ריאליטי קדם צבאי: הכירו את המכינה העולמית

קיבוץ מגדל־עוז, שעת בוקר מוקדמת. הרוח החורפית הקרירה של גוש עציון מנשבת, אך בין הבקתות עוברים להם חבר'ה ישראלים, אוסטרלים ודרום אפריקנים, מדברים באנגלית ובעברית מעורבבות זו בזו. למתבונן מבחוץ המראה עשוי להזכיר תוכנית ריאליטי: חמישים צעירים וצעירות יהודים, מרקעים שונים, נמצאים יחד למשך כמה חודשים ונאלצים לנהל חיים משותפים בדרך דמוקרטית במכינה קדם צבאית. הם לא נפגשו קודם לכן, ולא כולם מדברים את שתי השפות. הם לומדים תורה ויוצאים לניווטים, ומתווכחים על גיוס חרדים ועל מקומן של נשים בהלכה. בין לבין הם צריכים לנהל תקציב מזון, לבשל, לארגן פעילויות, להשתתף במד"סים ולהתנדב.

"המכינה העולמית" היא חלק מרשת מכינות "קול עמי" של הסוכנות היהודית, מכינות קדם צבאיות חצי־שנתיות מעורבות לישראלים וצעירים יהודים מחו"ל. המכינות קיימות כבר כחמש שנים ומדי שנה נוספת מכינה חדשה, האחרונה הוקמה על ידי תנועת בני עקיבא העולמית. בשנה הבאה תיפתח מכינה נוספת של בני עקיבא, וכך יהיו ברשת שתי מכינות דתיות. את ראש המכינה הרב אריק ספיקר אני פוגש בספרייה, בעת שהחניכים פזורים בפעילויות השונות לקראת עזיבתם הקרובה של בני ובנות הנוער מחו"ל שישובו בקרוב לאוסטרליה ולדרום אפריקה. "עצם העובדה שהתוכנית משולבת בצעירים יהודים ובישראלים גורמת לכך שהם יחוו הכול ביחד כקבוצה אחת. הם ישנים יחד בחדרים, עושים יחד מד"סים ועוד. הדגש הוא מרכזיות החיבור לעם היהודי", מסביר ספיקר.

בתחילת השנה הגיע למקום שר החינוך נפתלי בנט, שאמר: "אם מכינה כזאת הייתה קיימת לפני שלושים שנה, הייתי בוודאות לומד בה". מכיוון שמדובר בשנה הראשונה לפעילות, החניכים מחו"ל – אוסטרליה ודרום אפריקה – משתלבים עם חבריהם הישראלים רק בשלושת החודשים האחרונים של תוכנית ה"הכשרה" בישראל. קודם לכן השתתפו בתוכניות מגוונות ברחבי הארץ. ספיקר מספר כי "בשנה הבאה יגיעו חניכים מחו"ל גם מצפון־אמריקה ומאירופה, שהם מוכווני גיוס, בנוסף לאוסטרלים והדרום־אפריקנים שיגיעו לחלק מהתקופה".

מדובר כאמור במכינה הדתית הראשונה של "קול עמי" ובמכינה הקדם צבאית הדתית השנייה שמערבת בנים ובנות, אחרי מכינת יונתן שבקיבוץ עלומים. התוכנית מונה חמישים חניכים – שליש אוסטרלים, שליש דרום אפריקנים ושליש ישראלים. בשנה הבאה מקווים לקפיצה גדולה במספר המשתתפים, מחו"ל וגם מישראל.

ועדות נוספות הן טיולים ופרויקטים, הכוללים מיזמים אישיים: "כל חניך מחליט על פרויקט אישי שהוא מקדם במהלך הלימודים במכינה – משהו לימודי, התנדבותי, או אפילו יצירה עבור הקבוצה. משהו ממשי שהוא מתקדם איתו לאורך הזמן". בנוסף, כמו בכל מכינה קדם צבאית, קיים אלמנט הלימוד. לימודי תורה וגם לימודי יהדות יותר רחבים של היסטוריה ופילוסופיה – והכול מתנהל בשפה האנגלית".

