"אחרי מה שקרה בשמחת תורה אנחנו צריכים ללמוד את התורה מחדש, מבראשית"

"החברה הישראלית ירתה לעצמה כדור בלב. ככל שחולפים הימים, מן הקשים שידענו מאז שאנחנו שוב פה, נחשפים יותר ויותר תווי פנינו האמיתיים: עין ימין נבוכה, מתעוורת; עין שמאל קצרת־ראות, בוכה, מגששת.. ואולי בדיוק זה מה שאנחנו צריכים, שקריסת כל מערכות חיינו – הפוליטיות, האידיאולוגיות, הדתיות והמוסריות – תהפוך למכנה המשותף האמיתי, הראשון, שיקרב בתוכנו עצם אל עצם, לב אל לב, ויזכיר לנו שמחזור דם אחד, חם ורוגש, פועם בכולנו, ופועה בשקט כשה שאיבד את רועו… אולי עכשיו, שהתפשטנו ונגענו ואנחנו רועדים ואילמים, ננסה, לראשונה בתולדותינו, להיות מה שאנחנו באמת: עם לא ככל העמים. עם לא. עם עקשן, אמיץ ונאמן לאלוהי השמים האין־סופיים. מקירות הלב, הלב הירוי, אשר על כורחנו הושלכנו אליו, לא נותר לנו אלא להתפלל: רחמים".

המילים השותתות הללו לא נכתבו כעת, כפי שאפשר לחשוב, אלא לפני כמעט שלושה עשורים. את הדברים, שפורסמו אז בידיעות אחרונות, כתב המשורר יונדב קפלוּן כמה ימים לאחר רצח רבין. "הצטמררתי לקרוא שם כעת כמה וכמה שורות שמדויקות עבורי היום עוד יותר מאשר באותם ימים", הוא אומר.

במתקפה הרצחנית על יישובי עוטף עזה איבד יונדב את שתי כלותיו, עדי ויטל־קפלון ותהילה קעטבי הי"ד, בנות הזוג של שני בניו, ענני ואהוביה, תושבי קיבוץ חולית. שני נכדיו – נגב בן הארבע, ואשל, בן חמישה חודשים – נלקחו תחילה לעזה יחד עם אביטל אלדג'ם, שכנתם של ענני ועדי. כשהגיעו לפאתי עזה הורו המחבלים לאלדג'ם לשוב על עקבותיה עם הילדים. היא סבה לאחור עם שני הילדים – אשל מעורסל בידיה, ונגב, הפצוע ברגלו, מדדה אחריה בהליכה וזחילה. בדרך נתקלו בחוליית מחבלים נוספת והצליחו להסתתר ממנה, כך עד שהצליחו לחזור אל קיבוץ חולית.

בני הזוג, ענני ואהוביה, לא היו בבית בעת ההתקפה. בחמש בבוקר הם יצאו לפגוש חברים באתר קמפינג סמוך, ותכננו לשוב עד השעה שבע. למרבה הקושי והאימה, הם היו נצורים ולא יכלו לעשות דבר מרחוק.

באותן שעות גורליות, יונדב ויונה רעייתו היו בביתם בירושלים. באופן מיסטי משהו, יום קודם לכן השאיר יונדב את המחשב דלוק בערב החג, לראשונה בחייו. "יונה לא אהבה שהמחשב נשאר דלוק, ושאלה למה אני מתעקש על כך. אמרתי שאני לא יודע למה, אבל אם יקרה משהו ויהיה בלגן אני רוצה לדעת מה קורה עם הבנים מבלי שאצטרך להפעיל את המחשב".

ב־07:45 החלו אזעקות בירושלים. "יצאנו למדרגות, פגשנו שכנים, שתינו מים, סיפרנו בדיחות. אבל אני הייתי מאוד לא שקט. בין אזעקה לאזעקה רצתי למחשב, ואני רואה את התמונה המצמררת של טנדר המחבלים בשדרות. התחלתי מיד להסתמס עם הבנים, מה שמעולם לא עשיתי בשבת. הם לא ענו. בשלב מסוים ענני כתב לנו 'אני בסדר'. בשעה אחת־עשרה בערך כתבתי לו 'ששומר ישראל ישמור גם עליכם' והוא כתב לי 'על תהילה הוא לא שמר'. באותו זמן לא ידעתי שהבנים לא היו בבית. רק אחר כך שמעתי שעדי הוציאה מהכספת את הנשק הארוך של ענני והוא הדריך אותה בטלפון איך להשתמש בו. היא חיסלה את המחבל הראשון. אחר כך נכנסו עוד שמונה, ואנחנו לא רוצים לדמיין מה היה שם.

"עדי הייתה בעלת מוח גאוני, סיימה לא מזמן תואר שני בהנדסה כימית", מספר יונדב על כלתו, אשת בנו ענני. "הרקטור של אוניברסיטת בן־גוריון שבה היא למדה תיאר אותה כבחורה הכי מוכשרת בתחום שלה, ודיבר על אבידה ענקית למדע של ישראל, אם לא של העולם. לדעתו היא הייתה אמורה לייצג את ישראל בחזית המדע בשני העשורים הבאים. לצד הקריירה האקדמית היא הייתה אימא מופתית, סגנית רבש"ץ, רוקדת, שחקנית כדורסל, שחקנית תיאטרון, כותבת שירים. היהלום שבכתר".

