"כמו בשואה, גם כאן יש מדרג", אומר לי המשורר ישראל נטע בלובי של המלון בעין־גדי, מקום משכנו בימים אלה. "יש את אלו עם המספר על היד, יש את אלו שהיו במחנות, ויש את הפליטים. אני בסך הכול פליט שברח למזרח רוסיה… הייתי בחוויה של לראות את המוות מעבר לדלת".
נטע, תושב קיבוץ בארי, לא היה בשמחת תורה בביתו. רכיבת האופניים, התחביב שבעקבותיו הוא נודד ברחבי הארץ מדי סוף שבוע, הצילה אותו מהזוועה. האזעקות תפסו אותו באמצע רכיבה באזור חיפה, והבשורות הקשות הגיעו בשעות שלאחר מכן. אדריאן, אשתו לשעבר ואם ארבעת ילדיו, נרצחה. ביתו נשרף כמעט כליל. רבים מחבריו הטובים נרצחו.
"יש לנו קבוצת וואטסאפ של חמישה חברים ותיקים, עם השם הלא מקורי 'פרנדס'", הוא מספר, כדי להמחיש את גודל הפגיעה במעגל הקרוב שלו. "אבשה – מת, יובל – אבא שלו מת, עומר – הבן שלו מת, עמית – אחותו מתה, ואני – אשתי לשעבר מתה. הזוג שגרים בבית הצמוד אליי נרצחו, וגם כל הדיירים בשורה שמעלי. אנחנו 26 דירות בשכונה. אני חושב שנשארנו שישה דיירים חיים בכל הבתים".
"אני מבחינתי רוצה לחזור כבר מחר, אבל אין לי כל כך לאן. אנחנו נתגבר. אבל אני מדבר כאדם בגילי, שכבר אין לו ילדים בבית. אני כבר 'סיימתי מסלול'. הכוח שמניע את הקיבוץ קדימה הוא המשפחות. יש שאלות קשות. איך אנחנו חוזרים לקיבוץ, כמה זמן זה ייקח. האם נחזור להיות קיבוץ שיתופי. יהיה קשוח"
אנחנו נפגשים שבועיים אחרי פרוץ המלחמה, לאחר התכתבויות בווטסאפ במהלך הימים שחלפו. אשתי עבדה בעבר יחד עם אדריאן הי"ד בחדר הלידה של סורוקה. בימים הראשונים של המלחמה, כשגורלה של אדריאן עדיין לא היה ברור, ביקשנו להתעדכן אצל ישראל. עכשיו אנחנו יושבים במלון, בשילוב של ניחום אבלים עם ריאיון. "אחד הנכדים, בן שש, הבין שאדריאן מתה, אבל זה עדיין לא חודר לשכבת הטראומה שלו. הוא לא בוכה. לאחיו הקטן היה פצע, אז הוא אמר לו 'אדריאן כבר לא תחבוש לך פצעים'".
התמונה מהשואה שרדה
מִתּוֹךְ צַלֶּקֶת וָאדִי מְפֻחָם יִפְרְחוּ הַחֲצָבִים / עֱלִי וּשְׁחָלוֹת וְצַלֶּקֶת פֶּרַח, וְזִיר. יִתְרוֹן הַחַיִּים. / אֵיזֶה תַּיָּר יַעֲצֹר בְּשׁוּלֵי הַדֶּרֶךְ וְיִדְרֹךְ אֶת מַצְלֵמָתוֹ / שִׂמְחַת אוֹקְטוֹבֶּר. הַאֲוִיר צָלוּל כְּפִי שֶׁלֹּא הָיָה מֵעוֹלָם / אֶפְשָׁר מַמָּשׁ לִשְׁמֹעַ אֶת הָעוֹלָם סוֹבֵב עַל סְבִיבוֹתָיו, וְנוֹשֵׁם / עֶרֶב בָּא אֶל כָּתֵף הַגְּבָעוֹת, כָּךְ שַׁרְנוּ, וּמֶשֶׁךְ הַצְּלָלִים / בְּמֶרְחַק הַשָּׂדוֹת נִשְׁמָעִים צְלִילֵי דִיסְקוּס שִינִיצְקִי / זֶה הַבַּרְזֶל הָעַתִּיק הַבָּא אֶל אַדְמַת הַלֵּס וְנוֹשֵׁק לִשְׂפַת / הַמָּצוֹק, וְהָלַךְ. יִתְרוֹן הָאָרֶץ. תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ. / בִּסְגֹל הַמַּעֲרָב תָּצוּף לָהּ סְפִינַת חָלָל, אוֹ פְּלָנֵטָה (ישראל נטע, "האלכסון של אמש", הוצאת הקיבוץ המאוחד).