האם העובדה שמדובר במכינה דתית מעורבת של בניםֿ־בנות מוסיפה אתגר לפעילות?

"יש רק עוד מכינה דתית אחת כזו, אז זה יחסית ייחודי. מבחינת בני עקיבא העולמית זה דבר שהוא טבעי, הרי לתנועה יש פעילות מעורבת בישראל כבר עשרות רבות של שנים. יש חבר'ה שזה מתאים להם ויש כאלה שלא. יש לנו מספיק ותק כדי לדעת איך להתמודד עם העניינים האלה מבחינת הכללים, ודגש ספציפי על כללי הייחוד. הרב אילעאי עופרן אומר תמיד שהחברה הדתית לאומית כל הזמן מתעסקת בשמירת נגיעה, ושזה המדד אם בנאדם הוא 'דוס' או 'לא דוס'. שמירת נגיעה זה דבר חשוב מבחינה הלכתית, אך בעיניו של הרב עופרן, העניין ההלכתי שפחות שומרים עליו הוא הייחוד – שהוא אלמנט מרכזי יותר, שעלול גם ליצור בעיות גדולות יותר. אנחנו מקפידים שלא יהיו ביחד בחדרים סגורים, לא יהיו ביחד בניוווטים בשטח ובעוד פעילויות".

רעיון מעניין נוסף הוא שמחצית השנה הראשונה מתנהלת בשפה האנגלית, ואילו המחצית השנייה בשפה העברית. בשנה הבאה ישהו יהודים מחו"ל לאורך כל חצי שנת המכינה, ואז הם ייאלצו לעבור לשפה העברית, לקראת השירות הצבאי. המשתתפים יכולים לדחות את השירות ולצאת לשליחויות קצרות של בני עקיבא ברחבי העולם. "זו הדרך הכי טובה שלנו ליצור ישראלים שמודעים לעולם היהודי הרחב, וזה משהו שכל כך חסר פה", אומר ספיקר, "לכן אנחנו גם מציעים אופציה לקהילות לקבל את בוגרי המכינה כשליחים למשך חמישים יום, טרם גיוסם לצה"ל. את ההכנה לשליחות הם יעשו במכינה עצמה. החזון הוא ליצור דור של ישראלים עם הכרה וידע על יהדות התפוצות".

הישראלים ציניים יותר

מזכ"ל בני עקיבא העולמית רועי אביקסיס מסביר שישנם שני סוגי חניכים ישראלים המשתתפים במכינה: "ישנם אלה מהעולם האנגלוסקסי שכבר מדברים את השפה, אך ישנם אלה שאני קורא להם ה'סקרנים' – לא בא להם ללכת לתוכנית רגילה והם מחפשים משהו אחר, ונוסף הבונוס הזה שלומדים אנגלית. לרוב מדובר בחבר'ה עם הרבה אומץ, שלמרות קשיי השפה מבקשים להרחיב אופקים. רוב החניכים אגב לא באים מרקע אנגלוסקסי, והם צברים לכל דבר ועניין. אנחנו רוצים ישראלים צברים ש'ישברו את השיניים', כדי שהחניכים מחו"ל ייפגשו עם ישראלים אמיתיים".

ספיקר: "כן, אין לישראלים שלנו שום בעיה לכתוב בשגיאות באנגלית בקבוצת הווטסאפ של החניכים, אבל זה כל היופי".

אביקסיס: "היה קושי בחודש הראשון – ישראלים שכלואים בתוך השפה שלהם, בלי יכולת להתבטא. הרי בעברית הם יכולים להעיף את העולם, ופתאום הם מוגבלים. לחבר'ה מחו"ל, או כמו שאנחנו קוראים להם ה'חו"לניקים', יש פער ידע מול הישראלים, אבל קשיי השפה של הצברים מכניסים בהם צניעות וזה עושה טוב לכולם".

