כשדגלי ישראל ושלטי תמיכה בידיהם, ליוו מאות מתושבי שכונת רמות בירושלים את שני בני השכונה, נועם וישי סלוטקי, שנפלו בקרב הגבורה בקיבוץ עלומים. "היו שם חרדים, דתיים וחילונים, בלי הפרדה ובלי מחיצות. לכולם היה חשוב להגיד 'אנחנו אוהבים אתכם, מחבקים אתכם, עם ישראל חי"', אומר אביהם, הרב שמואל סלוטקי.
אנחנו נפגשים בשעת צהריים. האם, טלי, מגיעה היישר מעבודתה כאחות־כאב בבית החולים שערי צדק. האב מצוי בהפוגה משירות המילואים בעוטף עזה. בימי שגרה הוא משמש כדיין בבית הדין לגיור חיילים וחיילות שמתגיירים בצבא דרך קורס נתיב, וכמנהל הארגון העולמי של בתי הכנסת האורתודוקסיים. עד לא מזמן כיהן כרב קהילת "ישראל הצעיר" בשכונה. דגל גדול מתנופף מעל ביתם, מקבל את הבאים.
ההבנה שהם איבדו את שני בניהם טרם הופנמה אצלם, אומרת טלי, אבל הם מבינים כי הם חייבים לקום ולעשות. "זה בא ברסיסים, והרסיסים האלה מאוד קשים. אבל מאוד ברור לנו, לשנינו, שאנחנו נהיה חזקים. כי יש לנו ילדים, ויש לנו כלות, ויש לנו נכדים. ואנחנו בזמן מלחמה. ואנחנו גם לא נאכזב את הילדים שלנו, את נועם וישי. אני שואבת מהם המון כוח. אם הם היו כאלה גיבורים ועשו את מה שהם עשו, אנחנו חייבים למצוא את הכוחות להמשיך הלאה".
"אם מה שקרה יוביל לחיים משותפים בצורה של ערבות, אי אפשר להגיד שזה היה שווה, אבל אפשר להגיד שחילצנו מתוך האירוע משהו שנתן המשך למעשים של אותם גיבורים"
זו לא הפעם הראשונה שהשכול נוגע במשפחתם. טלי היא בתם של לאה והרב איתן איזמן, מייסד רשת החינוך נועם־צביה, ששכלו את בנם צבי־יהודה (ציקי), ששירת ביחידת אגוז ומצא את מותו בהתהפכות רכב צבאי לפני 21 שנה.
"גם אבא וגם אימא הם אנשים מאוד חזקים", אומרת טלי. "אימא לצערי חולה בדמנציה בעשור האחרון, ואנחנו חושבים שזה קשור לשכול, אבל כשהיא תפקדה היא הייתה חזקה מאוד, וההורים הלכו יחד לנחם משפחות שכולות. היו בסיפור של ציקי הרבה כשלים. רכב ההאמר שבו הם נסעו נסע מהר, הנהג דיבר בטלפון, ועוד כל מיני כשלים. אימא נפגשה עם כל מי שרק יכלה ועשתה כל מה שאפשר כדי שישנו נהלים, כדי שזה לא יקרה שוב. שני ההורים שלי תיעלו את הכוחות שלהם לדברים חיוביים כל הזמן. אז גם זה נתן לנו הרבה כוח. זה שאנחנו שישה ילדים שנשארנו, ואנחנו מאוד מאוחדים, זה כוח. ואני מבינה היום שהכוח הזה יהיה גם לילדים שלנו, לשבט שלנו, שהם מאוד מאוחדים ביניהם".
חינוך לבחירה אישית
הם בני 55, נשואים 33 שנים והורים לשבעה ילדים. נועם, 31, הוא בנם השביעי, וישי, 24, הוא החמישי. במשך 11 שנים גרה המשפחה בקיבוץ עין־הנצי"ב בעמק בית שאן. שמואל כיהן כרב הקיבוץ, וטלי כאחות הקיבוץ. "היינו מאוד מעורים בקיבוץ מכל הבחינות, אלו היו שנים מאוד טובות עם חברים טובים", אומרת טלי. "גם לילדים הייתה ילדות נעימה וטובה עם הרבה חופש ועם חיבור לעבודת אדמה, לחקלאות, לבעלי החיים".
למה בעצם עזבתם?
"זה היה מאוד אינטנסיבי עבור שנינו, היינו מחוברים בגוף ובנפש לאנשים שם. רצינו גם יותר אפשרויות חינוך עבור הילדים, אז עברנו לירושלים".
