מאז פרוץ המלחמה הנוכחית מתחולל שינוי מסוים בקרב חלקים מהמגזר החרדי, המבקשים להצטרף למאמץ הלאומי. מאות חרדים התגייסו בתקופה זו לטירונות בת שבועיים, שלאחריה הם אמורים להפוך לחיילי מילואים בפיקוד העורף. שורה של יוזמות אזרחיות למען החיילים וכוחות הביטחון – החל ממשלוח רבבות מנות חמות, דרך ביקורים אצל חיילים פצועים ועד סיוע לחקלאי העוטף – ביטאה את קולם של החרדים שהמלחמה הגבירה את רצונם לקחת חלק בסיפור הישראלי.
מתברר שהמגמה הזו מטרידה רבנים וראשי ישיבות, בעיקר בזרם הליטאי, והם מנסים לעצור את הסחף ולבלום את "פריצת הגדר". ראש ישיבת סלבודקה הרב דב לנדו, שמאז מותו של הרב גרשון אדלשטיין בחודש מאי האחרון הפך למנהיג הליטאי הבכיר ביותר, פרסם ביתד נאמן מכתב הקורא ל"חרדים לדבר השם" לא להיגרר לפעולות "המושכות לבבות רפופים, המדמים כי בהם תשועתנו… ידעו כי רבה משוגתם ורב היזקם… עזבו עזבו את משוגות ורעיונות ודמיונות ליבותיכם ושובו אל השם בתורה, לימודה וקיומה". אל"מ במיל' ארז אשל סיפר בראיון ל"כאן מורשת" כי כאשר בא לביתו של הרב לנדו וביקש שתלמידי ישיבות חרדיות יבקרו חיילים שנפצעו, שכן חבריהם השוהים בחזית מנועים מלבקרם, הרב לנדו התנגד ונימק זאת בכך שנפשם של בני הישיבות עדינה והדבר יפריע להם בלימודם.
הרב בנימין פינקל, מראשי ישיבת מיר, אמר בשיחה לתלמידיו: "יש לצערנו כאלו שרואים שיהודים סובלים, אז הם אומרים לעצמם מה אני עושה פה, בוא נלך לעזור להם… אוי כמה טעות יש בזה. אתה המציל הגדול! אתה המציל ברוחניות ובגשמיות! אתה יושב ולומד תורה, עמל בתורה! זו ההצלה הגדולה. אז בואו נלמד את התורה הקדושה".
הרב חיים פיינשטיין, ראש ישיבת "עטרת שלמה" ומהדמויות הנערצות בעולם התורה הליטאי, מתח ביקורת על מיזם שבמסגרתו תלמידי ישיבות קשרו ציציות למען החיילים בחזית. "הישיבות הקדושות והכוללים הקדושים צריכים להיות מיוחדים אך ורק לתורה, ולא לשום דבר אחר", הסביר. "גם לא למצוות, לא לגמילות חסדים, לא לשמירה, לא לקשירת ציציות, ולא לשום דבר. הישיבות הן אך ורק לתורה". גם דברים אלה קיבלו במה ביתד נאמן, עיתון הבית של מפלגת דגל התורה.
כדי להתמודד עם הפער בין תלמידיהם היושבים בבית המדרש ובין בני גילם המחרפים את נפשם בסמטאות עזה, חלק מראשי הישיבות הליטאיות מנסים אף להמעיט מחשיבות המערכה הצבאית. ראש ישיבת "קרית מלך", הרב יעקב קרפ, הבהיר לתלמידיו ש"המערכה האמיתית היא בבית המדרש, וצריך לדעת שמה שהציונים אומרים שהם יעשו כך או כך זה כלום, ואין לזה שום כיסוי. הרכב והסוסים אינם מועילים כלל, רק מה שאנחנו בשם אלוקינו נזכיר".
הגדיל לעשות ראש ישיבת חברון, הרב דוד כהן, שהתלונן על הירידה בהיקף התרומות לישיבות בימים אלה עקב העדפתם של התורמים מחו"ל לסייע בכספם למאמץ המלחמתי ולמפונים. לדבריו, חלק מהפעולות בעזה נועדו לצורכי יח"צ בלבד. "כל המבצעים השונים והמשונים חלק מהם זה הכל יחסי ציבור, חלק יש בהם איזה תועלת, אבל לא זה מה שיגרום לכלל ישראל לעמוד במצב הקשה הזה ולהגיע למצב שאויבינו לא יכריעו אותנו. רק מכוח התורה כלל ישראל יינצלו".
