ממלחמת העצמאות ועד היום: פולמוס הגט הצה"לי

בימים אלו, כאשר רבבות חיילים נשואים גויסו למלחמה במבקשי נפשנו, שבה ועלתה השאלה האם אין מקום להחתימם על הרשאה למתן גט ובכך למנוע מראש בעיות של עגינות, סוגיה הלכתית סבוכה בעלת השלכות חברתיות עמוקות. בשורות הבאות אין בכוונתי להביע דעה בשאלה אקטואלית זו, אלא להציג ולתאר את הדילמה שנידונה בראשית ימי המדינה, ואת ההתפתחויות שהובילו לגניזת ההצעה הזו כבר בתחילת דרכו של צה"ל – זאת למרות מקורות הלכתיים רבים שהיו עשויים לכאורה לאפשר את מימושה.

בשנותיו הראשונות של צה"ל ראתה עצמה הרבנות הראשית לישראל, בהנהגתם של הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג והרב בן־ציון חי עוזיאל, גורם הלכתי גם בתוך הצבא. מינויו של הרב שלמה גורן לרב הצבאי הראשי נעשה באופן ישיר על ידי הרבנים הראשיים, עובדה שהפכה את הרב גורן לגורם הכפוף לרבנות הראשית. הרב הרצוג עצמו הנהיג גיטי מלחמה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ומבחינתו לא הייתה סיבה שלא לעשות כן גם בתקופת מלחמת השחרור.

כדי לנטרל מראש את בעיית העגינות של נשים שבעליהן לא שבו משדה הקרב, דרשה הרבנות הראשית מהרב הצבאי הראשי הטרי, הרב גורן, לגבש פקודת מטכ"ל הקובעת כי על כל חייל נשוי שיוצא למלחמה לחתום על כתב־הרשאה שעל פיו הוא ממנה שליח לתת גט לאשתו, אם הוא נעדר. כך האישה לא תהיה עגונה, ותוכל להינשא לגבר אחר. ואכן נוסחה פקודת מטכ"ל המגדירה זאת במפורש:

על מנת למנוע עגינותה של אשה במקרה של מות בעלה החייל, בלי הוכחות ברורות היכולות לשמש בבתי דין כעדות מספקת של מותו, זקוק כל חייל נשוי לסדור הרשאה למתן גט לאשתו (טופס 821). ב. הרשאות למתן גט אפשר לסדר באמצעות כל רב צבאי (פקודת מטכ"ל מס' 34.0402).

הרב גורן הסתייג מהפעלת גיטי המלחמה, ובניגוד לפקודת מטכ"ל שחייבה להחתים את החיילים, העניין מוסמס ובפועל לא התבצע בצה"ל. הדבר הביא להגשת תלונה לרבנות הראשית לישראל, והרב גורן זומן לדיון של מועצת הרבנות הראשית. בישיבה זו הוא פרט את הסתייגויותיו מהרעיון, תוך שהוא מסתמך על סיבות לוגיסטיות, הלכתיות וחברתיות. בסופו של דבר התקבלה דעתו של הרב גורן, שעל פיה אין מקום ליישום הרעיון. משום כך החלו הרב גורן והרבנים הראשיים למצוא פתרונות הלכתיים אחרים לבעיית העגונות, שהייתה משמעותית במלחמת השחרור וגם בתקופות מאוחרות.

מתברר שגם בתקופה מאוחרת יותר, כאשר היה ברור כי רעיון גיטי המלחמה הוא בלתי ישים, עדיין חשב הרב הרצוג כי זה היה יכול להיות הפתרון הטוב ביותר. בספרו "היכל יצחק", כאשר הוא דן בהיתר העגונות של לוחמי גוש עציון שנפלו בקרב ומקום קבורתם לא נודע, הוא פותח בדברי תודה לרב גורן על כך שפעל רבות למצוא פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות: "כי מלאכה גדולה עשה, הן באסיפת העובדות ובירורן והן בהצעת הצד ההלכתי". אולם כאן פונה הרב הרצוג לביקורת על טיפולו של הרב גורן בנושא גט מלחמה: "ואמנם אנו הרבנות הראשית לארץ ישראל דאגנו לזה מראש והתקננו הרשאה לגט להכתב ולהחתם בכל מקרה של יוצא למלחמה, אבל מפאת חוסר פקודה צבאית לא יצא הדבר לפועל ברוב המקרים, ואנחנו נקיים מה' ומישראל" (היכל יצחק, סימן א).

