המלחמה בישראל הובילה את האקדמיה האמריקנית למשבר מוסרי חסר תקדים סביב הסוגיה הישראלית־פלסטינית. מתקפת הטרור הרצחנית והברוטלית עוררה בקמפוסים ברחבי ארה"ב דווקא ביטויי תמיכה נרחבים בחמאס, המתואר כנציגו של מאבק השחרור הפלסטיני. באוניברסיטת הרווארד למשל, יותר מ־30 ארגוני סטודנטים הצטרפו לעצומה המטילה על ישראל אחריות מלאה למתרחש. במוסדות אקדמיים רבים אחרים נערכות הפגנות קולניות ונשמעים ביטויים דומים. לראשונה, ציבורים גדולים בקהילות היהודיות הליברליות המרכיבות את האקדמיה מרגישים נבגדים, וחשים שהמוסדות המכובדים הללו כבר אינם יכולים להוות בית לדיון האקדמי היהודי־אמריקני, ויותר מזה – גם לסטודנטים היהודים הצעירים.
מי שמזהיר מפני הנושא כבר שנים הוא ליאל ליבוביץ, הידוע כסמן ימני בביקורת האקדמיה האמריקנית ונחשב זה שנים עוף מוזר בנוף האינטלקטואלי בארצות הברית. קול יהודי ימני באמריקה איננו חזון נפרץ, לא כל שכן קול שמהין לצאת נגד הרוב הליברלי בקהילה היהודית. ליבוביץ, בן 47, ישראלי־אמריקני המתגורר בניו־יורק, קיבל את הדוקטורט שלו באוניברסיטת קולומביה ולימד ב־NYU. כיום הוא כותב ועורך בכתב העת היהודי־אמריקני ״טאבלט״, ומפיק הסכת מצליח שמנסה לשנות את השיח היהודי־אמריקני. יחד עם קבוצה של שותפות ושותפים לדרך, בהן בארי וייס, עיתונאית לשעבר בניו יורק טיימס שפרשה מהעיתון עקב גילויי אנטישמיות ויחסו לישראל, הוא משמיע ביקורת נוקבת כלפי התהליכים המוקצנים של אימוץ הליברליזם ביהדות האמריקנית, המביאים גם לפגיעה ביחסים עם ישראל. בימים אלה ליבוביץ מרגיש הלום צער אך מפוכח, אחרי שהתיאוריה העגומה שהציע מתגשמת לנגד עינינו.
"האקדמיה בארה"ב הגיבה למתקפת חמאס בדיוק כפי שכל מי שעקב אחריה בשנים האחרונות חשש, פחד והאמין שהיא תגיב", הוא אומר. "במקרה הטוב, בעמימות מוסרית – כזו שאומרת שלכל סיטואציה יש שני צדדים, ושמנסה לטעון שיש סוג של הדדיות בין מי שעורפים את ראשיהם של תינוקות, אונסים נשים ושורפים משפחות שלמות בעודן בחיים, ובין מי שפשוט קמו בבוקר ורצו לחיות את חייהם בשלווה. ובמקרה הגרוע – במחאות נגד ישראל. ראינו בשבועות האחרונים שורה של הפגנות בקמפוסים בארה״ב, עם קריאות כמו 'אנחנו רוצים את שואת היהודים' באוניברסיטת פנסילבניה, הצהרות תמיכה בחמאס וקריאות לשחרור פלסטין 'מהים עד הנהר', שכל מי שמביט במפה יכול להבין שזו קריאה לחיסולה המוחלט של מדינת ישראל".
האם אתה חושב שנכון עבורי לשלם רבע מיליון דולר כדי לשלוח את ילדיי לקולג׳, ולאחר ארבע שנים לקבל חזרה ילד שמאמין ברעיונות הידועים ביותר לשמצה על יהודים, על המערב ועל המוסר בכלל? מישהו שיכול לראות תמונות של תינוקות ערופים ולומר שמדובר בסוגיה מורכבת שדורשת מרחק ביקורתי? אם אתה מוכן להכיל את ההשלכות המוסריות האלה, יש לנו בעיה
מהם השורשים האינטלקטואליים של התגובות הללו? כיצד הגיעה האקדמיה האמריקנית לנקודת שפל שכזאת?