הם מתארים את ביתם כמקום שמחנכים בו בצורה מאוד ברורה מבחינה ערכית, דתית ומוסרית, "ויחד עם זה אנחנו מאוד פתוחים לקבל כל אחד בדרך המיוחדת שלו שבה הוא בחר. חלק מהילדים שלנו שומרי מצוות, חלק שומרי שבת, חלק לא שומרי שבת. אנחנו אוהבים את כולם, כולם מרגישים בנוח אחד עם השני ואיתנו. ברמה הלאומית כולם מבינים את החשיבות של גיוס לצבא, ארץ ישראל השלמה, רוח תורה ועבודה, חיבור של כלל החברה הישראלית יחד, ערבות הדדית ואחריות. אלו מסרים שכל הזמן ריחפו באוויר, בחלל הבית, וכולנו פועלים לאורם ביום יום".
איך מתנהל כאן שולחן שבת?
שמואל: "יש דעות שונות, יש ויכוחים, יש בחירות שונות למפלגות שונות, אבל הכול נעשה מתוך אהבה. יש חיבור מדהים בין המשפחה כולה, בין הילדים לגיסות, בין הרווקים לנשואים, בין הדתיים ושאינם. חיבור חזק שלא מתערער בגלל הקפדה כזו או אחרת, או בגלל דעות פוליטיות שונות.
"מצד אחד אנחנו מאד מכַוונים והיינו שמחים ורוצים שהילדים ילכו בדרכנו גם במצוות של בין אדם למקום, ולא רק במצוות שבין אדם לחברו. מצד שני כל החיים חינכנו אותם על בחירה חופשית, על זה שהדברים צריכים להיעשות מתוך אהבה ורצון ולא מתוך כפייה. כך חינכנו וגידלנו אותם, והתוצאה היא שבאמת חלקם בחרו בדרך אחרת. זה חלק מהכוח של הבחירה החופשית".
טלי מודה שלא תמיד היה לה קל עם הנתיבים שילדיה פנו אליהם. "הייתי צריכה הרבה עבודה עצמית לקבל אותם לגמרי כמו שהם. היה ברור שאנחנו מקבלים אותם כמו שהם תמיד, אבל הייתי צריכה לעבוד על עצמי כדי שזה באמת יהיה ככה".
שמואל: "הרבה פעמים אנחנו רגילים להסתכל ולשפוט אנשים כדתיים או לא דתיים בצורה מאוד סטיגמטית לפי אורך השרוול וגודל הכיפה, לפי תחומים שנתפסים כדתיים. אבל דווקא מעשה כזה כמו של נועם וישי, שמוציא אל הפועל את האמת הפנימית שלהם – אני מאמין שזה חלק מהיהדות שלהם, חלק מאהבת האדם וגם חלק מאהבת הבורא שלהם. כלומר, חלק מהחיים הפנימיים היהודיים הרוחניים שלהם. זה לא משהו שהוא תלוש מכך. כל הדתומטר וההסתכלות של דתי־לא־דתי דורשים חידוש ורענון. ההסתכלות והשיח שלנו צריכים להיות שונים. לא רק במשפחה שלנו, שאנחנו כבר שנים משתדלים לשנות את השיח, גם החברה הישראלית זקוקה לרענון ולהסתכלות חדשה על ההגדרות".
שמואל, יליד תל־אביב, עקב בדאגה בחודשים האחרונים אחרי ההפגנות הגדולות בעיר הולדתו והוויכוחים הסוערים על המרחב הציבורי. "אנחנו מבינים את המורכבות ואת החרדות של מי שמפחדים מהשינויים, מבינים וקשובים לשמוע. מצד שני, אנחנו לא מסכימים עם הדרך של ההתנגדות. באופן כללי שנינו בעד עשיית שינויים בצורה מוסכמת ולא בצורה של כפייה. אנחנו נגד כפייה בהרבה תחומים, גם בבית כמו שאמרנו וגם בדברים כאלה. אנחנו לא חושבים שזאת הדרך הנכונה, לעשות דברים בכוח. דברים צריכים להיעשות בהסכמה ובהבנה, בשותפות.