זוהי פגישתי השלישית עם ישראל נטע. הראשונה הייתה בביתו, עתיר הספרים והאמנות בבארי, לפני כשנתיים וחצי. ראיינתי אותו אז לרגל שבוע הספר, במסגרת כתבה למוסף זה על משוררים המתגוררים בעוטף. כשנה לאחר מכן הוא השיב לי בביקור גומלין בשבת בבוקר בירוחם, בסיום רכיבה על אופניו באזור.
הפעם הראשונה שבה נפגשנו הייתה אחרי הפסקת האש של מבצע שומר החומות. עשרות בלוני תבערה מרצועת עזה כילו אז את רוב השמורה היפה של בתרונות בארי, אבל נטע בחר אז להפנות את תשומת ליבי דווקא לפריחת העצים בקיבוץ. "תראה פה את האקליפטוסים עם האשלים והזיתים", הוא הצביע בהתלהבות של ילד. הוא לא התכחש לשריפות, אבל ביקש פרופורציה. עכשיו אין שום פרופורציה בבארי.
"כל הזמן אמרנו שהטילים הולכים מעלינו לשדרות, שהמכשול מגן עלינו מתקיפה קרקעית והמרחק מעזה מגן עלינו מהאיום התת־קרקעי. עכשיו כולם מאשימים את כולם, אבל כולנו היינו שם. מישהו האמין שרוע כזה יכול להתפרץ? בפרעות קישינב נהרגו 54 איש, וכל הציונות התעוררה אז, מ־54 איש. בקיבוץ בית השיטה נהרגו במלחמת יום הכיפורים אחד־עשר חברי קיבוץ.
"הרוע הזה, לירות באנשים במסיבה, זה ממש באבי־יאר. איך אפשר לחשוב על לירות כדור בראש לתינוקת? אין מה לעשות, מבחינה אמוציונלית יש הבדל בין ילד שיורים לו בראש או אדם מבוגר. האפקט של הטרור הוא פי מאה. זה גם ההבדל הגדול ממלחמת יום הכיפורים, שבה נהרגו חיילים. האפקט הפסיכולוגי הוא ענק. זה רשע בלתי נתפס. סיפורי הגבורה הכי גדולים הן של האימהות בממ"ד. להישאר בממ"ד עם המחבלים בבית, כשהם מקימים לך חפ"ק ואוכלים לך בבית, ואתה בממ"ד מחזיק את הידית של הדלת. לך תדע מה אימא מעבירה לילדים בתת־מודע שלה אחרי חוויה כזו".
חזרתי לדברים שאמרת לי אחרי מבצע שומר החומות ומצאתי שם משהו מעניין. אמרת אז שהמהומות של הפלסטינים על הגדר כואבות לך יותר מהטילים, כי זו הכרזה שאומרת שהם רוצים את המדינה שלנו ושאין לנו מקום כאן.
"ועדיין, לא הייתי בתרחיש הזה. היו תרחישים על הסתערות בצפון של חיזבאללה על קיבוץ משגב־עם, אבל חמאס על בארי? אנחנו כמו עיר. יש לנו 1,200 תושבים והמון ילדים. אנחנו תמיד מתגאים באיזון הדמוגרפי שלנו".
