בשנת 1920 התקיימו בארץ ישראל הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של "כנסת ישראל". לבחירות אלו קדם פולמוס סוער בשאלת זכותן של נשים לבחור ולהיבחר. הפולמוס חצה לשניים גם את רבני ארץ ישראל. הרבנים האשכנזים התנגדו לכך בתוקף ואילו הרב הראשי הספרדי, הרב בן־ציון עוזיאל, צידד במתן זכות בחירה לנשים. הרב קוק נקט בוויכוח זה את דעת האוסרים, ופרש את משנתו בכמה וכמה איגרות תקיפות ונחרצות, שקוממו עליו חלקים גדולים מן היישוב החדש. זאב ז'בוטינסקי למשל כינה את הרב קוק: "אכסטרן בעל חצי־השכלה מעוכלת־למחצה".
עמדתו של הרב קוק בעניין בחירת נשים היא נחלת העבר, וגם האדוקים שבתלמידיו מודים ש"נשתנו הזמנים" ודבריו אינם רלוונטיים. אך אנקדוטה זו מעוררת שאלה עקרונית יותר על דרכו הרוחנית של הרב קוק: מדוע הרב שנתפס כמבשרן של מהפכות רוחניות בחר בצומת הזה דווקא בצד השמרני? מדוע לא זינק על עגלת הקדמה שכבר יצאה לדרך והחליט להישאר מאחור עם בני היישוב הישן, למרות שידע ככל הנראה שמבחינה הלכתית צרופה אפשר היה לאמץ את השינוי? אפשר לחפש את התשובה לשאלה זו בסוגיה המקומית של יחס הרב קוק כלפי נשים, אך אבקש לבחון אותה כחלק משאלה רחבה יותר: האם היה הרב קוק פרוגרסיבי או שמרן?
נפתח בהגדרות: רעיון ה"קִדמה" ("פרוגרס" בלעז) הוא מהנחות היסוד של התרבות המערבית, החל מעידן הנאורות של אירופה במאות ה־17 וה־18. משמעותו של רעיון זו היא האמונה בכך שהעולם הולך ומתפתח מכל הבחינות (טכנולוגית, כלכלית, מוסרית ועוד), ושזהו תהליך מבורך המשפר את מצבה של האנושות. מכך נובעת הטענה שכדי להוסיף ולהתקדם יש צורך בניפוץ האלילים מן העבר המגבילים את החשיבה האנושית (כפי שכתב פרנסיס בייקון), ובהעצמת היכולת "להעז לחשוב" נגד המוסכמות (כפי שתיאר זאת עמנואל קאנט).
אל מול רעיון זה ניצב רעיון השמרנות. הגרסה העתיקה והקיצונית של רעיון זה דוגלת בשיבה אל העבר ובהימנעות מכל התקדמות ושינוי, אך אל מול המהפכות הטכנולוגיות של העת החדשה היא קרסה לחלוטין. לעומת זאת השמרנות החדשה, שדוברהּ הראשי במאה ה־18 היה אדמונד ברק, מכירה באפשרות של התקדמות ושינוי לטובה, אך דורשת לעשות זאת בזהירות ובמתינות ותוך מתן כבוד למנהג ולמסורת. לפי גישה זו, לא כל תופעה שנראית כהתקדמות היא אכן חיובית, והחכמה המצטברת בחברה לאורך מאות שנים עמוקה יותר מן הרעיונות הרציונליים המודרניים, ולעיתים מרחיקת־ראות מהם.
ככלל, אנשי־דת נוטים באופן בסיסי להשתייך לאגף השמרני. וזאת מסיבה מובנת: הדת במהותה היא מוסד המקדש את ההתגלות שאירעה בעבר ואת החוקים שנוצרו בעקבותיה. אך גם בקרב תלמידי־החכמים אפשר למצוא כאלו שאימצו את רעיון הקדמה, בין אם באופן מלא יותר, כמו משה מנדלסון ונחמן קרוכמל, ובין אם באופן חלקי ומסויג, כמו רש"ר הירש ומהר"צ חיות. בשורות הבאות אבקש לעמוד על דרכו של הרב קוק מתוך נקודת מבט זו.
תנועה מהוססת קדימה
אין צורך להכביר במילים על רעיון ההתפתחות בכתבי הרב קוק. במקומות רבים הוא מתאר את העולם "כדבר שהוא תמיד מתהווה, מתעלה, מתפתח ומתרומם", וקושר רעיון זה לתורת האבולוציה, שלדעתו "מתאמת לרזי עולם של הקבלה, יותר מכל התורות הפילוסופיות האחרות". בניגוד לדרווין, הרב קוק אינו רואה בהתפתחות זו תהליך מקרי, אלא גילוי של ההשגחה האלוהית "ההולכת ובונה עולמים ומשכללת אותם בכל עת". רעיון ההתפתחות והקדמה איננו נותר במישור הביולוגי או המיסטי, אלא משפיע על תפיסת המציאות של הרב קוק: "ההתפתחות, ההולכת במסלול של התעלות, היא נותנת את היסוד האופטימי בעולם, כי איך אפשר להתייאש בשעה שרואים שהכול מתפתח ומתעלה".