מדברי הרב הרצוג ניתן להבין כי מבחינתו גט מלחמה היה הפתרון הטוב ביותר, ואי קיומה של פקודה צבאית הוא שמנע את מימוש הרעיון. מהתבטאותו בסיום דבריו, "ואנחנו נקיים מה' ומישראל", עולה כי הוא מסיר מעצמו את האחריות לכך שהרעיון לא יושם. זהו ביטוי למתח סמוי שהתקיים בין הרבנות הראשית לרבנות הצבאית.

"ואמנם דאגנו לזה מראש", כתב הרב הרצוג, "והתקננו הרשאה לגט בכל מקרה של יוצא למלחמה, אבל מפאת חוסר פקודה צבאית לא יצא הדבר לפועל ברוב המקרים, ואנחנו נקיים מה' ומישראל"

החיילים חששו מתרגיל

הרב גורן לא התעלם מביקורתו של הרב הרצוג. בספרו "משיב מלחמה" הוא התייחס לביקורתו של הרב הרצוג תוך כבוד הדדי ("מתוך שחביבים עלי עד לאחת דברי הגאון המחבר זצ"ל"), וטען שלא בגלל הרבנות הצבאית לא יושמו גיטי המלחמה: "אין זה מדויק בכל הנוגע לצבא ההגנה לישראל, באשר עם התמנותי כרב ראשי של צה"ל, בשנת תש"ח, דאגתי לפרסום נוסח הרשאה לגט לחיילים היוצאים למלחמה בפקודות המטכ"ל, כפי שניסחתי אותו בהסכמת הרב הראשי לא"י דאז, מרן הגאון הראי"ה הרצוג זצ"ל" (משיב מלחמה, עמ' ס).

הרב גורן הביא בספרו את פקודת המטכ"ל הרלוונטית, וכן צילום טופס הרשאה של מתן הגט. בכך טען הרב גורן כי לא היעדר פקודה צבאית הוא שמנע את יישום הרעיון אלא סיבות לוגיסטיות, הלכתיות וחברתיות, כפי שנראה להלן.

הבדלי התפיסות בין הרב הרצוג לרב גורן חושפים למעשה שתי גישות מנוגדות. הרב הרצוג שאף לפתור את בעיית העגונות בדרך המושלמת ביותר, ובעיניו גיטי המלחמה נועדו לענות על כך. בשיקוליו של הרב הרצוג נכללו אותם שיקולים הלכתיים שהנחו את הרבנים בתקופת מלחמות העולם. עם זאת, מבחינה צבאית היה בכך פתרון זמני. צבא לא יכול לאורך זמן להחתים את חייליו על מסמך ה"חוזה" את נפילתם בקרב. מבחינה זו ראה הרב גורן צורך בפתרון רחב שיפעל לאורך זמן. הפתרונות ההלכתיים לבעיית העגונות שבהם עסק הרב גורן רבות, למשל במישור הטכנולוגי, נועדו להוות תחליף מוצלח ויציב כדי לפתור את הבעיה מן השורש. גישתו של הרב גורן ינקה מגישה חדשנית יותר שלקחה בחשבון שיקולים ממלכתיים ומדינתיים נוספים, מעבר לשיקול ההלכתי הממוקד. להלן אבהיר את הסיבות שבגינן ירד רעיון גיטי המלחמה מסדר היום.

