מה פשר האבנים שיעקב מקים סביבו באותו לילה מסתורי בבית־אל? וכיצד המסע מבאר־שבע לחרן שינה את מהלך חייו?
בעת העתיקה, לישון לבד מחוץ לעיר זה כמעט גזר דין מוות. המעטים שהיו עושים זאת היו חייבים לבנות סביבם מחסה אבנים, להגנה מפני הקור והחיות הרעות. לכן, בפשטות, האבנים שיעקב מקים סביבו הן כמו בית קטן, לצורך הגנה.
מתוך כך ניתן לענות על השאלה הידועה אודות לשון הפסוקים. בתחילה כתוב "וַיִּקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם", ואילו בהמשך מתוארת רק אבן אחת. ההיכרות עם מחסות האבנים של הולכי הדרכים מסבירה זאת בפשטות: האבנים הן אבני המחסה שיעקב הקיף עצמו בהן להגנה מהקור והחיות, ומתוך כל האבנים – אבן אחת משמשת כמשענת לראש.
אבל רגע לפני שנחזור לגל האבנים, כדאי להבין משהו על המסע של יעקב מבאר־שבע לחרן. בעת העתיקה, מסע של אדם בודד הוא עניין חריג מאוד. עד כה בספר בראשית, האבות נדדו עם פמליה שליוותה אותם. בתנ"ך כמעט תמיד הולכים בקבוצות או עם מלווה; אין דבר כזה ללכת לבד. כמו כן, אין כמעט דבר כזה לינה מחוץ לעיר. מתאמצים בכל מחיר להיכנס למקום מוגן. לינה בחוץ זה שודדים, אריות ונמרים. לכן היחיד בספר בראשית שמקבל עונש ללכת לבד, קין, מבועת: "וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי".
אך יעקב הולך לבד. פחד א־לוהים. דווקא היותו של המסע הזה חריג כל כך, הופכת אותו למשמעותי כל כך. דווקא המסע הזה, שמתואר במילים ספורות, הוא שמחולל את השינוי הגדול בנפשו של יעקב. מי שמתבונן בסיפורי יעקב רואה לפניו שני אנשים שונים: בפרשת תולדות, יעקב הוא פסיבי, כנוע, מנוהל על ידי אימא רבקה. ואילו יעקב של פרשת ויצא כבר גולל אבן אדירה מפי הבאר, רועה עדרי צאן עצומים ומתעמת עם לבן.
ובתווך, בין שני היעקובים, מסע חריג ומפחיד של איש בודד שהולך מבאר־שבע שבצפון הסהרה ועד לחרן שבדרום טורקיה.
מהגולן לפדואל ברגל
בגיל 16 עברתי את המסע ששינה את היחס שלי לארץ. עד אז היו אלה טיולים שבהם אחרים לקחו אותי, או טיולים עצמיים של יום־יומיים. אבל אז החלטתי ללכת ברגל מהגולן ועד ביתנו בפדואל. שבעה ימים. לא הבנתי אז כלום על טיול ארוך, והכול למדתי דרך הטעויות: הליכה עם יותר מדי ציוד ותיק דפוק, שגרמה לי לנטוש חצי מהציוד אחרי יומיים, טעויות קשות בניווט שמהן למדתי אחר כך לקרוא מפה, הליכות ליליות ארוכות עקב רצון לעמוד ביעדים, והתובנה הפשוטה שמי שהולך לישון על קן נמלים יקום עם שיער מפוצץ נמלים. בסוף המסע הלכתי לבד, כולל לילה שלם של הליכה רצופה (פחדתי לישון לבד, אז פשוט הלכתי כל הלילה). זה היה מסע מכונן. מסעות מחוללים שינוי בנפש האדם.
נחזור ליעקב. בתקופתו, מבית־אל וצפונה מתחיל יער אפרים הגדול והעבות (יהושע יז). הממצא הארכיאולוגי מלמד אותנו שבתקופה הזו אין כמעט יישובים בין בית־אל לשכם. בתנ"ך מופיעים באזור הזה חיות טרף – דובים (אלישע) ואריות הורגים (סיפור ירבעם). הנמר האחרון שנראה בשומרון נצפה לפני 16 שנה באזור זה, ועד היום מצוי בלב האזור ואדי נימר שמשמר את זכרן של החיות הרעות שהיו באזור עד לפני שנים לא רבות.
יעקב בורח מביתו בודד ומוצא עצמו לבד בלילה, בקצה של יער מלא נמרים, דובים ואריות. הוא עושה את המעט שהוא יכול לעשות כדי להגן על עצמו: מקיף את עצמו בגל אבנים שיגנו עליו, כפי שעושים עד היום הולכי מסעות ארוכים. גל האבנים הקטן הזה הופך עבורו לבית. בחלומו הוא מוגן עכשיו, ומלאכים שומרים עליו מכל רע. הגל הקטן הפך לנחמה גדולה, לבית שבו רק האל שומר עליו: בית אל.
זה היה מסע ההתבגרות של יעקב, בסופו הוא יהיה לאדם אחר, אדם שמסוגל גם להעיף אבן עצומה מפי הבאר.
מה שהתאים לאבא
שנים יחלפו. יעקב יחזור לארץ זקן ומצולק. את יוסף הוא אוהב מאוד, אבל בינו לבין עצמו הוא מודה: יוסף קצת מפונק. מסלסל בשערו. מוציא דיבת אחיו רעה. לכן, כשאחי יוסף הולכים לשכם, מחליט יעקב שיוסף, כמוהו, צריך לעבור מסע התבגרות: לבד. יעקב שולח את יוסף למסע חריג ביותר, מחברון לשכם, דרך היערות הקודרים של הר אפרים. כל ימיו הוא יצטער על כך ששלח אותו לבד. כל ימיו. איך יכולתי. איך?…
כאשר כתונת יוסף המגואלת בדם מגיעה ליעקב, הוא לא חושב פעמיים לפני שהוא זועק: "חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ, טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף". הרי יעקב היה שם, בלילה הבודד ההוא בבית אל, שומע כל הלילה נהמות של אריות וזאבים עולים מהיער.
יעקב ניסה לשלוח את יוסף למסע התבגרות שבסופו, כך חשב, ימצא את השלום עם אחיו. התוצאות היו שונות לחלוטין. הורים נוטים לחשוב שהילדים צריכים לעבור מסעות חיים דומים לשלהם. ויצא יעקב, ויצא יוסף. מסע ארוך יכול לבגר, אבל מסע ארוך יכול גם לצלק.