"אחד הדברים שאנחנו מנסים לעשות בעקבות האירוע הזה הוא להוביל את השיח למקום אחר. בהתחלה אלה היו אמירות כלליות של אחדות, ערבות ואחריות מתוך המעשה של נועם וישי, אבל לאט לאט זה הופך להיות קונקרטי יותר. אנחנו מנסים לכוון שהתוצאה של מה שקרה בשמחת תורה תהיה אמנה חברתית חדשה, מוסכמת, מעין קוממיות של מגילת העצמאות מחדש, מותאמת ל־2023־2024, שתחזיק מעמד ל־75 השנים הבאות של מדינת ישראל. לשם אנחנו מכוונים לקחת את הכאב שלנו ושל המשפחות השכולות האחרות, למקום שהחברה הישראלית תצמח ממנו. סיפורי הגבורה מלמדים על האחדות והאהבה הגדולה שבאה לידי ביטוי באותו יום ואחר כך. רואים את זה באחדות ובחיבוק של אנשים במילואים, איך עוטפים את כולם. ראינו את זה פה בשבעה ועוד לפני השבעה, בליווי שקיבלנו ללוויה".
מאגוז לצ'ק פוינט
"עוד בבטן נועם היה אקטיבי ברמות קיצוניות", מתאר אביו בחיוך, "עם ADHD משמעותי. הוא לא הסתדר במסגרות, ומצד שני היה מאוד כישרוני, עם זיכרון מצוין, חברותי מאוד, איש עשייה עם נתינה ושמחה. מחייך תמיד, עם לב רחב. הוא לא סיים את כיתה י"ב ולא הוציא בגרות אלא התגייס מיד בגיל 18, תחילה לאגוז ובהמשך עבר לגולני. במהלך השנים הוא השתנה בעניין הלימודים, וממש התאהב בלימודים. סיים תואר במזרח תיכון ותואר שני במנהל עסקים. תוך כדי הוא עבד בעבודה ביטחונית. הוא התאהב במספרים, במתמטיקה ובטבלאות אקסל, ובשנתיים האחרונות עבד כדאטה־אנליסט בצ'ק פוינט. הוא גלגל כל חודש מיליונים או מיליארדים תחת ידיו, עם ארבעה מסכים מול עיניו בו זמנית, דבר שבעבר לא היינו מדמיינים שהוא מסוגל לעשות. הוא תיעל את היכולות שלו לדברים טובים, למד ופרנס. לפני שבע שנים נישא לעדי, ולפני שנה נולד בנם נטע־יהודה, שנקרא על שם הדוד".
ישי הוא תאום זהה של אחיו יונתן. הם נולדו בזה אחר זה אבל בשני ימים שונים מבחינה הלכתית – לפני השקיעה ואחריה – ושתי הבריתות נערכו בנפרד. "זו הייתה חוויה מדהימה", נזכרים ההורים. "בשנים הראשונות התקשינו מאוד להבדיל ביניהם, ואחרים בוודאי. הם עשו את כל השובבויות של להתחלף בשיעורים, במבחנים. כל אחד נבחן בתחומים שהוא טוב יותר. אפילו בצבא, בסיירת גולני, הם התחלפו באיזה קורס. גם ישי לא סיים בגרות, אבל כולו היה עם שמחת חיים ורצון. הוא למד במכינה קדם־צבאית בדימונה ואז התגייס. במכינה הוא התחבר לאנשי הצוות ולמד מרצונו". ישי עבד במשרד הביטחון. הותיר את רעייתו אביה ובתם בארי־שחר, ששמה מקבל כעת משמעות מיוחדת.
שלושה מילדיהם נשואים, ויש להם שלושה נכדים. עדי, אשתו של נועם, למדה ביולוגיה ימית באוניברסיטת בן־גוריון; אביה, אשתו של ישי, לומדת שם הנדסת חשמל; ושפרה, אחותם של נועם וישי, למדה שם סיעוד. כך התקבצו שלושה מילדי משפחת סלוצקי לחבורה מגובשת בבאר־שבע. בהלוויה סיפרה שפרה על שני האחים והאחות שיצאו לרוץ יחד וידעו גם להנות מבירה טובה בסוף יום, ובעיקר להיות שם אחד בשביל השני.
בשמחת תורה שהו בני הזוג סלוטקי בכפר־עציון, בשבת מיוחדת למסיימי תהליך גיור בצה"ל ולמתגיירים מהשנים האחרונות. אירוע מרשים, שמכנס יחד מתגיירים ותיקים וחדשים. שמואל: "זו הייתה הפעם הראשונה שהשתתפנו בזה, כי כל שנה הייתי בקהילה. היה מיוחד ומרגש לראות מתגיירים ותיקים עם כיסוי ראש וילדים עם פאות. זה מחזק את המתגיירים החדשים, לראות שיש הצלחות משמעותיות בשמירת תורה ומצוות גם לאחר הגיור אצל חלק מהמתגיירים. המתגיירים שסיימו גיור סיפרו על ההתמודדויות שלהם, איך הם מתנהלים מול המשפחות הלא יהודיות ואיך החברה מקבלת אותם".