"זוהי אכן השאלה, כיצד הגענו לנקודה שבה המוסדות האקדמיים המובחרים שלנו, לכאורה האוניברסיטאות הטובות בעולם, שבהן מתחנכים מנהיגי העתיד של המוסדות הפוליטיים, העסקיים, החברה האזרחית ומוסדות הציבור – לא רק סובלים את הכישלון המוסרי הזה אלא הם הכר שמצמיח התנהגות כה בזויה וזדונית. אבל האמת היא שזה לא צריך להפתיע אף אחד. כבר לפחות עשור, ואולי שניים, האוניברסיטאות האמריקניות נופלות קורבן לתהליך איטי של שחיקה וניוון, שהפך אותן ממקדשים של ידע והשכלה גבוהה לאולמות חלולים של כת מסוימת מאוד, שאין לה דבר וחצי דבר עם מחויבות אמיתית לחיפוש חופשי אחר רעיונות ולמערכת כלשהי של עובדות. השאלה כיצד הגענו לפה צריכה להטריד לא רק את מי שחרד לגורלה של האקדמיה, אלא את כל מי שמוטרד מעתידה של החברה הדמוקרטית".
האם ישראל והיהודים הם קורבנות מקריים של תפיסה אינטלקטואלית ביקורתית, המזדהה תמיד ובאופן פשטני עם הצד ה״מדכא״, או שיש כאן אנטישמיות סמויה שהמתינה להתפרץ? למה בעצם זה קורה ״לנו״, היהודים והישראלים?
"אני מאמין שזה אכן קורה 'לנו', היהודים, כי מה שאנחנו רואים כאן הוא למעשה גלגול חדש של סיפור ישן מאוד. העידן שלנו הוא פרק נוסף במאבק בין מונותאיזם לפגאניזם. הפגאניות היא בראש ובראשונה מערכת אמונה שלפיה אין אמיתות קבועות ומסודרות, והכול נמצא תמיד בשינוי. האל יכול להתגלות היום ברוח ומחר בעלמה יפה. אם אתה חי בעולם שבו הכול נתון תמיד לשינוי, אין לך שום תחושת ביטחון או ודאות. לכן הפגאנים פיתחו נטייה להילחם מלחמות שבטיות אכזריות, שבהן הקבוצה שלנו, שאנו מאמינים שהיא עליונה, נאבקת בקבוצה אחרת שמייצגת בעינינו את כל מה שרע או פסול.
"כאשר האידיאולוגיה הפגאנית בימינו מחפשת אויב, היא מזהה שלוש מטרות עיקריות. היא מזהה את המשפחה, את מדינת הלאום ואת הדת כשלושת הכוחות שמייצגים את התגלמות הרשע בעולם. עכשיו, מדינת ישראל והעם היהודי הם בדיוק ההתגלמות המושלמת של שלושת עמודי התווך האלה – לאום, משפחה ודת. זה לא מקרה שמדינת ישראל הפכה, משלב מוקדם מאוד, למטרה עבור הפגאניות הפוסט־מודרנית הזאת וגלגוליה במרחב האקדמי. אף שנכון לומר שהכת הפגאנית ששולטת כרגע בקמפוסים האמריקניים שונאת את כל ביטויי הלאומיות, למשל בפולין, בהונגריה ובבריטניה – שנאת היהודים, כפי שתמיד היה, לבדה עומדת. לא קשה להבין למה. אנחנו היהודים איננו רק עוד עם ממוקד־משפחה, וישראל איננה עוד מדינת לאום. אנחנו ההתגלמות של החברה המסורתית".
הקנרית במכרה הפחם
ליבוביץ נולד תל־אביב, שירת ביחידת דובר צה"ל ולמד לתואר ראשון בקולנוע באוניברסיטת תל־אביב. את התואר השני בעיתונות והדוקטורט בתקשורת עשה באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. הוא עבד כדובר הקונסוליה הישראלית בעיר, שימש עורך תרבות בעיתון היהודי הניו־יורקי "ג'ואיש ויק", ופרסם מאמרים בכתבי עת נוספים כמו הניו־ריפבליק. בשנים האחרונות, לצד הכתיבה ב"טאבלט", הוא משתתף בהגשת הפודקאסט היהודי הפופולרי Unorthodox. שבעת הספרים שכתב עוסקים בנושאים מגוונים – מעלייתם של יהודים אמריקנים לישראל, דרך קורות חייו של לאונרד כהן ועד החוויה הדתית שמספקים משחקי מחשב.
הכרתי את ליבוביץ במסגרת המפגשים שאנו עורכים לסטודנטים שלנו, כחלק מסיור בארצות הברית, עם מגוון הדעות והעמדות בקהילה היהודית־אמריקנית, אם כי עוד קודם לכן עקבתי אחר כתיבתו. המסע האינטלקטואלי שלו חופף במידה מסוימת לשלי. עבודת הדוקטורט שלי, שהפכה בהמשך לספר, עוסקת ביהודה לייב מאגנס, נשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית ורב רפורמי אמריקני, שקידם את הפתרון הדו־לאומי בארץ ישראל בשנות השלושים והארבעים. לימים הפכתי לביקורתי יותר כלפי העמדה הליברלית האמריקנית.
