אחת הפנינות של ההומור הפסיכולוגי מלמדת אותנו שהנוירוטי בונה מגדלים באוויר, הפסיכוטי גר בהם והפסיכולוג והפסיכיאטר מקבלים את שכר הדירה. קביעה זאת מתארת לדעתי באופן מופלא שלושה סוגי אנטישמיות הקיימים בעולם, ועוד היד נטויה.
מזרים ועד שטן
האנטישמיות מהסוג הראשון היא הנוירוטית. כפי שפסיכולוגים שונים הראו במחקריהם, קיימת נטייה כמעט "טבעית" להפוך את השונה, הזר והאחר, למעין מסך שעליו משליך האדם את הפחדים, הקנאות והטראומות שבתוכו. בספר בראשית עדים אנו לשנאה נוירוטית מעין זו. כך מתייחסים הפלשתים ליצחק (בראשית כו, יג־יז): "וַיִּגְדַּל הָאִישׁ… וַיְקַנְאוּ אֹתוֹ פְּלִשְׁתִּים… וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ אֶל יִצְחָק לֵךְ מֵעִמָּנוּ כִּי עָצַמְתָּ מִמֶּנּוּ מְאֹד". וכך מתייחסים ליעקב גיסיו ואף חותנו (בראשית ל, מג־ לא, ב): "וַיִּפְרֹץ הָאִישׁ מְאֹד מְאֹד… וַיִּשְׁמַע אֶת דִּבְרֵי בְנֵי לָבָן לֵאמֹר לָקַח יַעֲקֹב אֵת כָּל אֲשֶׁר לְאָבִינוּ… וַיַּרְא יַעֲקֹב אֶת פְּנֵי לָבָן וְהִנֵּה אֵינֶנּוּ עִמּוֹ כִּתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם".
מעמד אבותינו כזרים מתואר במזמור ידוע (תהילים קה, יב־יג, דברי הימים א טז, כ): "בִּהְיוֹתָם מְתֵי מִסְפָּר כִּמְעַט וְגָרִים בָּהּ, וַיִּתְהַלְּכוּ מִגּוֹי אֶל גּוֹי מִמַּמְלָכָה אֶל עַם אַחֵר". כזרים הם קרבנות עושק והתעללות על ידי עמים ומלכיהם, כשרק חסדי ה' יכולים להגן עליהם: "לֹא הִנִּיחַ אָדָם לְעָשְׁקָם וַיּוֹכַח עֲלֵיהֶם מְלָכִים". שנאה ובוז אלו הם תוצאת העובדה שהיינו זרים, או נחשבנו לזרים בארצות לא לנו.
ספר שמות מהווה מפנה. השעבוד מלווה באנטישמיות שהפכה פסיכוטית: "הִנֵּה עַם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רַב וְעָצוּם מִמֶּנּוּ, הָבָה נִּתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ" (שמות א, ט־י). השנאה הפסיכוטית מגיעה לשיאה במגילת אסתר, והופכת לאנטישמיות, כמעט במובן המודרני של המילה, כבדברי המן הרשע: "יֶשְׁנוֹ עַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים בְּכֹל מְדִינוֹת מַלְכוּתֶךָ וְדָתֵיהֶם שֹׁנוֹת מִכָּל עָם וְאֶת דָּתֵי הַמֶּלֶךְ אֵינָם עֹשִׂים וְלַמֶּלֶךְ אֵין שׁוֶֹה לְהַנִּיחָם" (אסתר ג, ח־ט). הקיום היהודי שמעבר לגיאוגרפיה ולהיסטוריה הפך על פי אנטישמיות זאת לשטני ומסוכן.
האנטישמיות מהסוג השלישי משתמשת בשנאת היהודים כבנשק פוליטי. היא מאפיינת את העולם המודרני. היא הגיעה לשיאה הראשון ברוסיה הצארית, אשר התאמצה להפנות את זעם ההמונים מהשלטון ליהודים. כך נוצרו "הפרוטוקולים של זקני ציון" שהזינו את הפסיכוזה האנטישמית. הנאציזם פיתח את האנטישמיות הזאת, תוך שהוא חיבר את כל השנאות אך הוסיף להן ממד מיתולוגי ושטני. היהדות הפכה לאויב המטפיזי של גרמניה ובעקבות התעמולה האנטישמית הנאצית צוירה דמותו של היהודי כתוקע סכין בגב, מנצל ומוצץ דמם של הגויים, בוגד ומרעיל בארות. עבורם, מייצג היהודי את הרוע.