ספיקר מספר שדווקא סביב נושא הלבוש היו הבדלים תרבותיים. "הישראליות שבאות למכינה הולכות ברובן עם מכנסיים, והן רציניות מאוד מבחינה דתית. אצל הבנות מחו"ל, למרות שהן באות מבתים לא דתיים, הן רגילות שבבני עקיבא לובשים חצאית. למרות שאמרנו שזה לא חובה, הן החליטו שלהן זה חשוב".

ספיקר (36) נולד בבלגיה והיה בעצמו חניך בני עקיבא העולמית. הוא עלה לארץ לפני 19 שנה, שירת בצבא ולמד בישיבת מעלה־אדומים. הוא מתגורר עם אשתו אפרת וילדיהם ביישוב תקוע. הוא למד משפטים ותואר שני ביהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה, ויחד עם אשתו כיהן בעבר כשליח בני עקיבא בשווייץ. "יהדות חו"ל תמיד תהיה קרובה לליבי וקשה לי עם חוסר המודעות ליהדות העולם בחברה הישראלית. גדלתי שם, אבל חצי מחיי חייתי בישראל. אני חי את חוסר המודעות שם לפה ופה לשם".

יוצאים מהבועה

אני נפגש עם ארבעה מחניכי המכינה: טלי אוגס (18) מדרוםֿ אפריקה, איתי שרעבי (18.5) מעפולה, סיון חייא (18) מרמת־גן ויוסי מאייר (19) מאוסטרליה. אנחנו יושבים סביב שולחן פיקניק הצופה אל נופי גוש עציון, ומתחממים בתוך המעילים שלנו מפאת הקור הגובר.

כשאני שואל למה להם לקחת סיכון בתוכנית חדשה הם משיבים כי דווקא לא ראו בכך הימור, "הייתי בתוכנית בארץ בישיבת הסדר, אבל רציתי משהו שונה ומעניין", אומר מאייר האוסטרלי, "רציתי להכיר באמת את החברה הישראלית, דבר שלא מצליחים לעשות ברוב התוכניות בישראל, אבל רציתי לעשות את זה יחד עם חברים שאני כבר מכיר. בשבילי זו ישראל האמיתית. חייתי בחדר עם חבר'ה ישראלים, התנדבתי איתם, ישבתי לידם בבית המדרש ובחדר האוכל. סוף־סוף לא בועה. ממש חיים רגילים עם ישראלים".
שרעבי: "התלבטתי אם ללכת לישיבת הסדר או למכינה, אמרתי לעצמי שהכול אותו קונספט של ללמוד תורה, אבל חיפשתי טוויסט מיוחד. שמעתי על מכינה בה לומדים עם בני נוער מהתפוצות ואמרתי לעצמי שזו חוויה משמעותית יותר".

חייא: "למדתי להכיר אנשים שלא הייתי פוגשת אחרת ביומיום. הרי לא הכרתי יהודים מהתפוצות. לא באתי מבית דובר אנגלית, ופתאום השותפה לחדר שלי מדברת רק אנגלית. זה נותן פרספקטיבה נכונה יותר לחיים".

שרעבי: "לצאת מאזור הנוחות שלך ולדבר אנגלית כל היום, על ההשקפות שלך על ישראל ומה חושבים אחינו מהתפוצות עלינו – זה לימד אותי הרבה".

מה האתגרים הכי גדולים כאן כקבוצה?

אוגס: "לדעתי האתגר הכי גדול, במיוחד בהתחלה, היה השפה אך גם העניין שאנחנו כבר עוד מעט שנה בישראל (הם מגיעים לארץ בתחילת השנה הלועזית הקודמת כיוון שאז מתחילה שנת הלימודים באוסטרליה ודרום אפריקה – צ"ק), אנחנו כבר הרבה זמן בלי ההורים, ואילו הישראלים הרגע סיימו תיכון. היינו צריכים לתאם ציפיות. כשהתחלנו להבין אחד את השני זה היה קל יותר. הישראלים רצו לנסוע הביתה, אנחנו רצינו להישאר כאן במכינה".