לפני שובי ארצה לפני שנה לאוניברסיטת חיפה, לימדתי במשך שנתיים בבית הספר לדתות באוניברסיטת שיקגו על סוגיות של דת ומדינה, תיאולוגיה פוליטית וציונות, והסכסוך הישראלי־פלסטיני. בתקופה הזו נתקלתי מקרוב בדילמות של סטודנטים יהודים־אמריקנים המחפשים דרך לשרוד את הסביבה הקשה של האקדמיה האמריקנית. רבים חזרו על אותו סיפור: השאלה הראשונה שהם נשאלים על ידי חבריהם לספסל הלימודים שמגלים שהם יהודים, היא מה דעתם על ישראל. סטודנט אחד סיפר לי שהוא חושש לקחת קורס שלי שבכותרתו נמצאת המילה ״ציונות״, פן יבולע לו כשיציג את תדפיס הציונים שלו בעת חיפוש עבודה. תנועת ״סטודנטים למען צדק בפלסטין״ קראה לסטודנטים להחרים ״קורסים ציוניים מחורבנים״ ובהם הקורס שלי, ופרסמה במהלך מבצע שומר החומות במאי 2021, יחד עם אגודת הסטודנטים הכללית של האוניברסיטה, מנשר שכלל את המשפט ״מהים עד הנהר, פלסטין תשוחרר״.
בשיחתנו אני מספר לליבוביץ על תופעה שנתקלתי בה בשנתיים שלי באוניברסיטת שיקגו, שהפתיעה אותי כהיסטוריון. לימדתי קורס על הסכסוך הישראלי־פלסטיני, ומצאתי שהסטודנטים כלל לא מעוניינים בהיסטוריה הקונקרטית – מה קרה ב־1929, ב־1948 וכדומה. הרבה יותר חשובה להם הייתה ההמשגה – קולוניאליזם, אפרטהייד, טיהור אתני – וההכרעה לגביה. מרגע שיש לך את הקטגוריה, הסיפור נגמר. ראיתי בכך סוג של עצלנות אינטלקטואלית ושל כניעה לפוליטיזציה של השיח האקדמי, אבל גם בעיה יותר עמוקה, של האופן שבו אדם מבנה את תפיסת המציאות שלו.
"ישראל היא הקנרית במכרה הפחם", אומר ליבוביץ. "מרגע שאנשים מתחילים לחשוב בדרך הזאת, הסיפור גמור. הוא נגמר בשביל כולנו – בשביל ישראל, בשביל היהודים, בשביל תרבות המערב. זו גישה ששוללת את הרעיון שעבורו האוניברסיטאות הוקמו מלכתחילה, של היכולת לחשוב ולהתווכח באופן מובנה ומושכל, באופן שמתעניין בעובדות ומותיר מקום לוויכוח לשם ויכוח. אחת המורשות העיקריות של היהודים למערב הוא הרעיון של מחלוקת לשם שמיים, שעד לא מזמן האוניברסיטאות חרתו על דגלן.
"מבחינתי הסיפור הזה הוא גם סיפור אישי. כשהגעתי מישראל לניו־יורק באוקטובר 1999, לקחתי את הרכבת התחתית לאוניברסיטת קולומביה. עמדתי שם מחוץ לכותלי האוניברסיטה, וכמו מהגר טיפוסי הבטתי בבניינים ואמרתי לעצמי 'יום אחד אני אלְמַד כאן, ואז יהיה לי דוקטורט ואלמֵד כאן'. זה יהיה המקום שייתן מענה לסקרנות שבי, שבו אוכל להביע את כל הרעיונות שלי, לכתוב ספרים ומאמרים, להתווכח עם אנשים ולנהל את חיי הנפש הסוערים האלה. כנער טיפשון ורומנטי, כך דמיינתי שהחיים שלי יראו.
"ואז קרה לי דבר נורא ואיום – כל החלומות שלי התגשמו. הגעתי לאוניברסיטה בנקודת המפנה, כאשר עוד הספקתי לראות את שרידי העולם האקדמי הישן, פרופסורים ומחלקות שעדיין התעניינו במה שאני התעניינתי בו. מצד שני, הגעתי לתרבות שכבר היה ברור מאוד שהיא לא מתעניינת כלל בכל סוג של ויכוח, ושבינה ובין סקרנות, חקר האמת ועומק אינטלקטואלי אין דבר וחצי דבר, ושהדבר החשוב היחיד בה הוא הדרך המהירה ביותר להגיע מאפס למאה, למסקנה שכפו עליך מלכתחילה. התפקיד שלך כאקדמאי כבר לא היה להגות רעיונות חדשים או מחקר מעמיק, לחדש עובדות או תפיסות, אלא לקחת את הפרדיגמות שהוצגו לך בתחילת השנה ולשכתב ולשעתק אותן באופן הכי חדור התלהבות שאפשר. מין אמונה סובייטית שכזאת. לקח לי כמה שנים להבין את זה. וברגע שהבנתי, זה החריד אותי עד עמקי נשמתי. זה הרגע שבו יצאתי מהאקדמיה והתחלתי להזהיר שהמוסד הזה אבד עליו הכלח. אני מצטער לומר, וזה לא מסב לי עונג, שהתחזיות הקודרות ביותר שלי התגשמו".