על תהילה, בת זוגו של בנו אהוביה, אומר יונדב: "אדם תמים ושלם, כולם אהבו אותה כל כך. מה שכתוב על המצבה שלה באמת מתמצת אותה: 'אהבה אדם, חיות וצמחים. אישה של טבע, בעלת תלתלי זהב לב טהור וחיוך מאיר'. זו באמת מי שהייתה תהילה".

לשאלתי האם הרגיש משהו לפני החג, יונדב משיב שכן, ומתברר שהוא לא היחיד. הוא שמע מבני משפחה נוספים של אנשים מהעוטף על תחושות מקדימות שקשה להסביר אותן באופן רציונלי. גם בנו, ענני, חש משהו. "כל המשפחה הייתה אצלנו בחג ראשון של סוכות, וענני אמר לי 'אחרי סוכות יתחיל ברדק לא נורמלי'. שאלתי אותו למה הוא מתכוון, והוא אמר 'משהו עצום, בדרום ובצפון'. שאלתי אותו איך הוא יודע, והוא אמר 'אני לא יודע, אני מרגיש'".

ענני עוסק בחקלאות ומגדל אננס, מנגו ולימונים. לפני מבצע צוק איתן מצאו בחלקת המנגו שלו פתח מנהרה, ובזכות מארב של חיילי אגוז חוסלו במנהרה 30 מחבלים. "אם המחבלים היו מצליחים במזימתם, הם היו גוררים אותו פנימה והוא היה החטוף הראשון. בכל תרחיש שהוא הריץ כעת בראש בנוגע לאירועי 7 באוקטובר, הוא לא היה שורד. אם הוא היה נשאר בקיבוץ ומסתער, הוא היה נהרג. אם היה נשאר בממ"ד היה נהרג. רק היציאה מהקיבוץ הצילה אותו. זה נס".

בתחילה ההנחה הייתה שעדי, בת זוגו של ענני, נחטפה לעזה, אך מאוחר יותר גופתה נמצאה בבית, מוסתרת וממולכדת. בהספדו על עדי הקריא יונדב קטעים מתוך "בעיר ההרגה" של ביאליק, ואמר: "בינתיים חלפו להן 119 שנים. ביאליק רתח על מנהיגי הקהילות, העיוורים, של שנת תרס"ד, ושוב אנחנו רותחים על מנהיגינו היום. ביאליק שאל את השמיים שאלות שאין עליהן תשובה, וגם לנו יש כמה שאלות. ועברנו את השואה. וזכינו לשיבת ציון. והנה, שוב 'קָרָא אֲדֹנָי לָאָבִיב וְלַטֶּבַח גַּם יָחַד. הַשֶּׁמֶשׁ זָרְחָה, הַשִּׁטָּה פָּרְחָה, וְהַשּׁוֹחֵט שָׁחַט'… בשם כולנו, וביחד עם כל הסבים והסבתות שבוכים איתנו כעת בארץ ישראל ובכל פינות העולם – אני מבטיח לָך עדי: אנחנו עוד נוליד את עצמנו מחדש בארץ הזאת. וגם אשל הנסיך, וגם נגב הגיבור – גם האשל וגם הנגב עוד יהיה פורח".

פרחים על שפת התהום

יונדב קפלון (60) הוא משורר מוערך, מורה לכתיבה ולהגות יהודית, יועץ אישי ובונה מפות אסטרולוגיות. כמשורר צעיר הוא התקרב מאוד לזלדה, שתמונת דיוקנה תלויה על שולחן עבודתו. הוא יליד אוסטרליה, בן למשפחה של חסידי חב"ד, נשוי ליונה ("בת למשפחה ליטאית, אבל בעלת נשמה חסידית") אב לארבעה ומורה לתלמידים, כותבים ומחפשי רוח ודרך מכל קצוות הקשת. נדמה שבתקופה הנוכחית מתגלה כיצד אישיותו העדינה, הכמעט־חרישית, מאפסנת בתוכה איתנות ועוצמות נפש, אשר הפכו לאבן שואבת למנחמים, שיוצאים מנוחמים בעצמם. בימים אלה הוא שוהה בגרמניה, בכנס חירום של ועידת רבני אירופה נוכח גל האנטישמיות החריף. הוא הוזמן להנחות שם כמה מפגשי לימוד והתחזקות.

"תפילה עדיין מאוד קשה לי. מדי פעם כשאני לוקח שלוק של מים ומברך 'שהכל נהיה בדברו', המים נתקעים לי בגרון. 'שהכל'? גם הטבח? ואז אני נושם עמוק ואומר תודה להשם שנתן לי אפשרות להתפלל מבלי שהתכוונתי. הנה, נתת לי רגע של קשר איתך"

אתה חווה אבל עמוק על האובדן, לצד שמחה על נס ההצלה של הבנים והנכדים. איך חיים את שני ההפכים הללו?