כמו תאונת דרכים
אבל את הסערה הגדולה מכולם, בתוך המגזר ומחוצה לו, עוררו דבריו של הרב ישראל בונם שרייבר, מראשי ישיבת "נתיב הדעת" בירושלים, המוכר כלמדן מוכשר במיוחד. בשיחה עם אברכים בישיבת מיר, שהקלטות ותמלולים שלה נפוצו ברשת, לעג שרייבר לגל ההזדהות החרדי עם חיילי צה"ל ועם המפונים. הוא השווה את טבח שמחת תורה למקרי אסון אחרים, בניסיון להוכיח שתחושות ההזדהות אינן אותנטיות אלא מבטאות רגשי נחיתות של תלמידי הישיבות.
כאשר נשאל אם צריך להכיר טובה לחיילים המגינים על חיינו, השיב שרייבר: "האם צריך להרגיש הכרת הטוב לאלו שאוספים את הזבל כל בוקר?". וכשנשאל על היחס לנפגעים, התבטא: "אתה מרגיש ככה כשמישהו נהרג בתאונת דרכים? לא. למה פתאום כאן כן? כי פה עשה את זה ערבי, אז מה שלך אכפת זה לא האחים שלך אלא שערבי עשה את זה נגדך. זה סתם באבע מעיישס… למה החטופים יותר מעניינים אותך ממי ששוכב בבתי חולים? מה החסד שנפל עליך? כי אתה מרגיש לא טוב ולא נוח, כי יש לנו רגשי נחיתות כאילו הם עושים ואנחנו יושבים פה פרזיטים. בושה וחרפה".
השואלים ניסו לעמת את שרייבר עם דבריו של ראש ישיבת מיר המנוח הרב חיים שמואלביץ – מגדולי התורה הבולטים בעולם הליטאי; נפטר ב־1979 – שדיבר על גדולתם של חללי צה"ל המוסרים את נפשם למען הכלל. שרייבר התכחש למשמעותם של הציטוטים, שפורסמו בספר שיחותיו המוכר של הרב שמואלביץ: "אני מכיר את המאמר הזה ואני יודע על איזה רקע הוא נכתב ולמה הוא נכתב, ומי שחי אז יודע בדיוק מה המשמעות של המאמר הזה. אני זוכר שזה נאמר, נדלג על זה. הוא לא אחז ככה, לא משנה".
דבריו של שרייבר עוררו גל התנערות פומבי ונרחב בתוך העולם הליטאי. בצמרת ישיבת מיר מיהרו להבהיר כי אף שהשיחה נאמרה ב"אחד מבתי המדרש המסונפים לישיבה", כלשונם, הדובר אינו מצוות הישיבה, והשיחה נאמרה שלא על דעת המקום. אברכים במיר הביעו זעזוע וביקשו להבהיר שהלך הרוח הרווח בעולם התורה רחוק מכך מאוד. "הציבור בישיבה חרד מאוד לגורלם של החיילים וחש תחושת קרבה ואכפתיות עצומה אליהם. בכל בית מדרש מתפללים ולומדים להצלחתם מדי יום", אמר לי חיים, אברך כולל ממיר, והוסיף: "אני שומע אברכים צעירים ששואלים את עצמם מדוע הם לא חלק מהחזית הצבאית. השאלות האלה אולי יובילו בהמשך להתנהלות ציבורית אחרת בעניין הזה". אמירות מהסוג הזה מסבירות אולי את החשש של הרבנים מסחף לכיוון הישראליות ואת תגובת הנגד.
גם מי שהתנגדו כאמור לכל פעילות מעשית של סיוע ללחימה, חשו אי נוחות מול התבטאויותיו של שרייבר. בשיחה שנשא הרב בנימין פינקל, מראשי ישיבת מיר, הוא הסתייג מהדברים מבלי להזכיר את הדובר. "צריך להרגיש את הצער, להיות בצרתם של ישראל, לבקש ולהתחנן על כלל ישראל, לא להיות אדיש חס ושלום", קרא פינקל, והתייחס גם למורשתו של הרב שמואלביץ, ששרייבר ניסה לעקוף אותה. "אנחנו גדלנו אצל רבותינו, מי שראה את ר' חיים שמואלביץ, כמה הוא בכה על כל אחד ואחד, הצער שהיה לו, אני חושב מה הוא היה אומר היום, כמה דמעות היו נשפכות לו כמים".