הבית של נטע נשרף כמעט כולו. "יש לי אוסף אומנות גדול, גאוות הבית שתלויה על הקיר. הכול נשרף, וגם הספרייה. כל הספרים שלי מלימודי התואר הראשון במקרא ולשון. ספרים ישנים משנות השבעים, לך תמצא אותם עכשיו. נלחמתי על הספרים האלה ועכשיו הכול שרוף. לא נשאר כלום. בממ"ד נשארה רק תמונה של הצייר משה קופפרמן, ניצול שואה. זו תמונה מהשואה ורק היא נשארה על הקיר".
חקלאות, דפוס ולימודי יהדות
הפגישה שלנו מתקיימת בעיצומם של ימי ההלוויות לחברי בארי. יותר ממאה חברים נרצחו. רובם נקברים בימים אלו בקבורה זמנית בקיבוץ רביבים, כאשר בכל יום מתקיימות כמה הלוויות. "הייתי בהלוויות ביום שישי, הייתי היום ואהיה מחר. רותם קלדרון, שאני שותה איתה קפה כל בוקר, אני לא אלך להלוויה שלה? היא תהיה חסרה לי בשולחן. גם דוד קרול. חשבנו שאם מישהו בשולחן שלנו ימות נשאיר לו כיסא ריק, אבל כל השולחן ריק עכשיו. אנחנו עוד לא כל כך מבינים".
נטע (67) הוא חבר קיבוץ בארי מאז היותו בן חצי שנה. מגיל צעיר כתב שירה, אבל רק בגיל 50 הוציא לאור את ספר שיריו הראשון, שזיכה אותו בפרס יהודה עמיחי לשירה. על כריכת ספרו הרביעי והאחרון עד כה, "האלכסון של אמש", שיצא לאור לפני שלוש שנים, הוא מוגדר כמשורר מתבונן, איש של קשב, צלם במילים. השירה שלו גדושה בתיאורי טבע וביטויים מקראיים.
אימו של נטע גדלה במשפחה חרדית בעיר העתיקה של ירושלים, אך יצאה משם בגיל צעיר לאחר שהתייתמה מהוריה. אביו הגיע מאירופה לפני השואה. הם נמנו על מקימי קיבוץ גזר, אבל עזבו והגיעו לבארי בשנת 1956. הוא גדל בקיבוץ, היה חקלאי, עבד במפעל הדפוס המקומי – מקור ההכנסה העיקרי של בארי, וכבר 17 שנה הוא איש המחשבים של הקיבוץ. בין לבין למד מקרא ולשון לתואר ראשון ושני, ולימודי יהדות במכון הרטמן בירושלים.
"כששאלו אותי מה אני עושה, הייתי מראה תמונה שבה אני יושב מול המחשב, קורא מאמר, והרגליים על השולחן. הגעתי למקום שלי, ואני לא רוצה לזוז סנטימטר מהמקום שלי. אני שם וכל כך טוב לי שם, ואני לא רוצה לזוז יותר. עכשיו יהיה קשוח. אבל אני חי. הלכו הספרים, אבל אני חי".
כתבת משהו מאז אותה שבת?
"בזמן הקרב על בריטניה במלחמת העולם השנייה, בימים הכי חשוכים, באו לפרופסור באוקספורד ושאלו אותו איך אתה לא משתתף במאמץ המלחמתי להגן על הציוויליזציה. הוא ענה: אני הציוויליזציה. גם עכשיו כששואלים אותי אם אני לא כותב על האסון, אני אומר אני האסון… מה אני אכתוב עליו? אני האסון. זה גם לא המקצוע שלי, אני חוקר יופי. מה אני יודע על דברים כאלה".
