בחורף 2013 הכתה בפיליפינים סופת הטייפון "יולנדה", אחת הסופות הטרופיות החזקות ביותר מאז החלו המדידות. הסופה הביאה למותם של כ־6,300 איש, ולפינוי של כמיליון איש מבתיהם. מדינת ישראל שיגרה אז לפיליפינים משלחת הצלה. המשלחת הישראלית טיפלה בכ־2,500 אזרחים, וסייעה בשיקומם של ארבעה בתי ספר.
מלבד ישראל, גם הג'וינט, ארגון הסיוע ההומניטרי היהודי הגדול בעולם, נחלץ לעזרה וגייס 2.7 מיליון דולר לטובת מאמצי השיקום של מדינת האיים, כולל שותפות עם צה"ל בהקמה של בית חולים שדה. הג'וינט הוקם לפני מאה שנה כארגון סיוע של הקהילה היהודית האמריקנית ליהודים בכל העולם, אך כחלק מהתפיסה של "תיקון עולם" הרווחת ביהדות ארה"ב בעשורים האחרונים מעניק הארגון סיוע הומניטרי לאזורי מצוקה ואסון ברחבי העולם גם ללא הקשר יהודי.
חמש שנים אחרי אותה סופה, הוזמנתי למשלחת מטעם ארגון הג'וינט במטרה להכיר את פעילות הארגון בפיליפינים. יש להודות, תחילה התלבטתי אם להצטרף לנסיעה. מצד אחד אני בעד הגשת סיוע הומניטרי לקהילות מוכות גורל הנזקקות לכך ברחבי העולם. מצד שני, לא קל לי עם המשמעות החדשה של ערך "תיקון עולם", המהווה מניע בסיסי לאותה פעילות. כמובן, הרצון לדאוג לחלכאי העולם ונדכאיו הוא ראוי, הומני, אוניברסלי ואני בעדו. אלא שבינו לבין מצוות היהדות הקלאסית לא בטוח שיש קשר.
במשנָה, "תיקון עולם" הוא נימוק פרקטי לתקנות הלכתיות עם היגיון בריא שאין להן מקור הלכתי, החל מביטול גט ועד פרוזבול. מתפילת עלינו לשבח נובעת משמעות קצת אחרת: "על כן נקוה לך ה' א־לוהינו לראות מהרה בתפארת עזך, להעביר גלולים מן הארץ, והאלילים כרות יכרתון, לתקן עולם במלכות ש־די". לא בדיוק המשמעות שיש מי שמנסים לצקת לביטוי זה כיום.
התפיסה המסורתית של רעיון הסיוע של ישראל לאומות העולם נשענת על עקרונות פעולה מעט שונים. לעניין צדקה, דרשו חז"ל מהכתוב בפרשת ראה: "כִּי פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לוֹ": "אין לי אלא לעניי עירך, לעניי עיר אחרת מנין? תלמוד לומר פתח תפתח, מכל מקום" (בבא מציעא לא, ב). אלא שלצד זאת דרשו חכמים שיש להקדים את עניי עירו לעניי עיר אחרת. בספרֵי מובא "באחד שעריך, יושבי עירך קודמים ליושבי עיר אחרת. בארצך, יושבי הארץ קודמים ליושבי חוצה לארץ". וכן למד רב יוסף מהכתוב בפרשת משפטים "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ": עמי ונכרי – עמי קודם. עני ועשיר – עני קודם. ענייך ועניי עירך – ענייך קודמין. עניי עירך ועניי עיר אחרת – עניי עירך קודמין (בבא מציעא עא, א). על פי האמור לעיל, המחויבות ההלכתית לעזור לגויים בצד השני של העולם ודאי פחותה מהמחויבות לעזור ליהודים החיים בקהילותינו. החיוב היהודי לעזור לגויים השרויים בצרה נובע דווקא מטעמים דוגמת "דרכי שלום" או "משום איבה".