"לא נעלבנו, אבל מוזר שהם לא הכירו את התרבות היהודית המדהימה והשונה שאנחנו חווים. היה להם מוזר שלמדנו 12 שנה עברית בבית הספר בדרום אפריקה".

מאייר: "היה בעיניי מגניב לשמוע מהבנים הישראלים במהלך המד"סים על היחידות שהם רוצים לשרת בהן, בעוד אנחנו במקביל חוזרים לחיי הנוחות, ללימודים בקולג'. הם צעירים מעט יותר מאיתנו והולכים להילחם בצה"ל למעננו. זה הבדל גדול שמעורר מחשבה. אנחנו רגילים לראות חייל בכותל, אבל עכשיו אני שומע משותף לחדר שהתקשרו אליו מהצבא עם השיבוץ שלו – זה אחרת לחלוטין".
רוב חברי הקבוצה מחו"ל עוד לא החליטו אם לעלות או להתגייס, אחת מהבנות כבר התגייסה ואילו המרואיינים עצמם יחזרו הביתה ויקבלו החלטה שם, יחד עם ההורים, אם להמשיך במסלול שכזה.

אוגס: "מדהים אותי שהם כל כך מתלהבים מכך שהם מתגיייסים לצבא. הייתי בטוחה שהם יפחדו מזה".

חוויה חד–פעמית

על מערכות היחסים בין הבנים לבנות הם מעדיפים שלא לדבר, ואומרים כי "קשרים בינינו הם משהו שהיה יכול לקרות אבל לא קרה. כולנו כאן מסתדרים מאוד טוב, כמו משפחה, כמו אחים". הם מספרים כי העובדה שהמכינה דמוקרטית היא חיובית וטובה. "עד כה היינו רגילים שהאכילו אותנו בכפית, שהכול טופל בשבילנו", מספר מאייר, "אבל במכינה אנחנו אחראים לדאוג לכך שדברים יקרו ויזוזו, אתה יכול לישון במיטה כל היום, או לפעול כדי שיהיה לך ולשאר החברים יותר טוב".

נושא נוסף שהם מתרגשים ממנו וממש גורם להם לברק בעיניים הוא הדיבייטים. שרעבי הכי נהנה מהעימות על חרדים בצה"ל ועונש מוות למחבלים, מאייר דווקא התרגש מהוויכוח על מעמד הנשים בתורה ובהלכה, חייא אהבה את הדיון על "האם אנשים טובים מטבעם" ואוגס התחברה במיוחד לדיון על "האם התורה מעודכנת למציאות הנוכחית?". נושאים אחרים שעלו: הרחבה השוויונית בכותל, נשים בתפקידים קרביים בצה"ל ועוד. חייא: "הרעיון הוא שגם אם אתה לא מסכים עם אחת הדעות, אתה חייב לייצג אותה ולהביא אסמכתאות לעניין".

מאייר: "הופתענו לגלות שיש גם דתיים בשמאל הפוליטי. הביאו לנו לאחד הדיבייטים בוגר של בני עקיבא מאנגליה שדיבר על ישראל במושגים של 'כיבוש'. זה היה מאוד מפתיע".

אוגס: "אנחנו בחו"ל רגילים כל הזמן לכך שהשמאל זה החילונים, לא הכרנו תופעה כזו".

הארבעה מסכימים שלמרות שרובם חושבים אותו הדבר על הנושא, דווקא הדיון על שירות חרדים בצה"ל היה הכי חם ולוהט בין המשתתפים.

מה שהזכיר ספיקר בעניין הדתיות של החניכים מחו"ל אכן הפתיע את הישראלים. "רוב הישראלים באים מבית דתי, והחו"לניקים מבתים מסורתיים או חילוניים, זה היה מפתיע, לא ציפיתי לזה", אומרת חייא, "אני רגילה שרוב חבריי גדלו בבית דתי ושחלקם חזרו בשאלה, לא הכרתי אנשים בגיל שלי שחזרו בתשובה. מפתיע שבגיל צעיר אדם שומר שבת בלי שגדל בחינוך כזה".
אוגס: "רוב חבריי מאוסטרליה ודרום אפריקה באים מבתים מסורתיים, הישראלים לא ידעו איך לאכול את זה שהמשפחות שלנו יכולות לנסוע לבית הכנסת בערב שבת ולעשות קידוש".