"אנחנו הקמנו את המוסדות האלה"
ב־2019 פרסם ליבוביץ בכתב העת ״טאבלט״ מאמר שכותרתו הייתה ״צאו החוצה!", ובו קרא ליהודי ארה"ב לעזוב את העולם האקדמי האמריקני. במאמר הוצגו גם נתונים על ירידה משמעותית בייצוג של יהודים במוסדות העילית של האקדמיה האמריקנית – טענה שקיבלה אישוש מנתונים שפורסמו לאחרונה בידי אמיר רוזן, ולפיהם בעשור האחרון נחתך בחצי מספר היהודים באוניברסיטאות ״ליגת הקיסוס״.
בשיחתנו ליבוביץ ממשיך לאחוז בעמדה הנחרצת הזו. ״היהודים צריכים לצאת מהאקדמיה״, הוא קובע, ״והם צריכים לצאת עכשיו. עליהם להפסיק לשחק את המשחק הזה. הם חייבים להבין שלא נותר דבר עבור יהודי ארצות הברית בעולם של האקדמיה, ולמען האמת, גם לא עבור רבים מהאמריקנים האחרים״.
אני רוצה להקשות עליך. הרי הילדים היהודים האלה הולכים לאוניברסיטאות כדי להתקבל לתוך הממסד הכלכלי וגם לחברה בכללותה. בסופו של דבר זה עניין של קריירה. למה שיהודי ארצות הברית יסכימו לוותר על זה?
"האם אתה חושב שנכון עבורי לשלם רבע מיליון דולר כדי לשלוח את ילדיי לקולג׳, ולאחר ארבע שנים לקבל חזרה ילד שמאמין ברעיונות הידועים ביותר לשמצה על יהודים, על המערב ועל המוסר בכלל? מישהו שיכול לראות תמונות של תינוקות ערופים ולומר שמדובר בסוגיה מורכבת שדורשת מרחק ביקורתי? אם אתה מוכן להכיל את ההשלכות המוסריות האלה, יש לנו בעיה.
"אבל גם מנקודת מבט מעשית ומפוכחת, מספר החברות שדורשות היום השכלה אקדמית כדי להתקבל לעבודה יורד בהתמדה, ולא מדובר רק בעבודות פשוטות אלא גם בחברות כמו גוגל, אפל, פייסבוק, בנק אוף אמריקה – אבני היסוד של הכלכלה שלנו. מנקודת מבט היסטורית, המערכת האקדמית כפי שהכרנו אותה, שהוקמה בתקופות זמן מסוימות כדי לשלב אותך במערכת סוציו־אקונומית מסוימת, כבר לא קיימת. אנחנו כבר לא חיים בעידן התעשייתי אלא בעידן המידע, שלא נותן ערך לסוג המיומנויות שעבורן הוקמו האוניברסיטאות מלכתחילה. לכן אנשים משפיעים כמו היזם ואיש העסקים פיטר תיל אומרים שלהשקיע בחינוך אקדמי זה בזבוז של זמן וכסף".
המהות של הסיפור היהודי־אמריקני היא האפשרות להשתלב בחברה הכללית, לצד שימור הזהות היהודית. זה המתח שמלווה את ההיסטוריה היהודית־אמריקנית מראשיתה. אם אנחנו מוותרים על האקדמיה, אנחנו לא מוותרים הלכה למעשה על חלום ההשתלבות?
"למעשה אנחנו הקמנו את המוסדות האלה, ואלה בדיוק האוניברסיטאות שמגרשות אותנו עכשיו. במידה רבה, הרווארד, ייל ופרינסטון זכו למעמד שאליו הגיעו הודות לתשוקה, לגאונות ולמחויבות של דורות כה רבים של יהודים אמריקנים. העובדה שהמוסדות האלה החליטו להדיר אותנו היא עדות לפשיטת הרגל שלהם.