בבוקר הגיעו האזעקות, ואחר כך החלו להגיע הודעות ההתייצבות למילואים. "היה מרגש לראות אותם מתגייסים", אומר שמואל על משתתפי השבת בכפר־עציון. "חלקם עוד בתהליכי גיור, אבל כשהם יצאו להילחם זה לא היה 'אני גוי שיוצא להילחם למען מדינת ישראל', אלא בתור יהודים, בלי שום פקפוק, מתוך אהבת עם ישראל וארץ ישראל".
בלי חשבונות שמיים
רק בצאת השבת גילו כי שני בניהם נעדרים. "ברגע הראשון זה לא לגמרי הדאיג אותנו, כי זה אירוע כאוטי ויכול להיות שהם סגרו את הטלפון או משהו כזה. אבל לאט לאט התמונה התבהרה".
עם הישמע האזעקות יצאו ישי ואביה לחדר המדרגות בביתם בבאר־שבע. הם שמעו מהשכנים על הנעשה בעוטף עזה, והבינו כי המחבלים משתוללים ביישובים מבלי שהצבא נמצא שם כדי להגיב. ישי מיהר ללבוש מדים, נטל את אקדחו האישי, השאיר את אשתו ובנו בבית אחיו נועם, שגר מולו, ויצא לדרך. נועם מצידו מיהר לצאת לדרך אחרי ישי. בשלב כלשהו הם חברו לרכב אחד.
"הם לא היו מסתערים אם לא היו חושבים שיש להם תפקיד קריטי. זה היה כל כך טבעי להם, שלדעתי לא היה להם אפילו רגע של התלבטות. כל כך מתאים לשניהם, לשמוע שאחיהם בצרה ומיד לקום וללכת"
את המידע הזה קיבלו ההורים סלוטקי מכלותיהם עם צאת השבת. "בעשר וחצי בבוקר", הם מספרים, "אשתו של נועם עשתה איכון לטלפון שלו וגילתה שהוא בכניסה לעלומים".
במהלך השבעה קיבלו בני המשפחה את הסרט ממצלמות האבטחה המוצבות בכניסה לקיבוץ עלומים, ושחזרו באמצעותו חלק מהאירוע. "רואים שם את ישי ונועם מגיעים ברכב, וחונים ליד שישה רכבים מנוקבים שעולים באש. אחד הרכבים מקבל אר־פי־ג'י ומתפוצץ. כלומר, כשהם הגיעו לשם הם ידעו למה הם מגיעים. אני בטוח שבדרך לעלומים הם ראו המון רכבים נוסעים מולם, בורחים ומסמנים להם באורות לא להתקרב, אבל הם לא שעו לכך אלא החנו את הרכב ויצאו החוצה באקדחים שלופים. הם ראו שיורים עליהם מכמה כיוונים, תפסו מחסה והתכופפו. גם בשלב הזה הם יכלו לרוץ חזרה לאוטו ולנסוע, אבל הם לא עשו את זה. רואים אותם יוצאים ומסתערים מול עשרות מחבלים. בשלב הזה אין לנו זווית מהמצלמה לראות מה קורה".
הם יצאו עם אקדחים בלבד מול כוחות רשע, ולכל אורך הדרך הם יכלו לברוח ולא עשו את זה. כהורים, אתם מצליחים להבין את המעשה שלהם?
הרב שמואל: "כשהם הסתערו עם האקדחים הם כבר ראו שהם מול כוחות לא תואמים ליכולות שלהם ושהם במיעוט, והם כנראה הבינו שלא בטוח שהם יצאו בחיים מהקרב הזה, והם בחרו להישאר ולא לברוח. הם כנראה הבינו שזו שעה גורלית, שיש להם תפקיד שם ושהם נלחמים על הקיום של קיבוץ עלומים ועל כל העורף שנמצא מאחור. הם לא היו עושים את ההסתערות הזאת אם הם לא היו חושבים שיש להם תפקיד חשוב וקריטי ומהותי באותו רגע. זה היה כל כך טבעי להם, שלדעתי לא היה להם אפילו רגע של התלבטות. כל כך מתאים לשניהם, לשמוע שאחיהם בצרה ופשוט מיד לקום וללכת, בלי שום פקפוק. מאוד מאוד מתאים. הם גם שניהם מיומנים בלחימה בכלל ובאקדחים בפרט. זאת אומרת, הם לא ראש בקיר. הם לא היו הולכים אם היו חושבים שהם לא רלוונטיים".