"זו לא שמחה כפי שאנחנו רגילים לחוות, כדבר סוחף שמשכיח הכול. הייתי אומר שאנחנו חווים אֵבל לצד התחזקות והתעודדות. כרגע יש הכרת הטוב והכרת תודה עצומה על הנס, וכנגד האבל החזק יש מאמץ של התחזקות והתעצמות בהקשרים קריטיים להמשך המלחמה והניצחון. אנחנו נדרשים להחזיק את המורל הפנימי שלנו. אני יכול לשאוב רגעים של שמחה מהצחוק והשמחה של הילדים, מהתמימות והמתיקות שלהם. הם מזכירים לי את הפרחים מתוך 'מקום של אש' של זלדה: "רַק בִּצְמָחִים לֹא נִדְלָחִים / עֲסִיסִיים / פְּסִיעָה מִן הַתְּהוֹם/ רַק בִּפְרָחִים הַמְּתִיקוּת לֹא נָסוֹגָה / פְּסִיעָה מִן הַמָּוֶת". זאת שורה מהממת. הילדים שלנו הם כמו פרחים על שפת התהום שאינם מודעים למיקומם, והם משתגעים משמחת חיים, ואנחנו נסחפים אחריהם ביודעין ובמוצהר, ומפרגנים לעצמנו רגעים של תמימות מוחלטת, כאילו אין עולם ואנחנו לא על שפת התהום.

"זה לא עניין של החלטה או של אופי, אלא בעיקר אחריות שיש לאדם", מוסיף יונדב. "אני חושב שיש לנו מספיק מודעות לקלוט את מצב הסיכון הלאומי שאנחנו נמצאים בו כרגע. לא סיכון המפעל הציוני אלא סיכון של הרוח, כי אנחנו עלולים ליפול לדיכאון לאומי חמור שיהיה קשה לקום ממנו. ואז יש לנפש אינסטינקטים כדי להחיות את עצמה בכל מיני צורות. זו משימה לאומית, להבין שבמלחמה סופגים קורבנות באופן מודע. אנחנו מתאבלים ומתקדמים, מתאבלים ומתקדמים. היעד של העורף הוא לשמר שגרה אזרחית ונורמלית עד כמה שניתן. לא רק בחומר של לחם ועבודה, אלא גם ברוח. אנחנו מבינים שמה שצריך זה לחפש מי זקוק יותר ממני לחיוך שלי, ולתת אותו".

כדי להמחיש את הנקודה הזו מספר יונדב כיצד לפני כמה ימים יצא להליכת בוקר מוקדמת, כהרגלו, ופגש על ספסל אדם מבוגר, מעשן ובוכה. האיש בירך אותו ב"שבת שלום", אף שהיה זה אמצע השבוע. יונדב התיישב לידו והאיש סיפר בקול שבור שזו הפעם הראשונה שהוא מעשן סיגריה אחרי חמש שנות התנזרות. חתנו בעזה, אחיינו בצפון, בתו החיילת מגויסת גם היא, והוא נשבר מרוב חרדה. "הוא לקח את היד שלי, הניח אותה על הראש שלו ואמר: 'תברך אותי שיהיה לי כוח לא לעשן יותר מחמש סיגריות ביום'. איחלתי לו מה שיכולתי לאחל, והבנתי שזו המלחמה שלי כרגע. אם יש לי את הכוח והיכולת, זה מה שאני יכול לעשות כרגע, בחמש ורבע בבוקר. בימים הללו כל אדם צריך לחפש עוד אדם ולתת לו חיוך. יכול להיות שאתה לא יודע שיש לך לתת אותו, עד שתתחיל".

"העמדות שלי נושרות מעלי כשאני מבין שהן לא רלוונטיות, ואני נשאר חשוף ופתוח לחשוב מחדש על החיים, על הקב"ה, על העמדה הפוליטית שלי, על למה אנחנו בארץ ישראל. זה רגע מכונן ונדיר. לא משנה מה תהיה התוצאה, אותי מעניינת עצם העמידה החשופה שבה אני לא יודע מה אני חושב כרגע"

על רקע תחושת הקרקע הנשמטת ואיבוד העוגנים, יונדב מוצא בעולמו הרוחני סלע איתן להיאחז בו. "אני נרגש לגלות שהרבה דברים שלמדתי והרבה דברים שנחלתי באופן גנטי ממשפחתי, בני העולם החב"די, צפים כרגע והופכים להיות שמישים לגמרי, כפרקטיקה רגשית ומעשית שלי. בכל לימוד תורה שלי אני נדהם מהגאונות של חז"ל, מחוכמת החיים שלהם, מהמקום האינסופי שהם נתנו לאבל ולשמחה גם יחד. הם הכירו את החיים וידעו איך הם יכולים להתגלגל ולהפתיע. זה מתבטא במחלוקות שלהם ובספקולציות הקיצוניות בגמרא ובמדרש. הם משתעשעים עם החומרים היסודיים ביותר של החיים. זו הבבואה הנאמנה ביותר לחיים שלי כרגע. העולם התחיל לדבר על חירות רק בעת החדשה, אבל הם הקדימו אותנו באלפיים שנה בחירות שהם הרשו לעצמם בבית המדרש. אני מרחם ודואג על כל מי שגדל בלי שורשים שנטועים בתוך עולם של תורה. אני דואג לרציונליסטים ומרחם על הליטאים, שחוץ מגמרא והלכה לא אימנו את הנפש שלהם לחוות שאלת בלתי פתירות, שמתפוצצות כאשר אמונה תמימה פוגשת מציאות קשה.