מה שהכריע את הכף בהחלטתי להצטרף למשלחת היה ערך אחר לגמרי: הכרת הטוב. מתברר שלמדינת ישראל ולעם היהודי יש לא מעט סיבות להכיר טובה למדינת הפיליפינים, ולא רק משום שכ־25 אלף מאזרחיה סועדים את זקני ארצנו. הנה כמה פרטים מעניינים שרבים אינם יודעים: ב־1937 החליט נשיא הפיליפינים דאז לאפשר קליטה של עשרת אלפים פליטים יהודים מגרמניה (למרבה הצער, רק 1,300 יהודים השכילו או הספיקו לנצל את האפשרות). עשור לאחר מכן, ב־1947, הייתה הפיליפינים המדינה האסייאתית היחידה שתמכה באו"ם בהקמת מדינת ישראל, וב־1949 הכירה בה. ב־1958 כוננו היחסים הדיפלומטיים בין מדינת ישראל לפיליפינים, ובעקבותיהם נחתמו מגוון הסכמי סחר. במרוצת השנים ידעו היחסים בין המדינות עליות ומורדות, בעיקר בעקבות לחצים כלפי הפיליפינים מצד מדינות מוסלמיות, ברית המועצות והאוטונומיה המוסלמית הבדלנית שבאי מינדנאו. הרשימה הלא קצרה הזו נראית לי מספקת דיה כדי להסביר כמעט כל סיוע קיים ועתידי של מדינת ישראל והעם היהודי לבעלי בריתנו מהפיליפינים.
בזכות האנגלית והחיוך
כבר עם הגיעך למדינה ניתן להבחין באחד המאפיינים הייחודיים לפיליפינים: בעמדות ביקורת הדרכונים ישנן עמדות ייעודיות לאזרחי המדינה הרבים שעובדים ברחבי העולם. ההערכות מדברות על כ־10 מיליון אזרחים פיליפינים – כעשרה אחוזים מאוכלוסיית המדינה, המונה כ־104 מיליון בני אדם – שחיים למעשה בחו"ל. אחד הגורמים המשמעותיים לענף ה"ייצוא" הפיליפיני הזה הוא שליטתם של התושבים בשפה האנגלית. במשך כמעט ארבעים שנה במחצית הראשונה של המאה ה־20 שלטה ארצות הברית על הפיליפינים והנחילה לתושבים את השפה האנגלית.
אך נראה שלא רק ידיעת האנגלית מסייעת לפיליפינים ברחבי העולם, אלא גם מזגם הנוח ואופיים הנעים, שלהם התוודעתי לאורך כל הטיול. בהערת אגב אציין כי השלטון הספרדי שקדם לשלטון האמריקאי במדינת האיים העדיף שלא להנחיל את השפה הספרדית לתושבים המקומיים, ואף בחר להשתמש במחסום השפה ככלי לשליטה על התושבים המקומיים ולמידורם ממוקדי הכוח.
המפגש השני עם המדינה מתקיים בדלפקי המרת הכספים. בכל שטר ניתן למצוא דיוקן של אחד משליטי העבר, לצד איור של חיה אופיינית למדינה ותמונת נוף מאחת משמורות הטבע המקומיות. לא מעט ניתן ללמוד על המדינה מהמוטו שלה: "לאהבת האל, האדם, הטבע והמדינה" (מוטו ששווה לשקול לאמץ גם במחוזותינו, לאו דווקא בסדר הזה). אגב, בדומה לאזורים שונים בארה"ב, כמעט בכל חדר מלון שבו שהינו היה ספר תנ"ך. תגלית זו פחות מפתיעה כשמגלים ש־80% מאוכלוסיית הפיליפינים הם נוצרים קתוליים.
את השבת הראשונה ביליתי ללא המשלחת, שהגיעה רק לאחר כמה ימים. החלטתי לעשות אותה באחד האיים שיש בו בית חב"ד, והתברר שיש לא פחות מארבעה כאלה ברחבי המדינה. הפור נפל על האי סבו. בבית חב"ד גיליתי עשרות מטיילים ישראלים שזה עתה השתחררו מהצבא, וגם כמה ישראלים מבוגרים יותר שהשתקעו במקום. נראה שבשנים האחרונות הפכה הפיליפינים להיות התחנה הראשונה בטיול הגדול למזרח. ממנה ממשיך גל המטיילים הישראלי לתאילנד, וייטנאם, לאוס, קמבודיה, נפאל והודו.
הנחיתה חזרה במנילה הייתה רכה יחסית, שכן היה זה בדיוק ראש השנה הסיני, המוגדר יום שבתון לאומי במדינה. ככה זה כשיש מיעוט של שני אחוזים במדינת פועלים ששמחה לנוח מדי פעם. בדרך כלל הכבישים במנילה צפופים מאוד, ואם לא ממש מוכרחים – לא מומלץ לעבור בין חלקי העיר. מתברר שגם הממשלה לא בדיוק עוזרת לפתרון בעיות התחבורה. אחת מיוזמות הממשלה להפחתת העומס בכבישים היא מגבלה המוטלת על כל רכב לנסוע יום אחד בשבוע. כיוון שהתקנה חלה על כל רכב, התושבים עוקפים אותה באמצעות אחזקת שני רכבים פרטיים.
