוא יום שהיא תצטרך להקריבו לעולה, ובשיריה היא מתווכחת עם א־לוהים על הגורל העתידי. כבר כשהיה בן שש היא כותבת:

כְּשֶׁיָּבוֹאוּ הַדְּבָרִים פִּתְאוֹם/ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם/ בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם/ אֶעֱמֹד פְּעוּרַת עֵינַיִם מוּל הָאָסוֹן//כָּל חַיַּי קוֹפְאִים אֶל הַמָּחָר הַזֶּה/ וְלַיְלָה לַיְלָה בּוֹכִים חַיַּי / אֶת בְּכִי/ אוֹתוֹ הַיּוֹם…/ אֲנִי יוֹדַעַת אֶת גּוֹרָלוֹ/ חַיַּי סוֹבְבִים סְבִיבוֹ…/ סוֹפֶרֶת רְגָעִים בְּרַחֲמִים/ אוֹסֶפֶת שָׁעוֹת. יָמִים./ מְקַוָּה./ אֲבָל יוֹדַעַת בְּוַדָּאוּת אֵימִים/ לְאָן רָצוֹת כָּל הַשָּׁנִים/ וּמְחַכָּה.

ומכיוון שהיא כביכול יודעת את גורלו, היא מרשה לעצמה להתפלמס באופן נועז עם א־לוהים וכותבת בשיר אחר:

אֲנִי לֹא אַקְרִיב/ בְּכוֹרִי לְעוֹלָה./ לֹא אֲנִי.// בַּלֵּילוֹת אֱ־לֹהִים וַאֲנִי/ עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת/ מָה מַּגִּיעַ לְמִי./ אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה/ תּוֹדָה./ אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי/ וְלֹא/ לְעוֹלָה.

הסוף מצמרר. גוני הרניק התגייס והפך למפקד סיירת גולני. ב־6 ביוני 1982 עלה גוני בראש יחידתו לכבוש את הבופור במלחמת שלום הגליל. אף שנפצע בהתהפכות נגמ"ש המשיך להסתער עם לוחמיו על היעד המבוצר, עד שנפגע מטווח קצר ונהרג. רעיה אימו התווכחה עם אלוהים, אבל בנה עלה לעולה.

משחדת מלאכים

המשוררת אסתר אטינגר לא רק מתווכחת עם א־לוהים. היא תעבור בכל המסדרונות, תשחד את מקבלי ההחלטות, ותעשה הכול כדי לעצור את העקידה:

מְשַחֶדֶּת מַלְאָכִים/ מְשַׁדֶּלֶת מַלְאָכִים/ מִתְמַקַּחַת עִם מַלְאָכִים/ מְפַיֶּסֶת מַלְאָכִים/ מִתְחַנְחֶנֶת, עוֹשָׂה עֵינַיִם/ קוֹרַעַת אֶת הַלֵּב עִם מַלְאָכִים/ מַשְׁגִּיחָהּ, לֹא עוֹצֶמֶת עַיִן/ עוֹשֶׂה עִסְקָה עִם מַלְאָכִים/ מְנַשֶּׁקֶת כְּנַף מַלְאָכִים/ גּוֹעֶרֶת בַּמַּלְאָכִים/ מְעִזָּה פָּנִים בַּמַּלְאָכִים/ שָׂרָה עִם מַלְאָכִים, יוֹקֶדֶת, צוֹרַחַת אֶל מַלְאָכִים/ שֶׁיִּתְפְּסוּ אֶת הַיָּד/ יַמְצִיאוּ אַיִל

המשוררות הללו הרגישו את הכאב העצום של שרה, שלא מבינה כיצד אפשר למסור את הילד לשחיטה בלי ויכוח. בין השורות הן שואלות: איך אתה אברהם, שמנסה להציל את כל העולם, שמתווכח עם אלוהים כדי להציל את אנשי סדום החוטאים, דווקא כשמדובר בילדך שלך אינך פוצה פה ואינך מתווכח?