גם הרב חיים פיינשטיין, שהתנגד כאמור לפעילות של קשירת ציציות לחיילים, הגיב בחריפות. תוך שהוא פורץ בבכי, קונן פיינשטיין על "אחינו בני ישראל שנהרגו באכזריות נוראה, וכל הפצועים שמתייסרים. ראוי להתנער ממידת אכזריות. אני תמה על קהות החושים, איך נפש יהודי יכולה לקבל את השמועות האלו, על מאות ואלפים הרוגים, פצועים ושבויים בשוויון נפש? איך זה יכול להיות?"
לדברי ראש ישיבת חברון הרב דוד כהן, "המבצעים השונים והמשונים חלק מהם זה הכל יחסי ציבור, חלק יש בהם איזה תועלת, אבל לא זה מה שיגרום לכלל ישראל לעמוד במצב הקשה הזה ולהגיע למצב שאויבינו לא יכריעו אותנו. רק מכוח התורה כלל ישראל יינצלו"
ביקורת דומה השמיע הרב פנחס גולדווסר, המשגיח הוותיק של ישיבת "אור ישראל" בפתח־תקווה: "איך אפשר להיות כפויי טובה? פיטמו אותנו ואמרו שאנחנו, ואנחנו ואנחנו. אנו לא מכירים טובה לאנשים שנלחמים עבורנו. זו לא חוכמה לטמון את הראש ורק להיות פנאטיים". ואילו ראש ישיבת "אור אלחנן" בירושלים, הרב חיים מאיר חדש, ציטט את דברי הגמרא: "אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואלמלא יואב לא עסק דוד בתורה". כלומר, לשני הצדדים יש תפקיד חשוב, וחיילי צה"ל בזמננו הם כיואב בן צרויה.
הסערה הציבורית והלחצים שהופעלו על שרייבר – בין השאר, לפי דיווחים, בשיחת טלפון מראש ישיבת סלבודקה הרב משה הלל הירש – הביאו אותו לפרסם בעיתון יתד נאמן "הבהרה" קצרה ואנמית: "ציטוט דברי בענין המלחמה כפי שפורסמו בתקשורת עיוותו את משמעותם ובודאי שלא היתה חלילה כל כוונה לפגוע".
אחרים בעולם הישיבות הליטאי מזהים רגשי נחיתות וחולשה דווקא אצל אלה המזלזלים בחיילים. הרב אברהם משה קירשנבוים, ר"מ בישיבת נחלת הלוויים בחיפה, ענה למחנכות חרדיות ששאלו אותו כיצד יש להתייחס לסוגיה מול תלמידותיהן: "יש משהו בעייתי בעצם השאלות, יהודים לא אמורים לשאול שאלות כאלה. פעם מישהו נורמלי שאל אם להכיר טובה לרופא שניתח את אבא שלכן? אני צריך לגלות לכן שהם מוסרים נפש? אנשים סובלים, מסתכנים, מתנדבים בשביל להסתכן. מפחדים לומר שהם מוסרים נפש, כי אם הוא טוב, אז מה אני כבר? התחנכנו בעיתונות שפלה שאם אומרים מילה טובה על מישהו אחר, אז אני כבר לא קיים… מחפשים תירוצים מתחת לאדמה לא להכיר תודה. מי המושחת שחינך אותנו פה? כל כך צריך להתפתל בשביל להגיד תודה ליהודי שמתאמץ בשבילי?"
ככלל צריך לומר שהשיח הישיבתי החרדי כפי שהוא מוצג כאן זנח מזמן את השאלה המעשית "מדוע איננו מתגייסים", ועבר לעיסוק פנימי בשאלה "מה אנחנו צריכים להרגיש". הרב שרייבר, באותה שיחה, אף סירב כלל להתייחס לשאלת הגיוס, שמבחינתו היא מחוץ לתחום.
"אחינו מתגלגלים בשדות"
המשבר הנוכחי חושף פערים עמוקים בחברה החרדית בכלל ובמגזר הליטאי בפרט סביב היחס לצה"ל ולמדינה. נוכח העלייה בשיעור החרדים המתגייסים והעמקת ההזדהות עם מדינת ישראל, עולים קולותיה של הקנאות הליטאית החדשה, שבימי שגרה איננו שומעים את קולה. לפתע מתברר שחלק מראשי הישיבות ומהרבנים הליטאים מתייחסים למדינה ולציונות באופן המזכיר את חוגי סאטמר. אלא שבמקרה הזה מדובר בדוברי עברית, שיש להם נציגים בכנסת ובממשלה ושאינם מתנזרים מתקציבי המדינה. בהקשר זה חשוב להדגיש כי איננו עוסקים כאן ברבני "הפלג הירושלמי" הקנאי מייסודו של הרב שמואל אוירבך, אלא בלב ליבו של הציבור הליטאי המיינסטרימי, שכל האישים שהזכרנו משתייכים אליו.