מתפיסה זו נבעה אהדה רבה להתפתחות הטכנולוגית וגם לקדמה התרבותית־מוסרית. באגרת משנת תרס"ט כותב הרב קוק על "השמש של האורה האלוהית, אשר שלחה את קוויה דרך ההתפתחות של התרבות הכללית"; ובמאמר משנת תרע"א הוא מתאר את ההתפתחות הרוחנית של העולם ברוח המשנה הפרוגרסיבית: "כל מה שהעולם מתבסס ורוח האדם מתפתח בקרבו, רואים אנו את החיים עוברים מן המצב האינסטינקטיבי אל מצב ההכרה". המעבר מן הטבע האינסטינקטיבי אל חיים רציונליים של הכרה הוא בדיוק המהלך שביקשו להניע ההוגים הפרוגרסיביים (מגמה שבאה לידי ביטוי מלא במהפכה הצרפתית).
האם אמורה להיות משמעות מעשית לרעיון הקדמה? בפסקאות שנכתבו בתקופת יפו (תרס"ד־תרע"ד) אפשר למצוא מקומות בודדים – רובם צונזרו בהמשך בידי עורכיו – שבהם הרב קוק מעודד שינוי ופריצה של המסגרות ההלכתיות בשם רעיון הקדמה: "לפעמים יש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא העניין על ידי התפרצות"; "כשפורצים גדרים של דורות הקודמים… לשם שמים, מאירים על ידי זה אורו של משיח, הנקרא בן פרצי"; "התרחבות המדעים זיקקה הרבה את רוח האדם… ונגד אותו החלק שכבר נזדכך מוכרחת היא הליברליות להתפשט, והאנרכיה לתפוס מקום".
פסקאות ממין זה מצוטטות מדי־פעם בידי המבקשים לצייר את הרב קוק כמהפכן הניצב על גבול הרפורמה, אולם תמונה זו חלקית בלבד. יחד עם אמונתו בקדמה דגל הרב קוק בשמירת הלכה קפדנית ומדוקדקת, ואת הצורך באחיזה במסורת אל מול הדעות החדשות נימק בכמה דרכים.
טיעון פרקטי אחד, שדומים לו אפשר למצוא גם אצל אדמונד ברק ואדם סמית', הוא הטיעון בדבר מגבלות התבונה האנושית: "סדרי החברה האנושית הם שלשלת גדולה, והפרטים רבים עד אין חקר והם אחוזים זה בזה. על כן אין למהר להתפרץ להרס סדרי החברה המדינית גם אם יראה בה פרטים רבים שאינם לפי הצדק והיושר לפי דעו". משום שאין ביכולתו של אדם ליישם את רעיונות הצדק המוחלט במציאות בפועל, עליו להיכנע לקצב השינוי הבטוח והאיטי שאותו מכתיבים כללי ההלכה. כמו כן, משום כך החשיב הרב קוק את התפתחות הדעות "בהמון" יותר מאשר את התקדמות "האינטיליגנציה" האליטיסטית.
נקודה נוספת שהדגיש הרב קוק במכתבו לד"ר משה זיידל היא המשמעות והחשיבות שאותן הוא מייחס לעבר: "מושג ההתפתחות, שרגיל העם ליחש, הוא מאורע של פנים חדשות, המביא קלות ראש. ומה שאנכי אומר… שהוכנו מראש כל הסיבות שיסבבו ההבנות וההרגשות לבא לידי החלטות בכל דור ודור כראוי וכנכון". כלומר, ההתפתחות לפי שיטת הרב קוק איננה מלחמה נגד העבר, אלא גדילה וצמיחה מתוכו. בהמשך האיגרת הוא מסביר שמשום כך צריכה ההתקדמות להתרחש בתוך הכלים המסורתיים, ובראשם בית הדין הגדול וחכמי התורה שבעל־פה המביאים לעולם את דבר ה' המתחדש בכל דור.
מלבד שיקולים אלו, לא נעלמו מעיני הרב קוק הסיגים הנלווים לתהליכי הקדמה. במכתב לעורך "העברי" העיר הרב קוק על חוסר הצניעות שבתיאור "הפנים המלבבות עם הלחיים האדומות של הרבה מבנות הארץ" שהופיע בעיתון, והוסיף: "בכגון אלו אין אנו צריכים להביט כלל על המודרניות, כי אם להלחם בה בכל עז טהר הרוח שלנו". הרב קוק הדגיש שוב ושוב באגרותיו כי "תקוות תחייתנו היא הרבה יותר עליונה מלהיות תלמידים קטנים או גדולים לאירופא הקולטורית", וכי עלינו להתאמץ לחלץ מן התרבות המערבית רק את החלקים הטהורים המעורבים בסיגים רבים.