אבולוציה בצד השמאלי
אבותינו חשבו שהאנטישמיות תיעלם עם ניצחון הציונות, כשלא נהיה יותר זרים. הקמתה של מדינת ישראל אמורה הייתה להביא לנורמליזציה של החיים היהודיים. זאת הייתה טעות טרגית. הייתה זאת תרופה מתאימה נגד האנטישמיות הנוירוטית, אך לא נגד הביטויים האחרים שלה. הפסיכוזה של שונאינו בימין הפוליטי הייתה רדומה, אך עד מהרה התעוררה. חשובה יותר הייתה האבולוציה של האנטישמיות מהצד השמאלי. ברית המועצות הפכה את האנטי־ציונות קרדום פוליטי לחפור בו ולהשיג רווחים טקטיים ואסטרטגיים. אחריה צעדו מדינות שהשתכרו מריח הניחוח של הנפט המזרח־תיכוני. זאת הייתה התעמולה הקומוניסטית שחשבה שכך היא תשיג השפעה גורלית על העולם הערבי.
כאן נעוץ החטא היסודי של האידיאולוגיה הקומוניסטית, שהרעילה את העולם. ההרס שהיא זרעה שרד אף אחרי שהקללה הקומוניסטית קרסה. הייתה זאת קללה מבחינות שונות, והעיקרית שבהן שהיא עירבה את האנטישמיות עם הקומוניזם, כמנהג הקומוניזם לקשט את עצמו כנלחם למען המוסר העולמי. לדעתי זאת הירושה שעברה למפלגת הלייבור של ג'רמי קורבין, שכינה את חמאס וחיזבאללה "ידידיי". אחד האבסורדים שצמח מגישתם הוא העיקרון החשוב שלמרות שהדבר לא בוטא במפורש, הרי שלדידם
כל תנועה פוליטית שפעלה נגד הסדר הקיים עזרה לאדם להתקרב לסדר מהפכני חדש.
האם יש משמעות וצורך להטיף נגד האנטישמיות לנו, המשוכנעים? כן, בגלל כוחה של ההסכמה הכללית בארצות רבות, הבאה לידי ביטוי ביצירותיהם של סופרים, אמנים, עיתונאים ואנשי תרבות למיניהם. מבלי להיות מודעים לכך, קונצנזוס שלילי זה משפיע לא רק על העולם אלא גם עלינו, ופוגע בדימוי העצמי הפנימי שלנו.
להגן על הדימוי העצמי
השנאה הערבית כרתה ברית עם כל סוגי האנטישמיות. היא הפכה את הסכסוך הפוליטי לסכסוך דתי, ולאחר מכן לסכסוך מטפיזי. בסוריה כותבים עדיין על עלילת הדם בדמשק. הקריקטורות הנאציות קמו לתחייה בעיתונות הערבית. ובכלל, כדי להרוויח רווח פוליטי, חברו שמאל וימין באנטי־ישראליות, כפי שהיה בהכרזת הציונות כגזענות. אויבינו הפוליטיים הכשירו שוב את האנטישמיות ובכך הגיעו אל תהומות התועבה. הכשר זה חייב ליצור אצלנו מבט שונה על האנטי־ציונות. אף אם חצי עולם, ואולי אף יותר מכך, מגנים אותנו, עלינו למצוא את הכוח לעמוד נגדם. האבסורד והתועבה שבאנטישמיות חייבים ללמד אותנו להגן על דימוינו העצמי, בייחוד כשדימוי זה מוכפש בעולם. אמנם כן, עלינו לתקן את דרכנו עד כמה שהדבר אפשרי, ואף יותר מכך. ולמרות זאת, אנו חייבים להיות ביקורתיים כנגד ההסכמה הכללית השקרית שהיא עתה נגדנו.
אנו ממשיכים לחיות את הגורל היהודי ההיסטורי כיחידים וכאומה. אנו מדחום טרגי של המצב העולמי, אולם המחלה שעליה המדחום מצביע היא סכנה קיומית לעולם כולו. האנטישמיות מעידה כמאה עדים שאידיאולוגיות הנגועות בה אינן אלא רוע שלבש בגדים מוסרניים, והדתות הנותנות מחסה לה אינן אלא אלילות החבויה במונותיאיזם רשמי. הם הנשפטים האמיתיים בבית הדין של ההיסטוריה.