"תפילה עדיין מאוד קשה לי. מדי פעם כשאני לוקח שלוק של מים ומברך 'שהכל נהיה בדברו', המים נתקעים לי בגרון. 'שהכל'? גם הטבח? ואז אני נושם עמוק ואומר תודה להשם שנתן לי אפשרות להתפלל מבלי שהתכוונתי. הנה, נתת לי רגע של קשר איתך. כן, אני מוכן להשלים את הברכה. כן, הכל נהיה בדברו. אין לי מושג למה ואני לעולם לא אבין, אבל אני מאמין שהכל נהיה בדברו ומסיים לשתות את המים".

לשאלת האמונה בעת הזו משיב יונדב באמצעות סיפור מעשה: כמה חסידים ישבו בהתוועדות, וכל חסיד סיפר על שבחי רבו ועל המופתים והניסים שהוא חולל. ישב שם חסיד חב"ד וסיפר על ה"מופת" של הרבי שלו: אותו חסיד היה סוחר עצים, והיה צריך להשיט את סחורתו על פני רפסודה לפני שהנהר קופא. כאשר ביקש את ברכתו של הרבי, הורה לו הרבי להמתין מעט ועוד לא להשיט את הסחורה. החסיד המתין, הטמפרטורות ירדו והנהר קפא, כך שהחסיד נתקע עם הסחורה ואיבד את השקעתו. אז מה המופת של הרבי שלך, תמהו המאזינים, והוא ענה: המופת הוא שנשארתי חסיד שלו.

"הסיפור הזה ממחיש את סוג האמונה שגדלתי עליה", אומר יונדב. "היא לא תלויה בממצאים, בעובדות או בתוצאות כלשהן. היא שם, חיה כשלעצמה חיים מסתוריים ועשירים שלא תלויים בשום דבר, לא בצדיק וגם לא בבורא".

השמאל והימין שבנפש

כשאתה מתבונן על המצב הנוכחי, יש לך מחשבות איך הגענו עד הלום?

"אין לי אומץ להגיד מה שאני מרגיש, אבל אנסה בעדינות: אנחנו אִרגַנו במו ידינו את כל התשתית הרוחנית והנפשית למלחמה הזו, ואני לא הראשון שאומר את זה. הרשינו לשסע שלנו להתקטב עד כדי סכנה קיומית. היו בנו אנשים שהיו ערים לכך, ואני אחד מרבים שחשו חרדה לנוכח הקיטוב, שמִגנט את האויב פנימה. כמו בגוף האדם, כשהנפש חלשה הגוף מבטא את זה. הנפש הייתה פגועה ומבולבלת, שוגה באיזו אשליה מסוכנת, וזה התבטא במעגלים הפריפריאליים שלה. וכמו שהכיוון של הקלקול היה מהפנים אל החוץ, גם הכיוון של התיקון הוא מהפנים אל החוץ. ברור שקריטי וקדוש מה שקורה בשדה הקרב, אבל קריטי לא פחות, עבור התחלה של שיקום, זה לאחות את השסעים ברבדי העומק. משם דברים ישתפרו לאט לאט גם בשדות הפוליטיים וגם בשדות הקרב מול האויבים".

כשיונדב מדבר על של איחוי, הוא מדגיש תחילה את האדם הפרטי כמוקד שיש להתחיל בו. "האיחוי נדרש קודם כול בנפש של היחיד. אנחנו זקוקים, וגם מסוגלים, להכיר בשמאל ובימין שבתוך עצמנו. להכיר בקיום משותף של אמונה דתית עמוקה ובחילוניות פלורליסטית עמוקה בתוך הנפש. המורכבות הזאת צריכה לקבל עכשיו הרבה יותר מקום והזנה.

"המון אנשים בציבור שלנו פסחו על שני הסעיפים. מצד אחד הם נושאים בתוכם אמונה דתית חזקה, השפה שלהם תורנית, הם גדלו בבית המדרש של הרב קוק עם חזון ארץ ישראל השלמה, בביטחון שאנחנו בעיתות גאולה ושיבת ציון. ובמקביל הם פוגשים פגישה מאוד חשופה את הציבור החילוני הרחב, או שיש להם דתל"שים במשפחה, כמו אצלי, ומדובר על רבים רבים בקרב אנשי הרוח בציבור הדתי־לאומי. ועולה השאלה – איך אתה מנהל את הדו־קוטביות הזאת, כשמצד אחד יש לך שעות תפילה שבה אתה תמים תמים, כמו הסבא של סבא שלך, ומצד שני אתה מנסה לרקוד בשיא החופשיות בחתונות של חברים שכבר אין בהן בדל של יהדות וקדושה. אתה אותו בן אדם, וכל אלה הם חלקי חייך. אתה יכול להדחיק את העובדה הזאת או להסתיר חלק ממנה במבוכה, מעצמך או מאחרים. אבל אני מבקש לומר שבתוך שלל השינויים העצומים שהתקופה הזו הולכת לגרום לנו, אנחנו צריכים להרוויח ממנה פתיחה חדשה, אשראי מחודש, למקום האמיתי שלנו, למקום המורכב באמת, מורכב באופן חיובי ואמיתי, כחוליית מעבר ענקית מתקופה היסטורית אחת לתקופה היסטורית חדשה.