הסיבה הלוגיסטית שבגינה היה קשה לממש את הרעיון בתקופת מלחמת העצמאות הייתה הקושי הטכני לרכז את החיילים טרם יציאתם לקרב ולהחתימם על הגט או ההרשאה. המציאות המלחמתית של הקמת המדינה הייתה מסובכת מבחינה ארגונית, כפי שהסביר הרב גורן: "נסיבות המלחמה הפתאומית של מלחמת השחרור, העברת עולים ישר מן האוניות לקרב, וכובד המלחמה ופיזורה על פני כל הארץ כאשר טרם הייתה הרבנות הצבאית מאורגנת כהלכה, לא אפשרו את ביצוע ההחתמה הזאת על גבי טופס ההרשאה" (הרב גורן, "תקנת העגונות של מלחמת השחרור", בתוך קובץ "מזכרת" לזכר הרב הרצוג, עמ' 194-162).

מצד אחר, הבעיה ההלכתית המרכזית בהקשר זה היא סוגיית "גט מעושה". מונח זה עניינו בגט שלא ניתן ברצון הבעל, והוא פסול לפי ההלכה. אם ישנה פקודה צבאית המחייבת את החיילים הנשואים לתת גט מלחמה לנשותיהם, כלל לא ברור שהגט ניתן מתוך רצון גמור של הבעל, ועל כן לא ברור האם הוא תקף מבחינה הלכתית. זאת ועוד, רבים מהחיילים חשדו כי מטרת גיטי המלחמה איננה קשורה לבעיית העגינות, אלא נועדה להיות "תרגיל" של הצבא כדי להימנע ממתן זכויות סוציאליות המוקנות לאלמנות החיילים. החשש שקינן בקרב החיילים היה כי יישום גט המלחמה ישנה את ההגדרה העתידית של נשותיהן מאלמנות לגרושות, וממילא הן יאבדו את זכויותיהן. כתוצאה מכך חיילים רבים התחמקו מהחתימה על ההרשאות, ואף רבים מאלו שחתמו עשו זאת שלא מרצונם, וכך צפה ועלתה שוב סוגיית "גט מעושה" שמעמידה בספק את תוקף הגט (הרב גורן, משיב מלחמה, עמ' סא).

בעיה הלכתית נוספת עלתה סביב חופשות החיילים. האם החזרה משדה הקרב לחופשה בבית מפקיעה את הגט שניתן לפני היציאה הקודמת לשדה הקרב? הרב גורן ציין נימוק זה כאחת הסיבות המרכזיות שבגינן הוא התנגד נחרצות ליישום גיטי המלחמה בצה"ל (תקנת העגונות, עמ' 164). לעומתו הרב אליעזר ולדנברג, בעל "ציץ אליעזר", העלה פתרון לבעיית החופשות, פתרון שאף יושם בעבר: כרטיסים מיוחדים שעליהם יחתמו החיילים בכל ביקור בבית, כדי לאשרר את תוקף הגט (הלכות מדינה, עמ' רי"ז).

הרב גורן טען כי החתמת החיילים על הרשאה לגט תפגע קשות במורל ושהיא עלולה להביא להרס משפחות, והעדיף לפתח פתרונות אחרים לבעיית עגינות. גם בקרב מפקדי צה"ל לא נרשמה התלהבות מגיטי המלחמה

הרב גורן חשש עוד כי גיטי מלחמה עלולים להביא להרס המשפחה, בעיקר על ידי בגידת החיילים בנשותיהם (תקנת העגונות, עמ' 164). גט, גם אם הוא ניתן על תנאי, מהווה מבחינה תודעתית מעין "חצי פרידה" מהאישה. במצב של חיי נישואים מעורערים בלאו הכי, עלול הדבר לשמש מעין תירוץ ודחיפה לבעל לממש את הפרידה מהאישה, גם אם הגט לא בא לידי מימוש.