קלקול התרבות העכשווית
על אף כל ההסתייגויות, לא נסדקה אמונתו העקרונית של הרב קוק באידיאל הקדמה, ברעיון שלפיו האנושות נמצאת בתהליך מתמיד של התפתחות, גם אם "יש בה מעלות ומורדות". "הזוהמא היותר מסואבת כבר פסקה", כותב הרב קוק על אומות העולם במאמר "על במותינו חללים" משנת תרע"א. ואז פרצה מלחמת העולם הראשונה.
מלחמת העולם שפרצה בשנת תרע"ד (1914) הפתיעה את הרב קוק בעיצומו של ביקור בשווייץ, ואילצה אותו להישאר באירופה עד שהסתיימה בשנת תרע"ט. תקופה זו שינתה את צורת החשיבה והלימוד של הרב קוק, ובין השאר שינתה מן היסוד את היחס שלו אל המודרנה. "נכתם עון שופכי הדמים", כותב הרב קוק בשהותו בשווייץ, "לא יכופר לארץ לדם אשר שופך בה כי אם בדם שופכו, והכפרה מוכרחת לבא: ביטול כללי לכל מכונות התרבות של עכשיו, עם כל שקרן ותרמיתן, עם כל זוהמתן הרעה וארסן הצפעוני".
הרב קוק מצביע ללא היסוס על זהותו של הרוצח, שופך הדמים: "מכונות התרבות של עכשיו". אך במקום לייחל לתרבות מתוקנת יותר שתצמח מתוכה, הוא כותב: "כל התרבות, המתהללת בצלצלי שקרים, מוכרחת להיכחד מן העולם, ותחתיה תקום מלכות עליונין קדישין. אורם של ישראל יופיע, לכונן עולם בעמים בעלי רוח חדשה". אותה תרבות שהרב קוק תיאר שנים ספורות קודם לכן כצינור ל"קווי האורה האלוהית" הופכת באחת ל"ארס צפעוני". והחזון של היהדות ככזו שמשתלבת בתרבות העולמית וממתקת אותה מתחלף בחזון שבו עם ישראל בונה עולם חדש על חורבות העולם המודרני. "אחת היא האמת העומדת לעד, ואמת זו חקוקה היא במצחה של החיה השמימית המתהלכת על הארץ בתבנית גוי
ששמה ישראל", כתב בלונדון בשלהי המלחמה.
מרגע זה ואילך מתייחס הרב קוק למודרנה בחשדנות רבה. "לא כל מה שהוא מודרני הוא גם צודק", כותב הרב קוק באיגרת משנת תרע"ח, ובאיגרת אחרת מאותה שנה הוא מכנה את התרבות המודרנית "אור של עץ ריקבון".
הרב קוק שב ארצה עם תום המלחמה, אך היחס שלו אל רעיון הקדמה נותר מסויג מאוד והשפיע על משנתו באופן עמוק. כך למשל, באגרת משנת תר"פ הוא נוטה לחזור בו מן הרעיון הידוע של ביטול הקרבנות לעתיד לבוא: "בענין הקרבנות, גם כן יותר נכון להאמין שהכל ישוב על מכונו… ולא נתפעל ביותר מהרעיונות של התרבות האירופית, כי דבר ה' אשר עמנו הוא עתיד לרומם את יסודי התרבות כולם למדרגה יותר עליונה".
וכאן אנו שבים אל הפולמוס סביב זכות הבחירה לנשים. במכתב גלוי להסתדרות המזרחי, בשנת תר"פ, חשף הרב קוק טפח מן היסודות העמוקים של התנגדותו לשינוי מעמד האישה: "כדאי הדבר להבליט שאנו צועדים את צעדי גאולתנו לא על מנת להיות דוקא תלמידים של התרבות האירופית, שלפחות במה שנוגע למוסר ולטהרת המדות פשטה את הרגל". הרב קוק מזהה היטב שהעתיד שייך לפמיניזם, אך שוב אין הוא שש להיחשף לרוחות הקדמה הנושבות מאירופה.
וכך, אף שהרב קוק לא חזר בו מעולם מן הרעיון העקרוני של התפתחות ההוויה, הוא נאלץ לוותר על היישום שלו בפועל, בזמן הזה. "טרם נתגלתה הפעולה החדשה של ההתפתחות", אמר בריאיון לשלמה זלמן שרגאי בשנת תרפ"ט; "אין לנו עדיין תרבות אנושית שלמה ומתוקנת בעולם, באופן שהיא תהיה לנו לקנה המדה, ולסמל הטוב והנעלה", כתב במאמר משנת תרצ"ג.
הרב קוק לא ראה את השואה, ולא את הסערות האידיאולוגיות שעבר העולם בעקבותיה. מלחמת העולם הראשונה הספיקה עבורו כדי לראות את הסכנות שברעיון הקדמה ולהסתייג ממנו. נדמה, אם כן, שהרואים ברב קוק רב ומורה־דרך, ראוי שיאמצו לא רק את רעיון ההתפתחות והקדמה אלא גם את ההסתייגויות שנלוו לו.