בשעה שהקנאים הוותיקים, כולל קהילות סאטמר והעדה החרדית, נמנעו מלבטא את השקפתם מאז פרוץ המלחמה וקראו להתפלל לשלום אחינו בני ישראל, וכאשר האדמו"ר מקרלין אף נסע לחזק חיילים בחזית ושלח את חסידיו להתנדב בחקלאות בעוטף, מתברר שדווקא חלק מן הליטאים מתקשים לשמור על איפוק ומפרסמים את דברי ההסתייגות שלהם מצה"ל גם בעיצומה של המלחמה. ייתכן שהדבר נובע דווקא מקרבתו התרבותית היחסית של הציבור הליטאי לחברה הישראלית, היוצרת חשש רב יותר מזליגה אידיאולוגית. זאת ועוד: האתוס הליטאי הישיבתי בנוי על תחושת עליונות ואליטיזם מובהק, והוא מתקשה לשאת את המחשבה שאולי בתקופה זו ערכם של חיילים רב יותר, ואת ההתפעלות מהקרבתם ההרואית. נראה שזוהי המוטיבציה שעומדת מאחורי הניסיונות למעט בערכן של פעולות צה"ל ובמסירות נפשם של הלוחמים. שרייבר למשל דיבר על כך שהחיילים עושים זאת בכפייה ולא מבחירה, תוך שהוא מתעלם כמובן מהלוחמים שחירפו את נפשם כבר ב־7 באוקטובר ללא כל צו גיוס, משיעורי ההתייצבות הגבוהים שהגיעו ל־130%, ומהאלפים שמיהרו לטוס ארצה כדי לקחת חלק בלחימה.
הקולות הללו מבטאים מגמה חדשה יחסית בעולם הישיבות הליטאי. בשנים עברו, הקול הדומיננטי שם היה שונה מאוד. ראשי הישיבות בעשורים הראשונים לקיום המדינה גילו מעורבות גדולה, רגשית ואף מעשית, במלחמתו של העם היושב בציון נגד מבקשי נפשו. בא' אייר תש"ח, ימים ספורים לפני הקמת המדינה, חתמו מנהיגי עולם התורה על מסמך הבנות עם "מרכז המפקד לשירות העם" על גיוס חלקי ומותאם של חרדים, כ"הוראת שעה" בשל המצב שהוגדר כ"סכנה מוחשית חס ושלום". לצד הרבנים הראשיים לישראל, הרב הרצוג והרב עוזיאל, חתמו על המסמך ראשי הישיבות הגדולות בירושלים: הרב איסר זלמן מלצר מישיבת עץ חיים, הרב יחזקאל סרנא מישיבת חברון, הרב אליעזר יהודה פינקל מישיבת מיר, ראש ישיבת גור הרב חנוך סנקביץ, ועוד. מפתיעה במיוחד חתימתו של הרב יוסף צבי דושינסקי, גאב"ד העדה החרדית. מכתב מעין זה לא היה עולה על הדעת בעולם החרדי של ימינו.
בעקבות ניסיונו של הרב בונם שרייבר להתעלם מדברי הרב חיים שמואלביץ, ציטטו רבים את אותה שיחה של הרב שמואלביץ בזמן מלחמת יום הכיפורים, שבה כינה את חללי צה"ל "הרוגי לוד שאין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן, משום שמסרו נפשם בעד ישראל". דברים דומים אמר לפני כעשור הרב גרשון אדלשטיין המנוח, אך בעוד דבריו של הרב שמואלביץ התקבלו באופן טבעי בעולם הישיבות של שנות השבעים, כאשר הרב אדלשטיין השמיע אותם כמה עשורים לאחר מכן הם עוררו פליאה ובקשות הבהרה בקרב הדור הליטאי החדש.