לא צבא זר

סיבה נוספת הייתה עניין המורל הצבאי. למרות חוסר הבהירות בנוגע להגדרתו המדויקת, לסוגיית המורל יש השפעה רבה על הפסיקה בנושאי צבא ומלחמה. לחשיבותה של "רוח החייל" יש גם מקורות היסטוריים רבים. קרל פון־קלאוזביץ, התיאורטיקן הנודע של המלחמה המודרנית, טוען כי למורל השפעה מכרעת על מידת ההצלחה בשדה הקרב, לא פחות מההיבטים הפיזיים או יחסי הכוחות. לכל צבא בעולם ברור כי לא רק מדדים מוחשיים יכולים להכריע את הכף בקרב, אלא גם, או בעיקר, אותם גורמים בלתי מוחשיים של מורל צבאי ושל רוח הלוחמים. פעמים רבות עשויה רוחו של החייל להכריע את הקרב לשבט או לחסד. ואכן, צה"ל משקיע רבות בחיזוק המורל של החיילים.

בהקשר זה טען הרב גורן כי החתמת החיילים על הרשאה לגט מלחמה תפגע קשות במורל שלהם. יש לשער כי זו הייתה הסיבה לכך שגם בקרב מפקדי צה"ל לא נרשמה התלהבות יתרה מגיטי המלחמה. אלא ששיקול המורל איננו חף מתהיות. כך, למשל, ניתן למצוא דוגמאות רבות שבהן החיילים נדרשים "לבטח" את עצמם מפני המוות. למשל, ההחתמה בראשית הגיוס ובתחילת שירות מילואים על פרטי חשבון הבנק שאליו יועברו התשלומים למשפחה במקרה של נפילת החייל, או מתן כתובת וטלפון לשם הודעה על אסון. נהלים אלו קיימים עד היום, ואיש לא חושש מפגיעתם במורל.

ואולם, למען האמת קיים הבדל ברור בין הדברים. כאשר דנים בסוגיית המורל, הכוונה להליכה מיידית ועכשווית לתוך הקרב, ובסיטואציה כזו יש חשיבות לרוח הלוחם. גיוס כשלעצמו אין פירושו יציאה מיידית לקרב; רוב המגויסים אף משובצים בתפקידי מנהלה, ולא בתפקידים קרביים. העניינים הטכניים שהזכרנו מוסדרים בתחילת הגיוס לצה"ל, ובשלב זה לא נלקח בחשבון שיקול המורל. ההרשאה לגט, לעומת זאת, ניתנת ערב היציאה לקרב, שלב שבו יש למורל חשיבות עצומה. זאת ועוד: קיים הבדל אם החתימה נעשית כלאחר יד, או מתוך מחשבה ותשומת לב. העניינים שהזכרנו נתפסים כמעין "טופסולוגיה" טכנית, לעומת הרשאה לגט שמטבע הדברים תופסת יותר את הלב ועשויה להשפיע על המורל.

לסיום נשאלת השאלה: אם המורל הוא שיקול הלכתי, כיצד במלחמת העולם החתים הרב הרצוג חיילים על הרשאות למתן גט? נראה כי באותה תקופה נלקח שיקול המורל לאפיקים אחרים. כאשר הסיכוי לחזור מהקרב במלחמות העולם היה נמוך ביותר, דווקא אז היה צורך לחזק את המורל של הלוחמים שיידעו כי האישה שהשאירו בבית לא תיוותר עגונה. בנוסף, בצבאות זרים לא היה מקום מבחינה הלכתית לשיקול המורל ברמה הלאומית, אלא רק ברמה הפרטית; לא היה אז שום ערך מורלי להגנה על ארץ זרה. עם זאת, בתקופת מדינת ישראל קיבל שיקול המורל ברמה הלאומית משמעות מיוחדת.

נתפלל ונבקש כי כל חיילינו יחזרו בשלום לבתיהם.

ד"ר אהרון (רוני) קמפינסקי הוא דיקן אקדמי וראש החוג לאזרחות במכללת אפרתה. ספרו "בפקודת הרבנות: התפתחותה של הרבנות הצבאית בישראל" ראה אור בהוצאת כרמל