"זה לא סתם שכל הדבר הזה קרה בשמחת תורה. ביום שבו אנחנו מסיימים את קריאת התורה, אנחנו מבינים שלא סיימנו לענות על שאלות קריטיות שהזמן גרמן ולא ידענו להתייחס. המון שאלות שהחברה האזרחית החילונית מעוררת במצוקה, והעולם התורני לא ידע מה לעשות עם זה. הרבנים הצעירים מתלוננים שהרבנים המבוגרים לא אומרים כלום, הרבנים המבוגרים פוחדים אחד מהשני, ויש שיד רוחצת יד בחנופה או בפחד. גם בעולם החרדי וגם בעולם הדתי־לאומי, התורה שסיימנו לקרוא בשמחת תורה לא הצליחה להתייחס לעת החדשה בצורה אפקטיבית. היא הייתה בהתגוננות, או במלחמה, או ניסתה לעשות 'מכון צומת' לבעיות נקודתיות.

"יש רבנים, כמו הרב שרלו, שעושים עבודה חשובה בנושאים כמו הלכות מדינה וסל הבריאות, אבל הרוב הגדול והדומיננטי של הציבור הדתי והחרדי בחרו בחירה אסונית וחרדתית, ונשארו להתרכז בתוך עצמם. נאלצנו לשלם מחיר אדיר שפקח את עיני כולנו, ועוד לא ברור מה המראות החדשים שאנחנו רואים. אבל מיד אחרי שמסיימים לקרוא את התורה מגיעה שבת בראשית, ואנחנו בנקודת התחלה. נפגוש את התורה מחדש, אבל נעשה את זה עם אחריות של הכלת כל הניגודים והמורכבות שבתוכנו".

אתה מדבר על תיקון בנפש היחיד. מה לגבי תיקון במעגלים רחבים יותר? מה צריך לקרות שם?

"בעל 'מי השילוח', הרבי מאיז'ביצה, אומר שההתקרבות לה' תמיד כרוכה בוויתור על קונספציה ובהשתחררות מקיבעון, לא משנה איזה. רוב האגפים של החברה הישראלית נדרשים בעל כורחם להשיל מעצמם אמונות ודעות שהם אחזו בהם בדבקות עד לפני חודש וחצי, כי המציאות טפחה על פני כולנו, ועשתה את זה בגאונות היסטורית משוגעת. מאורע אחד הצליח לשנות את דעתם של כל הקטבים. גם אחרי השואה, לאנשים נפתח הראש. האדמו"ר הפך לחלוץ והחלוץ הפך לאדמו"ר. השינויים כבר קורים. השבוע לימדתי משנה בזום, והגיעו אנשים מהקצה הכי שמאלי של המפה הפוליטית, ביניהם מישהו שמימן את נשות ווטש. שעה וחצי הוא הקשיב לשיעור על משנה. יחד איתו הייתה עוד חברה יקרה שנמצאת עמוק באקטיביזם משמאל, שישבה עם הראש בין הידיים כל השיעור. ראיתי איך באותם רגעים העולם הפוליטי והערכי שלה משתנה לבלי הכר, בזמן אמת.

"העמדות שלי נושרות מעלי כשאני מבין שהן לא רלוונטיות, ואני נשאר חשוף ופתוח לחשוב מחדש על החיים, על הקב"ה, על העמדה הפוליטית שלי, על למה אנחנו בארץ ישראל. זה נפתח מימין ומשמאל, וזה רגע מכונן ונדיר בהיסטוריה. זה קרה כמה פעמים, אבל לא הרבה, שאנשים נאלצו לחשוב מחדש, להעריך מחדש את מצבם ולבחור מחדש את עמדתם. לא משנה מה תהיה התוצאה בסוף, אותי מעניינת עצם העמידה החשופה שבה אני לא יודע מה אני חושב כרגע, ואני רק יודע שמה שחשבתי גרם לי לנזק גדול. לא כי בהכרח טעיתי, אלא בגלל האדיקות שבה נצמדתי לעמדתי. זו הנקודה של ה'מי השילוח': הביטחון בחד־צדדיות כלשהי הוא המסוכן, לא משנה מאיזה צד. הקב"ה נושא הפכים. הוא גם חסד וגם גבורה, גם בעל מלחמות וגם זורע צדקות. הוא עושה הכול יחד. יש לזה תקבולת בנפש, ועכשיו אנחנו יכולים להיות שם, בקוטביות, לא בעמדה זו או אחרת".