"יותר מדי הצלחה, יותר מדי השתלבות, שנים ארוכות מדי של חיים כאילו אנחנו נמצאים בליבו של המיינסטרים האמריקני – השכיחו מליבנו שיהודים היו מאז ומעולם אאוטסיידרים. תפקידנו איננו, ואף פעם לא היה, להיטמע באופן מושלם בחברה הסובבת. תפקידנו היה להישאר נאמנים לרעיונות ולאידיאלים שלנו, למחויבות שלנו לתורות שקיבלנו, ובכך לעורר השראה, ללמד ולשנות לטובה את החברות שבהן חיינו. כשפעלנו כך היינו במיטבנו, פחות או יותר עד שנות השישים והשבעים. כאשר שמרנו על המתח הזה בין פנים לחוץ, בינינו לבינם, בין הרעיונות הנצחיים של העם לרעיונות החולפים של המוסדות הארציים, קרו דברים נפלאים. זה היה תור הזהב של האקדמיה, של הוליווד ושל הספרות. לפני שהתחלנו להאמין שמה שחשוב זו המטרה ולא החינוך, המעמד בהוליווד ולא האמנות עצמה, היוקרה ולא האמת.
"זה השלב שבו נעשינו שאננים, ופחדנו להתייצב ולהשמיע קול זעקה כאשר היה כבר ברור שהמוסדות האלה מתרחקים מהאידיאלים שאנחנו נפחנו בהם חיים. זו הנקודה שבה הפסקנו להתנהג כמו שיהודים תמיד נהגו – כמי שניצבים מבחוץ. במקום זאת הרשינו לעצמנו להיות שבעי רצון, והפכנו למשתפי פעולה. העידן הזה מסתיים עכשיו".
מה בעצם אתה מציע לצעירים היהודים בעידן החדש שעומד בפתח? האם היהודים בארה"ב צריכים להקים מוסדות משל עצמם?
"אני חושב שהתשובה לכך צריכה להיות חיובית. אנחנו צריכים להזכיר לעצמנו שמה שאנחנו מעוניינים בו זה חינוך, לא תואר אקדמי, תיקוף חברתי או מעמד סוציו־אקונומי. ברוך השם יש לנו די מאלה בארץ הזאת, וברוך השם יש לנו מספיק כוח ומספיק יכולות לצאת החוצה ולשנות שוב מחדש את הארץ הזאת, בדיוק כפי שעשינו בעבר.
"כיצד מוסדות כאלה עשויים להיראות? יש הרבה רעיונות שמלהיבים אותי. אחד מהם הוא האפשרות להקים 'כוללים', כמו שעושים אחינו בעולם החרדי. במודל הזה אנשים לא יידרשו לנטוש את הקהילות שלהם, לעבור למרכזים בחוף המזרחי והמערבי, ולהפוך לאנשים העקורים האלה שקשורים יותר למעמד החברתי־כלכלי שלהם מאשר לעיירות שלהם, לקהילות המוצא, למשפחות ולמסורות. כך נוכל להקים מוסדות לימוד קהילתיים באמת.
"יש מודלים של חינוך ביתי שאנחנו מתחילים לראות, שמאפשרים לקהילות וליחידים לבנות מערכת לימודים שמבוססת על המחויבויות הרעיוניות שלהם. יש כאן הזדמנות מרגשת, שמבחינה אינטלקטואלית, רגשית, קהילתית ומעשית מציעה כל כך הרבה יותר מאשר לשלוח שוב את הילדים שלך למשך ארבע שנים לקולג׳, לעמול בפרך בביצה של בינוניות שמתגמלת את עצמה, עד שייכנעו ויוותרו על כל הערכים שהתאמצנו להנחיל להם".
"התעוררתי מאוחר"
בשיחת הזום בינינו, שנערכת לסירוגין בעברית ובאנגלית, בשעת לילה מאוחרת בארה״ב, אי אפשר להבחין אם ליבוביץ׳ חובש כיפה. עם זאת, הוא חלק מקבוצה של קולות חדשים שמחפשים לפלס דרך חזרה אל המסורת במרחב היהודי־אמריקני. במסגרת הפודקאסט הפופולרי שלו, Unorthodox, הוא עוסק גם בדף היומי.
אני רוצה לשאול אותך על המסע האישי שלך. נראה שבשנים האחרונות אתה מתקרב יותר ליהדות. איך היית מתאר את השינוי שעבר עליך, ואיזה תפקיד רחב יותר אתה רואה לסוג של ״תחייה יהודית״ בארצות הברית?
"תשמע, התעוררתי מאוחר, אבל מוטב מאוחר מאשר אף פעם. אני נצר למשפחת זוננפלד, עם ייחוס מכובד מאוד בעדה החרדית. כל חיי האמנתי באמונה שלמה בבורא עולם, אבל האמנתי, בתמימותי ובטיפשותי, שבורא עולם מה אכפת לו, אתה יודע, מה אני אוכל. אכפת לו שאני אדם טוב שעושה מעשים טובים בשביל אנשים אחרים, אדם שאוהב את עצמו, אוהב את עמו, אוהב את היהדות, אבל מה שתעשה תעשה. מנגד, האמנתי באמת ובתמים שהטוב הגדול באמת מצוי בקתדרלות האלה של ההשכלה. אז אומנם נחמד מאוד ללמוד תורה, אבל אם אתה רוצה להיות אדם רציני אתה הולך להיכלות הלימוד האלה, ואתה מתעמק ומתעניין בתיאוריות של הפילוסופים הגדולים והחשובים, ואתה נמצא שם עם האנשים החכמים מכל האומות, וככה מביאים גאולה לעולם. ואז הגעתי להיכלות האלה, וראיתי את הזלזול ואת הבורות ואת השנאה, וראיתי שהמוסדות האלה עולים באש. וזה הפחיד אותי.