ללא מסורת, ללא עתיד
מעט מאוד יהודים חיים בפיליפינים: כמה מאות משפחות, תלוי את מי שואלים וכיצד סופרים. רובם מתרכזים בבירה מנילה. ההיסטוריה של הקהילה מתחילה מאות שנים לאחור, עם הגעתם של יהודים אנוסים שגורשו מספרד. קהילה של ממש החלה להתהוות רק במהלך המאה ה־20, עם השתקעותם של חיילים יהודים בצבא ארה"ב ששהו במדינה במסגרת שירותם. אליהם הצטרפו אנשי עסקים, פליטים ממלחמת האזרחים האמריקנית ומהמהפכה הבולשביקית ברוסיה וגם כמה חובבי הרפתקאות. היהודים המקומיים הספיקו להיות הראשונים במדינת האיים להקים חנות כל־בו, סוכנות מכוניות ותחנת רדיו, אך הכיבוש היפני האכזרי ב־1941 הבריח מהמדינה רבים מהיהודים.
המונח המקובל "קהילה יהודית" הוא מעט שונה במקרה של הפיליפינים. לכל היהודים שפגשתי במקום היה מאפיין בולט: זו קהילה ללא שושלת מקומית. דור אחד ולעיתים שניים, כמעט בלי ילדים או הורים במקום. למעשה מדובר על קהילת מעבר אקלקטית – אם של אנשי עסקים ואם של אנשים שהיו צריכים שינוי מסוים בחייהם. לא תמיד הם יודו בכך, אך גם יהודי המקום לא תמיד רואים שם את עתידם; אולי חוץ מקבוצת המתגיירים הקטנה שנמצאת בתהליכי גיור ארוכים, כאשר גם הם יודעים שעלייה למדינת ישראל כמעט איננה מהווה אופציה, שכן הרבנות הראשית איננה מכירה בהרכב הדיינים הישראלי־אורתודוקסי שמגיע לצורך המשימה הזו אחת לכמה שנים. אחד מראשי הקהילה סיפר שאחת הגיורות עברה לקהילה רפורמית בארה"ב במטרה לעבור שם גיור נוסף אחרי הגיור האורתודוקסי, כדי שתוכל לעלות לישראל כיהודייה בהתאם למצב החוקי השורר כיום בישראל.
בית הכנסת המקומי מספק המחשה להיעדר השושלת והמסורת של הקהילה. הוא הוקם כבית כנסת קונסרבטיבי, ואז הפך לאורתודוקסי בנוסח עדות המזרח. כמו כל הקניונים במנילה, המאובטחים על ידי שומרים בכניסות (זוכרים את המיעוט המוסלמי הבדלני?), גם בית הכנסת מאובטח היטב. רב בית הכנסת, אליהו עזריה, עלה לישראל מפורטו־ריקו, ולאחר לימודי רבנות נשלח לפני 15 שנה למלא את תפקיד רב הקהילה היהודית במנילה. כמו בקהילות קטנות רבות, גם הרב עזריה משמש כמועצה דתית של איש אחד: רב, חזן, שוחט, מחנך ומכין לגיור. אמרנו של איש אחד? תיקון, שניים. אשתו מרים, ילידת קולומביה, אחראית על החינוך היהודי של כלל ילדי הקהילה, בכללם חמשת ילדיהם המשותפים.
ליד ארון הקודש שבתוך בית הכנסת ניצבים דגל ישראל מימין ודגל הפיליפינים משמאל. אחד מראשי הקהילה, לי בלומנטל, סיפר לנו שהיהודים נהנים כאן מיחס מועדף, שכן המקומיים רואים בהם נציגי העם הנבחר. רושם דומה קיבלנו גם מנציגת השגרירות הישראלית, שהעידה על שיתופי הפעולה המתרבים בין ישראל לפיליפינים (אך הפריכה את השמועות ששגרירות הפיליפינים מיועדת לעבור בקרוב לירושלים). בקהילה המקומית זוכרים בגאווה את ביקורו של נשיא המדינה רודריגו דוטרטה בבית הכנסת לפני כשנתיים. עבור קהילה המייצגת מיעוט כה קטן, אין זה דבר של מה בכך.