ובכל זאת, הוא כן נאלץ לכתוב. הספדים. בכל יום מובאים למנוחות חברי בארי שנרצחו, ונטע הוא חלק מצוות מצומצם של חברים שכותב את ההספדים להלוויות. "כתבתי להלוויה שהייתה היום, ועכשיו אני צריך לכתוב הספד להלוויה של אביה חצרוני, בן כיתה שלי שייקבר מחר. בהתחלה היו אנשים שהפיצו בקשת עזרה מכותבים מבחוץ לכתיבת ההספדים. אנשים כתבו דברים לא מתאימים, כמו 'נקמת ילד קטן לא ברא השטן'. אנחנו רוצים את האדם ואת החיים שלו, זה לא הספד שהוא נאום לאומה. הרבה יותר נכון שאלה מבפנים, שמכירים את האדם ומכירים את הפורמט, יכתבו.
"כמשורר אני משייף שיר במשך שלושה חודשים, ועכשיו אני צריך לכתוב להלוויה של מחר. בכמות כזו של הלוויות אתה מאבד את האדם. כשאתה חלק ממאה נרצחים נגזל ממך מה שמגיע לך באמת, בגיל ובתוכן. כל אחד שנרצח זו טרגדיה".
"שנשמע בשורות פחות רעות"
הקבורה של חברי בארי בקיבוץ רביבים היא זמנית, כאמור. לאחר המלחמה הם יועברו לבית הקברות בבארי, שכרגע לא ניתן לקיים בו הלוויות המוניות. נטע מזכיר שבתקופת מלחמת יום הכיפורים התקיימו הלוויות בבית קברות זמני בבארי, במקום שנקרא גבעת שולה.
"האמירה אז בקיבוץ הייתה 'הלך שמח. כולם בכו'. יש לנו חצר בקיבוץ שמאכילים בה פרות, ופעם בחצי שנה, כשלוקחים להם את העגלים, מזהירים שבלילות הקרובים ישמעו את געיית הפרות כי לוקחים להם את הילדים… אני זוכר שהיינו שומעים את היללות מגבעת שולה עד הקיבוץ. גם עכשיו יהיו הרבה יללות".
אדריאן נטע הי"ד נקברה בבארי, בהלוויה מצומצמת. נטע שהה בקיבוץ כמה ימים, בחפ"ק של כיתת הכוננות, לפני שהצטרף לחבריו במלון. "כשיצאתי מבארי יצאתי דרך השדות. לא רציתי לעבור במחסומים. יש המון כוחות של חיילים בשדות, בהיערכות לפני כניסה לעזה, ואתה לא יכול שלא לחשוב מי יחזור ומה יהיה שם. יש גם שאלות קשות כמו שאלת הנקם. זה עניין טבעי של האדם. והכל דליק כל כך".
ואחרי הכול, הוא כבר רוצה לחזור לבארי. "אני מבחינתי רוצה ללכת כבר מחר, אבל אין לי כל כך לאן. אנחנו נתגבר. אבל אני מדבר כאדם בגילי, שכבר אין לו ילדים בבית. אני כבר 'סיימתי מסלול', ואני כבר לא משנה לעתיד הקיבוץ. הכוח שמניע את הקיבוץ קדימה הוא המשפחות, ויש שאלות קשות. איך אנחנו חוזרים לקיבוץ, כמה זמן זה ייקח. האם נחזור להיות קיבוץ שיתופי. יהיה קשוח".
בינתיים הוא "ממצה עד תום את חוויית הפליטות", כפי שהוא מגדיר זאת. "אני למוד מהטיולים שלי מה זה להיות הומלס. יש איתי פה את האופניים שהצילו אותי, ואני רוכב פה באזור".
מה מאחלים בימים כאלו?
"כבר ניסחתי משהו: שנשמע בשורות פחות רעות. נוהגים לומר 'שנשמע בשורות טובות', אבל בוא נהיה צנועים".