תפקידו של הציבור הדתי

לצד מבט־העל הקולקטיבי, קפלון מבקש גם מבט מגזרי פנימי, שיש בו חשבון נפש נוקב. "לצערי ההנהגה הפוליטית מימין ממשיכה להיות מנותקת. הזחיחות והמילים החלולות שהמנהיגים הפוליטיים ממשיכים להשמיע מוציאים אותי מדעתי. אז אני משתדל לא להקשיב, כי חבל לי על דעתי ואני זקוק לה. לצד זה, בהרבה אגפים של הציבור הדתי יש מספיק יושר, כנות וענווה כדי לדעת שנורא הגזמנו עם הרפורמה. שני הצדדים הגזימו. הרבה אנשים נאבקו בתום לב, אבל רבים בהנהגה התסיסו מתוך אגו פוליטי ולא פעלו מתום לב. עכשיו אולי הציבור הדתי־לאומי ימלא סוף־סוף את התפקיד שייעד לו הרב קוק ושהוא ייעד לעצמו עד לפני כמה שנים, עד לתנועת ההקצנה – לשמש ראש גשר בין אגפי החברה הישראלית. יוסף בורג הבין את זה, זבולון המר הבין את זה, גם הרב צבי יהודה הבין את זה היטב. יש פה עולם חרדי ועולם חילוני מקוטבים, ויש 'כולבויניק' שמרגיש יחסית נוח עם שני הצדדים, והיחידים שעוד נושאים בתמימות את הביטוי 'כלל ישראל' על השפתיים.

"כל זה נשבר לפני כמה שנים, עם עלייתה של ההקצנה הדתית, ואולי יש לו סיכוי מחדש. זה תפקיד היסטורי. אם נמשיך להתבצר בישיבות הקדושות שלנו, אז פספסנו הזדמנות היסטורית עצומה בתפקיד שהוא קריטי – קירוב הדעת, קירוב השבטים. זה קודם כול בתוכנו, בתוך נפשותינו, ואז במעגלים הרחבים יותר. המשפחות הדתיות שיש להן בן צנחן, בן בהר המור, בת שהתחרדה, בן בבצלאל ואחת במזרח הרחוק – אלה המשפחות שהן כור ההיתוך והן המפתח של העשורים הבאים במדינה. החרדים יזדקקו להם, החילונים לסוגיהם יזדקקו להם. הימין והשמאל יקרסו עליהם, ואנחנו אמורים להיות מכל שמבין, מזדהה, מודע. אנחנו אמורים להחזיק ראש, להחזיק את ההקשר ההיסטורי. החברה הדתית פחדה, נבהלה, התנכרה, אבל זה התפקיד הגדול שלה כרגע".

איפה החרדים בתוך השינוי הזה?

"יש שם תנועה מרגשת ביותר. יש לי היכרות דרך חרדים שאני פוגש במכון מנדל ויש לי קרובי משפחה חרדים, חב"דניקים וליטאים. העולם החב"די תמיד היה חשוף יותר לעולם, ובתוך תוכו הוא ישראלי וציוני. שם הדרך מהירה יותר להתכללות של המון סוגי יהדות בתוך הנפש ואז גם בחוגים החברתיים. העולם הליטאי מאוד מוגבל, השפה מצומצמת. החומר התורני שעסקו בו במאתיים השנים האחרונות היה לא רוחני ולא רגשי בעליל, אז המון חלקים בנפש לא מפותחים מספיק כדי להיענות לאתגרים של העת החדשה. רבים בתוכם חווים את המוגבלות של המנטליות הזו, ועושים מאמצים מרגשים ביותר להכיר וליידד את עצמם עם עולמות תוכן חדשים. אז ייקח יותר זמן וזה יהיה גמלוני, אבל יקרה גם שם".

ומה לגבי תפקידה של החברה החילונית?

"אמריקה השתלטה על המנטליות שלנו דרך סממני המערב, עם הוליווד וערכים חומרניים. אני לא מסויט מהפרוגרס, אין לי חרדה ממנו ואני מזהה גם שם תמימות וכוונות טובות. אני לא מוכן לשים בסל אחד שחור את כל מה שקשור למילה הזאת. אני לא יודע מי עושה טעות ומי לא. אני פועל רק מתוך האמונה שלי, ואמונה זה דבר אנושי. לפחות יש לנו מכנה משותף, שכולנו מאמינים. גם החרדי מאמין באמת ובתמים שלימוד התורה שלו יציל את יישובי עזה. אני לא במקום של שיפוט והתקוטטות. אני קודם כול מייקר את העובדה שהוא אדם מאמין. ואני מזמין אותו ואת עצמי לשיחה על אמונות. אני יכול להכיר אמונות של הזולת, אבל אני לא במצב להגיד למישהו מה לעשות עם החיים שלו. אין לי את היומרה הזו. אני מכבד מאוד את אורח החיים החרדי ואת עולם האמונות התמים שלו, ואני מכבד מאוד ערכי תרבות הומניסטיים של הציבור החילוני הנאור. אני חי משם, זה הקהל שלי. ואם תשימי אותי בפינה ותשאלי איך אני מגדיר את עצמי היום, אגיד לך שאני הומניסט, לפני הכול. יש פה הזדמנות פז לזכות את ההומניזם בפירושו המקורי, וזה לא סותר שום השתייכות לאומית ושום זהות דתית, להפך. אני ער להמון תופעות אנושיות קיצוניות ביותר סביבי, ואני הולך הרבה עם משפט של נזיר גרמני מהמאה ה־13 שאמר 'שום דבר אנושי אינו זר לי'. זה הומניזם צרוף. גם אצלנו וגם בדתות אחרות אין שום סתירה בין אמונה עמוקה באדם, באהבתו, במרכזיותו ובערכיו באשר הם, ובין אמונות דתיות".