"במקביל, באותה תקופה נולדו ילדיי. זו אומנם קלישאה, אך כשנולדים לך ילדים אתה שואל את עצמך מה חשוב באמת. וברגע שראיתי שכל מה שהאמנתי בו וכל מה שעמלתי בשבילו הולך ומתפוגג, הגעתי לתקופה של משבר נפשי עמוק ואמיתי. שאלתי את עצמי מה אמיתי, מה נצחי, מה אני יודע בוודאות שתמיד היה ותמיד יהיה נכון. והתשובה היחידה שהצלחתי לתת לעצמי, שאני חושב שהיא תשובה לא רעה בכלל, זו התשובה היהודית. זה הקדוש ברוך הוא, זאת התורה. זה מצוות, לימוד, קהילה. ברגע שזה קרה, הרגשתי באופן מאוד קמאי, מהבטן, שאני לא יכול להמשיך להיות תיאורטיקן בעניינים האלה, שעכשיו צריך לקום ולעשות מעשה. ובלי לדעת איך ולמה, ובלי להיות מסוגל להסביר את זה באיזשהו אופן מושכל או מודע אפילו, פשוט התחלתי להתחבר.
את חמש השנים האחרונות בילינו בלהיות בני ברית טובים ל'בלאק לייבס מאטר', שותפים ותומכים בכל הסוגיות הפרוגרסיביות הכי נכונות. והנה עכשיו, כששוחטים אותנו, לא רק שהאנשים האלה סוכרים פיותיהם ולא עומדים לצידנו, הם עומדים לצד אויבינו ואומרים 'טוב, שוחטים אתכם בגלל שאתם איכשהו עדיין כובשים את עזה', למרות שעזבתם ב־2005
"מה שאני כן יכול לומר זה שמאותו רגע ואילך זה הרגיש כמו משהו כל כך נכון ומחזק, כל כך מואר, וזה נתן לי כוחות לא רק להכווין את עצמי ואת ילדיי בתקופות לא קלות, אלא גם לקום ולראות מה באמת קורה שם בחוץ. כי באותו רגע שבו אתה מתחבר ליהדות אתה אומר 'מה שחשוב לי זה אנחנו, מה שחשוב לי זאת היהדות'. ואז אתה מרים את הראש ואומר 'היי, תביט באנשים האלה סביבנו. הם שונאים אותנו, הם לא חברים שלנו, הם לא רוצים לנהל איתנו שיחות כנות ופתוחות. למעשה יש להם השקפת עולם מאוד שונה'. בעבר ראיתי בזה ניהיליזם, היום אני מבין שזו אינה ריקנות אלא מערכת דתית אחרת, שרואה במערכת הדתית שלי אויב".
אם לשיטתך היהדות האמריקנית מושקעת בעמדה אוניברסליסטית שמטשטשת את הייחוד של הזהות היהודית, איזה עתיד אתה חוזה לקהילה היהודית־אמריקנית? לאן כל זה הולך?
"אני יכול לענות על השאלה הזאת בשני אופנים. האחד קודר, והשני משמח יותר. האופן הקודר מחזיר אותנו לרש״י החביב עליי על יציאת מצרים, שמפרש את הפסוק 'וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים' לא כאילו בני ישראל יצאו חמושים עם כלי נשק, כי מאיפה היו לעם של עבדים חניתות וכידונים, אלא 'חמישית'. כלומר, רק חמישית מבני ישראל יצאו ממצרים. ארבע חמישיות העדיפו את חיי השעבוד המוכרים על פני ההליכה במדבר הלא ידוע. לצערנו, את האור תמיד ראו קבוצות מאוד קטנות. גם הציונים הראשונים לא היו הרוב. אתה יודע, אלה שאמרו 'אנחנו עוזבים עכשיו את פולין הנוחה, או את רוסיה הנוחה, ועוברים לאיזשהו חבל ארץ מוכה מלריה בשביל להגשים איזשהו חלום'.