ואם אתם מהרהרים כיצד אפשר בכלל לא לקבל את הציווי האלוהי – הרי להתווכח עם אלוהים זה לב ליבה של ההשקפה הישראלית! משמעות השם ישראל היא "שרית עם א־לוהים", כלומר היכולת להתעמת גם עם האל אם חושבים שמשהו איננו כשורה. כך עשו שורה של גדולי עולם לאורך כל ההיסטוריה היהודית: משה שמסרב להשמדת העם, גדעון שמתריס על א־לוהים שנעלם, ירמיהו שרוצה לכלוא נבואתו, רבי יהושע בן חנניה שפוסק הלכה הפוכה מבת הקול הא־לוהית, ורבי לוי יצחק מברדיטשב שמתחשבן עם אלוהים על הסבל של בניו.

סיפור כיסוי

הרבה לפני המשוררות שציטטנו, כבר חכמים היו ערים מאוד לכאבה של שרה. במדרשים הם מתארים שכאשר נודע לשרה מה ניסה אברהם לעשות לבנה, היא מתה מצער:

כששב אברהם מהר המוריה אמר המלאך לשרה: לקח אברהם את יצחק בנך ושחטו והקריבו. התחילה בוכה ומיללת, ופרחה נשמתה ומתה.

יותר מזה: חכמים שאלו את עצמם, איך בעצם שרה לא ידעה שאברהם הולך לעקוד את בנה אהובה? הרי אם הייתה יודעת ודאי הייתה עוצרת את אברהם! תשובתם מצמררת: אברהם הסתיר זאת משרה בכוונה תחילה. הוא עשה סעודה גדולה, וסיפר לה שהוא לוקח את יצחק לבית חינוך לכמה ימים:

אמר לה, יש מקום ששם מחנכין התינוקות, אוליכנו לשם. אמרה לו, קחנו לשלום. השכים בבוקר, אמר: עד שהיא ישנה אצא ולא תחזור בה, ועוד שלא יראו אותנו בני אדם (ילקוט שמעוני וירא).

כלומר, בנוסף לסיפור הכיסוי, אברהם יוצא מוקדם בבוקר כששרה עוד ישנה, שחס וחלילה לא תדע. מכאן שאם הייתה יודעת היא הייתה עוצרת את אברהם ומונעת את ההליכה לעקידה.

ומה הייתה אומרת שרה לאברהם לו יכלה? הזמרת והיוצרת דניאלה ספקטור שמה את התשובה האפשרית של שרה לאברהם בשיר מרטיט שאני ממליץ מאוד לשמוע:

אַבְרָהָם/ אַל תִּגַּע בַּיֶּלֶד הַזֶּה/ הוּא לֹא שַׁיָּךְ…/ אַתָּה לֹא רוֹאֶה?/ אֵין זְמַן/ אַל תֵּלֵךְ שֶׁבִי אַחֲרֵי/ עַמּוּד עָשָׁן/ סִפּוּר יָשָׁן…/ תִּתְעוֹרֵר!/ תְּחַפֵּשׂ אַחֲרֵי הַשְּׁבִיל הַנֶּעֱלָם/ לַחְזֹר הַבַּיְתָה./ אַתָּה נִלְחָם/ עוֹבֵד קָשֶׁה וּמִשְׁתַּדֵּל לְהִסְתַּדֵּר/עִם מָה שֶׁיֵּשׁ וְהַכְּאֵב שֶׁלֹּא עוֹבֵר…

שרה פונה לאברהם ואומרת לו: באיזו זכות? הילד הרי לא שייך לך! חפש את השביל לסרב את הפקודה, לחזור הביתה. תילחם גם על הילד שלך ולא רק עבור האנושות כולה.

אין פה שיפוט על אברהם, כי גם במעשה שלו הוא חושף עומק היסטורי כואב. שבניו עתידים לפשוט את צווארם לעקידה בהיותם בני אברהם ויצחק. שלהיות בן אברהם זה לפעמים לנסות להעפיל להרי מוריה גבוהים, לנסות לקשור עננים, אבל הרבה פעמים עם מחיר כבד מנשוא. ואברהם הוא המקבל את הדין והולך בשתיקה, ויצחק פושט את צווארו בהכנעה, ושרה זועקת ונאבקת עם א־לוהים, לא את בכורי ולא לעולה, והמלאכים בוכים, וכל אלה יחד מספרים לנו את סיפורו של העם היהודי.

נתנאל אלינסון הוא ראש מיזם תנ"ך ישראלי