מעגלי היצירה והחברות של יונדב כוללים גם אנשי שמאל רדיקלי. "אני לומד מהם המון", הוא אומר. "מצד אחד השפה שלהם דלה מבחינת מכמני השפה, אין להם את חז"ל והחסידות. אבל בעובדה הזאת מקופל גם שהם חופשיים ממניירות וממילים חלולות. הם לא מדקלמים שום ציטוט. כל מילה שהם יגידו תהיה חצובה מהלב. זו קצת הכללה, אבל זה משהו שאני רואה. כתב לי בחור מתוק מהחבורה הזאת: 'יש לי לתת לך רק שתיקה, ואני רוצה לתת לך אותה. כשתהיה פנוי, אני מבקש לבוא ולשתוק איתך חמש דקות'. זו אנושיות בטהרתה. אנחנו עוברים משהו חזק יחד, וזה קורה בלי מילים".

הוא שומר על קשר עם בני משפחתו המתגוררים באוסטרליה הרחוקה ומתעדכן על הלכי הרוח ברחובות מלבורן. "בת דודתי מספרת לי שכל הבניינים העירוניים במלבורן כוסו בדגלים פלסטיניים, רבבות אנשים ברחובות צועקים 'יהודים לגז', יש אנטישמיות מטורפת, צלבי קרס מרוססים על בתים של יהודים. היא נכנסה אל ראש העיר, נתנה לו נאום של חמש דקות והראתה לו בדל של סרטון מאירועי הטבח. עד הערב כל הדגלים הורדו מבנייני העיר בזכות אזרחית עם לשון שנונה, שהייתה אכפתית ועמדה לבדה מול מועצת העיר".

הסיפור הזה מסמל בעיני יונדב את רוח הימים הללו,שבהם "הכול קורה מלמטה", כדבריו, בזכות יוזמה אזרחית. "אני חושב שנבנית כרגע אלטרנטיבה להנהגה פוליטית, והיא נבנית בחמ"לים הגדולים, במקומות שיש שיתופי פעולה בין ימין לשמאל, אחים לנשק לצד נוער גבעות. שם נבנית אלטרנטיבה לשלטון, ואני מקווה שלא יהיה שם יותר מדי אגו ויהיה אפשר לתרגם את זה למפלגות לקראת בחירות. אם נראה שוב את הרשימות הרגילות, אנחנו נרצה למות מרוב דיכאון. אני ממש בונה על החמ"לים האלה. שם נמצאות כנראה העתודות הפוליטיות שלנו".

הרב הראשי והבנות נחמה

כעת, לאחר ימי השבעה והשלושים, יונדב מנסה לשוב לשגרת יומו – קריאה ולימוד, כתיבת ראשי פרקים לשיעורים, פתיחת הקליניקה מחדש. כל זה במקביל להרבה לוגיסטיקה והתארגנות מחדש עבור שני הבנים מחולית, שעוברים לעת עתה לגור בירושלים.

בערב חג הסוכות סיים יונדב את כתיבת ספרו הבא, "בעוד שהיו הולכים: מבחר אגדות הזוהר והרהורים". בספר זה ("כולם היו בניי אך זהו הנפלא ביותר", הוא מעיד) בחר קפלון אגדות מתוך ספר הזוהר ותרגם אותם מארמית "בנוסח ביאליק", כפי שהוא מגדיר זאת. כלומר, לא תרגום מילה במילה אלא עיבוד חופשי, ברוח ספר האגדה. לתרגום צירף ביאורים ופרשנות אישית, בקריאה ספרותית ופסיכולוגית.

"אין אגדות יותר מעניינות ומאתגרות את השכל ואת הרגש מאגדות הזוהר, זה אוצר לאומי וספרותי מסעיר", הוא אומר. אני מבקשת ממנו להיזכר באגדה שאומרת משהו על מצבו־מצבנו ברגע הזה, והוא מספר על אילה שיוצאת בלילה והולכת אלף פרסאות לחפש אוכל לכל חיות היער. היא חוזרת לפנות בוקר ומחלקת לכולם, אך היא עצמה לא אוכלת ממה שאספה, ורק ניזונה מזה שהיא האכילה את כולם. לאיילה קורים שני דברים איומים במהלך חייה: נחש מתקיף אותה בדיוק כשהיא רוצה ללדת. הנחש מכיש אותה בערייתה, היא זועקת 70 קולות של מצוקה, ובצעקה השבעים נולד העופר הקטן. הדבר השני הוא שכאשר לא יורד גשם האיילה טומנת את ראשה בין ברכיה וגועה. היא מסתתרת בהר, אף אחד לא יודע על מיקומה, והיא גועה וגועה עד שיורד גשם".

יש דברים בחייך שאתה רואה עכשיו במבט חדש?

"לראות את יונה מדליקה נרות שבת. הטקס המשפחתי השגור בכל תפוצות ישראל תופס אותנו בגרון. יונה הוסיפה עוד שני נרות לסט המשפחתי, וכל מי שעומד לידה באותה שעה מנגב דמעות בשקט. בקידוש בערב שבת, כשאני אומר 'כי בנו בחרת', אני נשנק כי אני מבין איזה מחיר איום ונורא אנחנו משלמים על 'בנו בחרת', וכמה זה תובעני. זו לא פריווילגיה להיות עם סגולה, זה לא צ'ופר. זה עול מעיק ואינסופי. אין לי ברירה, נולדתי לתוך זה.