כשאתם שומעים אמירות כמו "סעד ועלומים ניצלו בזכות שמירת השבת", איך אתם מרגישים עם זה?
"אנחנו מאוד לא מתחברים לכל זה. הילדים שלנו, ישי שומר שבת ונועם לא, ושניהם הלכו לקרב. הדיבורים האלו לא מועילים, ואת החשבונות האלו אנחנו לא יודעים. בקיבוץ עלומים היו ארבע התקפות והרבה גיבורים, שהילדים שלנו הם חלק מהם. הגיבורים האלו מסמלים רוח אחרת, רוח של גבורה ושל ישראליות חדשה, שהיא שונה מאוד ממה שהיה במשך אלפיים שנות גלות. אנחנו לא מרצים את הפריץ, לא מורידים את הראש ולא תלויים באחרים.
"מעשים כאלה, כמו של ישי ונועם ואחרים, שיבשו לחמאס את התוכנית, וגרמו בסופו של דבר לכך שהם לא הגיעו לאשקלון ולא לבאר־שבע, אלא נעצרו במקום שבו הם נעצרו. מה שחשוב לנו לחלץ מהאירוע זה את נקודת המפנה, את השינוי שבא לידי ביטוי בשעות האלו, במעשה הגבורה הזה והאחרים שמשקפים משהו מאוד עמוק בחברה הישראלית, שהיה נסתר או חסום בשנה האחרונה".
חיכו לזיהוי שלם
כבר בשבת אחר הצהריים נסע אורי, הבן הבכור, לחפש את אֶחיו. תחילה לבית החולים ברזילי, ומשם המשיך לעוטף ולקיבוץ עלומים. הוא עקף שלושה מחסומים כשקרבות ירי עדיין מתחוללים, בתקווה למצוא אותם. הוא הגיע למיקום שבו אוכן הטלפון של ישי, הסתובב בין הגופות המפויחות ולא הצליח לזהות באופן ודאי את אחיו. משראה שאין את מי להציל, סב על עקבותיו.
במסגרת תפקידו כמפקד יחידה העוסקת בחיפוש חללים וממצאים בשטח כדי להביאם לקבורה, הגיע הרב סלוטקי במוצאי שבת למחנה "שורה". "ראיתי את המשאיות שמגיעות עמוסות עם שקים של חללים, והבנתי שזה רק עניין של זמן עד שיזהו אותם. היה לנו די ברור שהם לא הלכו בשבי. אף אחד לא שואל מישהו אם הוא רוצה ללכת לשבי או לא, אבל בעינינו זה רחוק מהם, ומתיאור האירוע כפי שהתגבש אצלנו הבנתי שהם כנראה לא בין החיים". בסופו של דבר הזיהוי נמשך זמן, ורק ביום חמישי התקבלה ההודעה. נועם זוהה בקלות יחסית, אצל ישי נדרשו בדיקות די־אן־איי חוזרות עד שלבסוף הוא זוהה בעקבות התאמה עם אחיו התאום.
"בימים האלו עוד לא היה לי דין של 'אונן', כי זה לא במאה אחוז שהם מתים", מספר הרב סלוטקי. "לא ידעתי שאת נועם כבר זיהו. המזהים שאלו אותי: 'אם היינו מצליחים לזהות רק אחד מהם ואת השני לא, מה היית מעדיף? שנודיע לך יחד? שתהיה להם לוויה משותפת?' חשבתי שמצד אחד לא מלינים את המת, ומצד שני מלינים את המת לכבודו; נניח אם המשפחה שלו צריכה להגיע מחו"ל או מסיבה אחרת שהיא לכבודו. שאלתי את עצמי, מה יותר כבוד עבורם? לקבור ביחד או כל אחד לחוד? התשובה הייתה לי ברורה, הם היו מעדיפים להיקבר ביחד. אז עניתי להם, בלי להבין שהשאלה היא אקטואלית".