"מה שאני רואה כיום זה הרבה מאוד אופטימיות, שהולדתה בטרגדיה. אני חושב שמה שקרה לנו, לישראלים וליהודי ארה״ב כאחד, בבוקר של ה־7 באוקטובר, זה תהליך של התעוררות אמיתית ורצינית. הייתי השבוע בכנס שערך מגזין יהודי מוכר מאוד על אנטישמיות בהוליווד, כנס שתוכנן חודשים ארוכים לפני הרגע הנוכחי. היו שם האנשים הכי ליברלים ונאורים לכאורה, האנשים שהכי חשבו שהם חלק מהמיינסטרים האמריקני והליברלי, ופתאום הם קמים ואומרים 'כל החברים שלנו עזבו אותנו'. את חמש השנים האחרונות בילינו בלהיות בני ברית טובים ל'בלאק לייבס מאטר', שותפים ותומכים בכל הסוגיות הפרוגרסיביות הכי נכונות. והנה עכשיו, כששוחטים אותנו, לא רק שהאנשים האלה סוכרים פיותיהם ולא עומדים לצידנו, הם עומדים לצד אויבינו ואומרים 'טוב, שוחטים אתכם בגלל שאתם איכשהו עדיין כובשים את עזה', למרות שעזבתם ב־2005.
"זה תהליך חד של התעוררות פתאומית כואבת. והאנשים האלה עכשיו באים ואומרים 'טוב, מה אנחנו עושים'. והתשובה היחידה שאני חושב שכולם מתחברים אליה, אף שהיא נשמעת תחילה כתשובה כל כך קלושה ורפה נוכח הזוועות שראינו, אבל כשאתה עוצר רגע לחשוב עליה היא כל כך נכונה וכל כך אמיתית – התשובה היחידה שמהדהדת היא 'אנחנו חוזרים ומדגישים את היהדות שלנו. הדבר היחיד שאנחנו יכולים לעשות, זה לעשות היום דבר אחד יהודי יותר משעשינו אתמול'״.
אז מה אתה מציע ליהודי אמריקה לעשות? איזו עשייה יהודית?
"אם לפני זה בחיים שלנו לא פתחנו דף גמרא, אולי עכשיו כדאי להתחיל להוריד איזה פודקאסט של דף יומי. אם לפני זה בחיים שלנו לא הייתה לנו שבת, אולי עכשיו כדאי להזמין את ה'גולדברגים' ואת ה'כהנים' ביום שישי בערב לאיזו ארוחה וחברותא. אם לפני כן מעולם לא עלה בדעתנו להיכנס לבית כנסת, אולי הגיע הזמן לחדש את המנוי בטמפל המקומי. אני חושב שיותר ויותר אנשים מגיעים לזה מתוך עצמם. אנחנו מדברים פה על התעוררות עצומה, שלדעתי תוביל רבים מיהודי ארצות הברית לזנוח ולדחות בשאט נפש את המוסדות האקדמיים האלה שהשיבו לנו רעה תחת טובה. אתה כבר רואה את זה עכשיו, במראות הנהדרים והמעודדים של תורמים יהודים עשירים שאומרים: אם אתם רוצים לצעוק 'אנחנו רוצים את שואת היהודים' – אין כסף יותר, אין את השם שלי על בניין יותר, אין צ'ק לשלושים מיליון דולר יותר. זה משהו שלא ראית בחיים ואתה רואה עכשיו, וזה נהדר.
"אז מה צריך לעשות? לצאת מהמוסדות האלה בגופנו, ואז להשתחרר מהם גם מבחינה רעיונית. עלינו להבין שמה שאנחנו רוצים זה לא להיות נאמנים לתיאוריות המטורפות האלה שבינן ובין האמונה שלנו אין דבר וחצי דבר, אלא לעשות מה שיהודים תמיד עשו. להשקיע את עצמנו בתורה ומדע, כמו שאומר המוטו של ישיבה יוניברסיטי. ללמוד גם לימודי קודש וגם לימודי חול, מתוך הבנה ששניהם ביחד הם חלק מרצון הבורא ושניהם ביחד חשובים לנו מאוד".
אם לפני זה בחיים שלנו לא פתחנו דף גמרא, אולי עכשיו כדאי להתחיל להוריד איזה פודקאסט של דף יומי. אם לפני זה בחיים שלנו לא הייתה לנו שבת, אולי עכשיו כדאי להזמין את ה'גולדברגים' ואת ה'כהנים' ביום שישי בערב לאיזו ארוחה וחברותא. אם לפני כן מעולם לא עלה בדעתנו להיכנס לבית כנסת, אולי הגיע הזמן לחדש את המנוי בטמפל המקומי
אין "יהודים טובים"
אני רוצה להציב רגע בפניך תפיסה אחרת של היהדות הליברלית בארה"ב. התפיסה הזו אומרת כך: היהדות הליברלית עובדת מצוין, השתלבנו. יש קצת קשיים, יש קצת אנטישמיות, אבל תמיד הייתה. אנחנו צריכים לחזור ולחזק את המחויבות שלנו לליברליזם, כי לא עשינו די.