"יש לי שעון מיוחד לשבת, ותמיד לפני כניסת שבת אני מחליף את השעון השחור לשעון לבן. פתאום בשבועות האחרונים זה קורה עם התכוונות אחרת לחלוטין, ואני אומר לעצמי: אתה תקבל את השבת ויהי מה. תכניס את הטהרה, את האופציה להתחדשות, תחליף את השעון. אתה באבל, נכון, אבל אתה תקבל את השבת. הנוהג היהודי הקטן זורח פתאום באור יקרות. יש פסוקים שמאירים לי באור חדש, כאילו אני קורא אותם פעם ראשונה. אחד מהם הוא 'לולי תורתך שעשועיי אז אבדתי בעניי'. איזה אומץ יש לדוד המלך להציע בתוך האובדן גם שעשוע. זה לימוד אדיר".

מנעד הגוונים של יונדב בא לידי ביטוי גם במגוון האנושי שפקד את בית האבלים בימי השבעה. חסידי גור לצד בנות קיבוצים, מתנחלי גב ההר לצד גברים בקעקועים ופירסינג, רבנים ואנשי רוח לצד חקלאים ואנשי עמל. בעיני יונדב, הרגעים הקטנים שנצברו מתוך הימים הללו הם קריאות כיוון יקרות.

"באחד מימי השבעה חזרנו מניחום אבלים אחר, ואנחנו רואים בחצר כבאית עם 20 כבאים, נגב הקטן עומד בראש הכבאית, משפריץ מים על כל השכונה וצועק 'עם ישראל חי'. נכנסנו לבית ואנחנו רואים את 'הבנות נחמה' (הרכב של שלוש זמרות, פ"ג). עדי אהבה אותן מאוד, והן באו לשיר. בתוך הכבאית ובתוך האחיות נחמה, מגיע פתאום הרב הראשי לישראל דוד לאו. אנחנו אומרים לו: אולי שירת נשים מפריעה לך? תרצה שנעמוד בצד? והבנות נחמה אומרות מצידן: אתם מעדיפים שנשתתק עד שהרב ילך? אז הרב אמר: אצלך, יונדב, הכול יהיה ביחד. אני פה, הכבאים בחוץ, הבנות ישירו, הכול בסדר.

"היה קצין שסיפר על אנשי 'אחים לנשק' שנסעו למאה שערים לאסוף סירי טשולנט עצומים, ומשם נסעו לשטחי הכינוס סביב העוטף כדי לתת ללוחמים מתנחלים. בא אלינו אדמו"ר, שומר עיניים קפדן, כשמולו ארבע קיבוצניקיות מקיבוץ חולית, לבושות באופן מינימלי, והוא לא פחד ולא נבהל, היישיר מבט אל כל אחת, דיבר איתן דברי ניחומים והתחזקות בהברה אשכנזית כבדה. הן לא האמינו למשמע אוזניהן. קרה שם תיקון עצום עבורן ועבורו. הרגשתי שהנשמות מתלכדות, הרגשתי דופק. אנשים סיפקו תיבת תהודה אחד לשני. תיבת תהודה לכך שאנחנו חיים. לא חיים במובן של שרדנו את הטבח, אלא כעוסקים בשאלה מה הם חיים ואיך נחדש את המושג חיים ונהיה אחראים כלפי החיים, כיחידים וכעם.

"קרה לנו משהו, נצרב בנו משהו, השתנינו, ומעכשיו נתחיל לפלוט מעצמנו התנהגויות ומחשבות חדשות. לא כי צריך לזכור משהו ורק שלא נשכח, אלא זה הפך להיות משהו מהאני החדש, האנחנו החד לכן אני לא מוכן לדאוג את הדאגה הגדולה שכל זה יחלוף בעתיד".

נוכח שאלות העתיד העומדות באוויר, מבטו של יונדב רווי אופטימיות. "יש לי היכרות מסוימת עם העם הזה דרך השירה העברית. זה עם שתמיד יצמיח את עצמו מחדש באופן ניסי ומרנין לב", הוא אומר, ומציע המחשה מקורית לרוח הישראלית. "זה יתבטא בשמות שניתן לילדים שייוולדו בשנה הקרובה, אני בטוח. בכל אומה ולשון אנשים משתמשים בעשר שמות אולי, אבל בארץ כל זוג צעיר ממציא שם חדש. אין עוד עם בעולם שנמצא קרוב כל כך לנביעה של ההתחדשות, וזה מתבטא במאות שמות מקוריים שרובם הגדול מלאי ויטאליות, אופטימיות ואנרגיה. אני בטוח שזה מה שיקרה אחרי המלחמה, כי כאלה אנחנו. נכון שיהיו אנשים שיחזרו לעמדות הפוליטיות, והממשלה לא תתחלף מספיק מהר, ויחזרו מחלוקות – אבל בשכבת העומק של זוג שבוחר שם לילד השלישי או הרביעי שלו, אנחנו נראה את פירות ההתחדשות, הגדילה וההתבגרות. עכשיו אנחנו צריכים ללמוד את התורה מחדש, מבראשית".