אם הרב שרייבר בימינו דחה את ההזדהות הטבעית של תלמידיו עם החיילים, אצל המשגיח המיתולוגי של ישיבת פוניבז', הרב יחזקאל לווינשטיין (נפטר ב־1974), הכיוון היה הפוך; הוא הטיף לתלמידיו על כך שאינם חשים בצער הלוחמים בחזית ומשפחותיהם המודאגות: "בעת כזו אחינו מתגלגלים בשדות, בחום ובקור ופחד המוות מרחף עליהם. משפחותיהם מודאגות ושבורות. איך נפרש את המסתובב במקומו בשלוה ומנוחה? שלא לדבר על המדרגה של 'נושא בעול עם חבירו', אבל ההתחלה של אהבת ישראל, הכזו היא? אם לא מצטערים בצרת רעהו… זוהי אכזריות".
תלמידיו של ראש ישיבת סלבודקה הרב יחזקאל אברמסקי (נפטר ב־1976) מספרים שכאשר נשאל לאחר מלחמת ששת הימים בזכות מה זכינו לניצחון כה מוחץ, ענה בפשטות: "בזכות מסירות הנפש של חיילינו". הרב אברמסקי גם לא חשש מהערצת הכוח הצבאי, אלא ראה בה חלק הכרחי מהישועה. "אם השם עוזר, מדוע יש חרב?" שאל, וענה: "כדי שלעם ישראל תהיה גאווה, הגאווה של עם ישראל היא חלק מהגאולה".
"בכאלה סתירות הננו חיים"
דברים דומים לאלה של הרב לוינשטיין השמיע עמיתו, ראש ישיבת פוניבז' הרב דוד פוברסקי (נפטר ב־1999) בימי מלחמת יום הכיפורים, בשיחה שנשתמרה בכתבי תלמידים ונחשפה לאחרונה על ידי כתב "כיכר השבת" ישראל שפירא.
"מדוע אנו כה רגועים? עובדה היא שמתהלכים כאן רגועים ושלווים!", גער הרב פוברסקי בתלמידיו. "הייתכן להתנהג כך בשעה קשה שכזו? האם התענה אי מישהו בגלל המצב הנורא, לפחות חצי יום? בזמן שאותה אישה [שבנה בצבא] לא תעלה בתקופה זו חיוך על פניה, מי שאין עובדות אלו נוגעות לו באופן קרוב ואישי ואינו מרגיש עמהם בדבר, יש לזה שייכות לרציחה. אינני מבין איך ישנים בלילה, שם עומדים אלפי ילדים יהודים ("יידישע קינדער") ונלחמים, כמה מהם נופלים קורבנות, וכמה מהם נופלים מתים בשדה ונרקבים באין יכולת להגיע אליהם ולטפל בהם, מי יודע כמה וכמה מהם שוכבים שם במצב נורא שכזה, 'ואין קובר' כפשוטו, האיך יכולים כאן להתהלך רגועים?!"
הרב פוברסקי היה מודע לנראות הציבורית של היעדרות בני הישיבות משדה הקרב, והסביר לתלמידיו כי בימים כאלה עליהם להצניע את נוכחותם ברחוב: "אותם אב ואם אשר יקיריהם נלקחו והם אינם יודעים מאומה על שלומם, כאשר הם הולכים ברחוב ונוכחים שיש אחרים זולתם ההולכים חופשים מגיוס, הרי מכשילים אותם בשנאה אצורה בלב ובדיבורים רעים ומיותרים, והרי הם מוכרחים להרגיש שנאה, עד כי אין להם יכולת להבין אחרת. האם נדרוש מאומללים כאלו לחשוב מחשבות… שירדו נכונה לעומקם של כל הדברים בגודל תפקידם הנחוץ של בני התורה?"
לסיום סיכם הרב פוברסקי: "מצד אחד הננו מאוד רגועים, ואילו לכל הפחות היינו שמים מבטחנו המוחלט ברבש"ע החרשנו, אבל הרי הננו שמים מבטחנו עליהם, על החיילים הנלחמים, ומאידך איננו משתתפים ונושאים עמם בעול המלחמה – בכאלה סתירות הננו חיים!"
נדמה שמילים אלו מיטיבות לבטא את הסבך הרגשי והאידיאולוגי שזמני מלחמה מעוררים בציבור החרדי: הזדהות עמוקה עם מצב החירום, מעורבות רגשית טבעית וכמיהה לאומית לניצחון, תוך התבדלות מעשית מההשתתפות במאמץ המלחמתי והלאומי. בעבר, כפי שראינו, ראשי ישיבות דיברו בכנות על הניגוד הזה ולא התעלמו ממנו. כיום, לעומת זאת, יש בין ממשיכיהם מי שמנסים לפתור אותו באמצעות זלזול מקומם בצבא ובלוחמיו.