"אם מה שאתה אומר היה נכון, אז הללויה. העניין הוא שהתפיסה הזו לא עובדת מצוין. אם אתה מסתכל על התנועות הלא־אורתודוקסיות בארצות הברית, הן במגמת נפילה חופשית. והסיבה לכך היא שהן מוצאות את עצמן במגננה מול תרבות וחברה שלא מאפשרות יותר את קיומה של הזהות היהודית הליברלית הקלאסית. זאת משום שהתנועה הפרוגרסיבית, או ה'ווק' -כפי שקוראים לה היום, היא לא ליברלית. התנועה הפרוגרסיבית לא מאמינה בערכים הליברליים, אלא היא סוג של פגאניות מחנאית שמאמינה באמונות שלה ודורשת שתעמוד לצידה בכל מחיר. אט־אט היא מכרסמת לך ביסודות האמונה באופן שמביא יותר ויותר יהודים לא־אורתודוקסים בארצות הברית לתהות על קנקנה.
"למשל, כשהתחילו 'מצעדי הנשים' בארה״ב בתקופת טראמפ, היהודים תמכו בכל ליבם. רובנו באנו וצעדנו כי האמנו שדונלד טראמפ הוא סכנה גדולה לדמוקרטיה. ואז באה התנועה המארגנת של המצעד ואסרה על המשתתפים והמשתתפות להניף סמלים יהודיים כמו מגן דוד. למעשה התנועה אמרה: אתם יודעים שאנחנו שונאים אתכם, נכון? אתם יודעים שאנחנו לא מוכנים לתת לאף אישה יהודייה תפקיד הנהגה בתנועה שלנו? אתם יודעים שאנחנו לא מוכנים לקבל תמיכה בישראל בשום אופן? והיהדות הליברלית באה ואמרה: רגע, אבל למה? אנחנו 'היהודים הטובים'. התנועה הפרוגרסיבית הבהירה ליהודים בארה״ב את מה שלצערי הרב יהודים נאלצו ללמוד לאורך ההיסטוריה, שאין מבחינתה יהודים טובים ויהודים לא טובים, יש רק יהודים, והם שונאים את כולנו יחד, לא משנה כמה אנחנו מנסים להתחנף, להשתלב או להתקבל.
"התנועות הליברליות הולכות ומאבדות אחיזה משום שהפתרון שהן הציעו, של ליצור איזון בין המסורת מצד אחד למודרנה מצד שני, איננו אפשרי עוד בחברה ובתרבות שבה המודרנה דורשת כתנאי קבלה בסיסי לחברה זניחה מוחלטת של העקרונות הכי בסיסיים ומובנים מאליהם של שייכות יהודית".
שאלה אחרונה: אני מנהל תוכנית ללימודי יהדות ארצות הברית באוניברסיטת חיפה. מה אנחנו בישראל יכולים לעשות נוכח המצב? מה אנחנו צריכים לעשות בשבילכם?
"זה אתגר גם של יהדות ארצות הברית וגם של ישראל. אני חסיד של התפיסה שהרבי מלובביץ׳ הנחיל, שאין דבר כזה יהודים חילונים ויהודים דתיים, אין יהודים קונסרבטיבים, רפורמים ואורתודוקסים – יש רק יהודים. ה־7 באוקטובר הזכיר לנו את זה באופן הכי נורא שאפשר לדמיין. אנחנו כולנו עומדים ביחד, והמחויבות שלנו היא לתמוך אחד בשני, לעזור אחד לשני ולהחזיק אחד את השני.
"אני ישראלי, דור תשיעי בארץ, שחי פה בארצות הברית. חייתי מחצית מחיי כיהודי אמריקני, ואני יכול להגיד שלצערי רמת המודעות של רוב הישראלים לחיים שלנו פה היא נמוכה מאוד. היהודי האמריקני המצוי יודע הרבה יותר על החיים היהודים בארץ מאשר הישראלי הממוצע יודע על יהדות ארצות הברית. עבור מרבית הישראלים, יהדות ארצות הברית לא בראש מעייניהם. הישראלי הממוצע לא באמת אומר לעצמו 'רגע, בוא נחשוב במה האנשים האלה באמת מאמינים? מה הם עושים, איך ולמה?' מאז ימי התלמוד אנחנו חיים בעולם דו־מוקדי של יהדות. יש לנו שני מרכזים. יש בבל וארץ ישראל, ויש היום ארצות הברית וישראל. והחיבור והדיאלוג ביניהם לא יכול יותר להיות מושתת על סדרה של האשמות הדדיות. אני מאוד מקווה שמה שקרה ב־7 באוקטובר יחזק את הדיאלוג שהיה צריך להתחיל מזמן בין שתי הקהילות. אנחנו עם אחד".
ד״ר דויד ברק־גורודצקי הוא ראש תוכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה״ב באוניברסיטת חיפה