טלי אומרת שלה כן היה זיק של אמונה שהבנים בחיים. "היה לי שביבון של תקווה שנאחזתי בו. קיוויתי שאולי הם הגיעו כפצועים אנונימיים לאחד מבתי החולים. שלחנו אנשים לעבור בבתי החולים ולחפש אותם".
במהלך השבעה הגיע למשפחה מפקד בחטיבת הצנחנים, שפינה עם חייליו את החללים מהכניסה לעלומים. הוא סיפר שנתקל בגופת ישראלי וסביבו חמישה מחבלים הרוגים, אמר לחייליו שכאן שוכב יהודי קדוש, וביקש מחייליו להגיד פרק תהילים. בהמשך, אחרי ששמע בתקשורת על גבורת האחים, הבין שמדובר בישי ושהוא פינה קודם לכן גם את נועם. בהפוגה הראשונה שלו מהמילואים הוא הגיע לבית המשפחה וביקש לספר על בניהם הגיבורים.
שעת כושר ציבורית
בתום השבעה, כל המילואמיניקים בבית משפחת סלוטקי חזרו לשטח, האב ושלושת הבנים (הבן הקטן לומד במכינה קדם־צבאית). "לא הייתה התלבטות", אומר שמואל. "הבנים קצת התחשבו בטלי ושיתפו אותה, אבל ההכרעה הייתה שכולנו חוזרים. המשימה בעיצומה, ואין לנו את הפריווילגיה לנוח". הוא עצמו סורק יחד עם חייליו את הבתים והשטחים של אזור עוטף עזה, בשאיפה למצוא עוד חלקי גופות ולהביאן לקבר ישראל. "המראות קשים, מזוויעים. להיכנס לבתים ולראות שולחנות ערוכים לארוחת בוקר שאף אחד כבר לא יאכל. בתים הפוכים, דם בכל מקום, שריפות, הכול מפוצץ. זה קשה מאוד".
גם לשער של עלומים, המקום שבו נפלו בניו, הגיע האב השכול, כמה פעמים. "עצרתי והסתובבתי שם, חשבתי אולי אמצא עוד משהו. אמרתי פרק תהילים והתחברתי למקום ולאירוע, אבל אנחנו ממשיכים. המשימה נמשכת והחיים ממשיכים".
מה הייתם רוצים שייקחו מנועם וישי?
"הגבורה שלהם נובעת מאחריות ומערבות הדדית, מהצורך לקום ולעשות, כל אחד לפי יכולתו. יש מי שיכול לקחת את האקדח ולהסתער, ויש מי שיכול לעשות דברים אחרים. מרחק הנסיעה מבאר־שבע לעוטף הוא 40 דקות, אבל מעטים קמו ועשו מה שעשו הבנים. צריך לקחת מהמעשה שלהם את החובה העמוקה לערבות ההדדית ולחיבור לאומה הישראלית, את המקום של הקשר בין כולנו שגרים פה בארץ ביחד. זה דבר שחייבים לחלץ מהאירוע הזה, ממעשי הגבורה שלהם ושל אחרים, מהחיילים שקפצו בלי צו 8, מהאזרחים שחילצו וירו תחת אש.
"חשוב לנו להוריד את הדיבורים האלו למשהו מעשי. אנחנו מדברים על אמנה חברתית חדשה שתחזיק את היסודות של החברה הישראלית. בלעדיה אנחנו מפורקים, לא נצליח לחיות ביחד. אם מה שקרה בשמחת תורה יוביל לחיים משותפים בצורה של ערבות, אי אפשר להגיד שזה היה שווה, אבל אפשר להגיד שחילצנו מתוך האירוע משהו שנתן המשך למעשים של אותם גיבורים ולקוממיות שלנו מ־48' עד היום. אחרת, אני לא רואה עוד הזדמנות כל כך מתאימה. עכשיו הרוח הציבורית מאוד קשובה לוויתורים, לאחווה. לנו המשפחות השכולות יש יותר מקום עכשיו בשיח הציבורי, וההבנה מחלחלת שלא בטוח שתהיה עוד שעת כושר כזאת. לכן חשוב לנו שזה לא יישאר בסיסמאות. אני בקשר עם אנשי בית הנשיא, תוך כדי מילואים, במטרה שנצמח מן המקום הזה".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, טלי משתפת בתמונה מרגשת שקיבלה. אחות שעובדת איתה בבית החולים שערי צדק וילדה תאומים, בחרה להנציח את האחים בשמותיהם של הרכים הנולדים: נעם דוד וישי חיים. "החיים ימשיכו לצד הכאב", היא מסכמת בעצב.