יחס של גיבורים
לאחר שהכרנו את הקהילה היהודית, עזבנו את מנילה ונסענו אל האי פאנאי, אחד מחמישה איים שהג'וינט פעל בהם לאחר טייפון יולנדה. מכיוון שלארגון אין סגל קבוע בפיליפינים, יצר הג'וינט שיתוף פעולה עם המכון הבינלאומי לשיקום כפרי (IIRR – The International Institute of Rural Reconstruction) הפועל מאז 1960 במדינות עולם שלישי באסיה, אפריקה ודרום אמריקה. אחד העקרונות החשובים שה־IIRR מציג למי שנעזרים בשירותיו הוא: "אנשים מבחוץ יכולים לעזור, אבל המקומיים הם שחייבים לעשות את העבודה".
הפגישה הראשונה שלנו באי הייתה עם ראש העיר של רוחאס. הוא קיבל את פנינו בהתרגשות רבה, הודה על התמיכה של הג'וינט ותיאר בפנינו את אתגרי המקום. למשל, העובדה שבית הספר נמצא באזור נמוך שאליו מתנקזים משקעים רבים, ולכן הוא מוכה שיטפונות.
מבניין העירייה המשכנו למפגש עם חקלאים מקומיים, שתיארו באוזנינו כיצד הצליחו לשקם את התשתיות החקלאיות באי תוך שימוש בשיטות שפותחו והוטמעו על ידי ה־IIRR. ארגון הג'וינט מצדו סיפק סירות חדשות לדייגים, במקום אלו שנהרסו כליל בסופה. לא עזבנו את המקום לפני סיבוב הפעלות קצר שכלל שתילת קסאווה, דיג בברכת דגים וליטוף חזירים (רק מי שרצה!).
למחרת יצאנו לבקר בבית הספר 'ממבוסאו', אחד משני בתי הספר באי המשרתים כ־1,200 תלמידים. הג'וינט סייע לשיפוצם לאחר הסופה, כשבנה 12 כיתות חדשות. בנוסף הקים הארגון שישה גני ילדים באי פאנאי, המשמשים 500 ילדים.
לאורך כל הסיור ובכל מקום שהלכנו זכינו לקבלות פנים חמות, כולל להקת נגנים שהמתינה לנחיתתנו בשדה התעופה של האי פאנאי. אבל לְמה שציפה לנו בבית הספר לא היינו מוכנים. מהכניסה לבית הספר ולאורך כל הדרך לבמה שהוקמה בחצר המרכזית ליוותה אותנו שורה ארוכה של תלמידים שנופפו בדגלים, משל היינו ראש ממשלה ישראלי המטייל בהודו. באופן מפתיע למדי הושבנו על הבמה, ומולנו עמדו כל תלמידי בית הספר בחי"ת גדולה. ברחבה הפנימית הופיעו מגוון הרכבי שירה, נגינה וריקוד.
המעמד היה מחמיא ומביך כאחד. מחמיא, כי מבחינת תלמידי בית הספר ומוריו אנחנו הגיבורים שסייעו להם בעת משבר. מביך, כי לנו חברי המשלחת לא היה יד ורגל בסיוע הנדיב שהעניק הג'וינט למקומיים. הבנו שמבחינת התלמידים והמורים אנו נציגי הארגון והתורמים, והשתדלנו להתנהג בהתאם. התפזרנו בכיתות למפגשי שיחות ותמונות עם התלמידים. חלקם ביקשו מאיתנו חתימות, ואחרים העניקו לנו מכתבי תודה מרגשים. לאחר מכן נפגשנו עם המורות (פרט למנהל, לא נצפו מורים גברים במוסד), שסיפרו כיצד הקימו את הכיתה הראשונה בעיר לבעלי צרכים מיוחדים, בזכות אחת המורות שהיא אם לילדה כזו. כעת שואפים המורים להקים כיתת מחשבים בבית הספר, לתשומת לב הקוראים שירצו אולי לתרום.
בסיום המשלחת נפרדנו מחברי הצוות המקומי שליוו אותנו לאורך השבוע. זו הייתה פרֵדה מרגשת ומאוד לא סטנדרטית, שכן נוצר חיבור מהיר ומיוחד בין הסגל הפיליפיני לבין נציגי העם היהודי שהגיעו לבקר, למרות פערי התרבות הגדולים. עבורנו, המשלחת שיקפה בזעיר אנפין את הקשר האמיץ והלא טריוויאלי שנוצר בין העם היהודי למדינת הפיליפינים. ראוי שהמספר הרב של המטיילים הישראלים שלנו שם, והעובדים הזרים שלהם פה, ישמשו בסיס איתן ופעיל להמשך טיפוח הברית בין שתי המדינות ושני העמים. לטובת כל הצדדים.