מאייר: "כולם בקבוצה, למשל, מגיעים ממשפחות שיודעות מהם כללי הכשרות ומהי שבת גם אם לא ישמרו שבת או כשרות בעצמם".

מה היה רגע השיא שלכם עד כה?

אוגס: "השיא שלי היה ללא ספק שבוע הניווטים; הגענו לשטח בצפון ובמשך ארבעה ימים היינו בלי מקלחות וישנו בחוץ, מדי בוקר ולילה יצאנו לניווטים בזוגות. היה מדהים, לא הפסקנו לצחוק כל השבוע. זו חוויה חד־פעמית". חוויה נוספת מבחינתה הייתה שבוע קהילות שארגנה ועדת החינוך: "נפגשנו עם אישה שגורשה מביתה בעמונה, היינו בסיור בדרום תל־אביב עם הפליטים, ביקרנו בבית אתיופי בבאר־שבע ובמאהל בדואי בנגב".

שרעבי: "שבת חרדים. אכלנו ארוחת שבת אצל משפחות חרדיות בסנהדריה ורמת אשכול. היה מעניין לשמוע את החרדים מציגים את הטענות שלהם בלי תיווך של התקשורת. היינו בטיש של תולדות אהרון במאה שערים וזה היה קסום".

חייא דווקא התרגשה מתפילות יום כיפור, שקיימו יחד עם שאר מכינות "קול עמי", עם בני נוער יהודים וישראלים שאינם דתיים בהכרח. "היה לי מוזר כי חלק מהם אכלו במהלך יום כיפור. לראשונה ראיתי שמלבד אזור תפילה נפרד לגברים ולנשים יש גם אזור מעורב. אבל דווקא בגלל זה היה לנו כוח גדול – חמישים חבר'ה דתיים, עשינו בערב טיש שירה והמון מהקבוצות האחרות הגיעו. סיפרו ששנה קודם לכן כמעט לא היה מניין, ואילו השנה היינו העוגן".

מאייר מוסיף כי היה מהמתנגדים להשתתפות ביום כיפור עם שאר המכינות, "אני לא חושב שהיינו צריכים ללכת, אבל היה מדהים להיות שם עם כולם. להבין שאנחנו לא בועה קטנה, אלא חלק מכלל ישראל". השיא מבחינתו היה דווקא ההתנדבות שקיים עם אישה בת 97 בבית אבות באפרת, "היינו יושבים כל שבוע ולומדים ביחד, עושים תרגילי כושר והיא הייתה מספרת לי סיפורים. היה שם גם זוג ששרד יחד את השואה וחגג לאחרונה שבעים שנות נישואין".

אוגס התרגשה מיהודי שביקרה מדי שבוע בבית האבות. "הוא בן 95, ועלה לארץ מדרום אפריקה לפני חמש שנים, בגיל תשעים", היא מספרת בהתרגשות, "היה מדהים לראות שבגיל כה מבוגר היה לו הרצון והתשוקה לעלות לישראל. מוכיח לי שלעולם לא מאוחר מדי".
שרעבי דווקא העדיף להתנדב ברפת של הקיבוץ, "כילד, אבי היה לוקח אותי לרפתות, ועבורי זו הייתה מעין חזרה לילדות, מבחינתו זו גם עבודת אדמה של ארץ ישראל".

טלי ויוסי, הייתם רוצים להביא את הישראלים לראות את הקהילות שלכם?

אוגס: "האמת שכן. אני מרגישה שלמרות שהסברנו להם אלף פעמים, הם לא מבינים שיש לנו בתי כנסת גדולים, חיים יהודיים עשירים, דגל ישראל בבית הספר. הם לא מסוגלים לדמיין את זה".

לסיכום, אני שואל מה היו רוצים שהקוראים יידעו עליהם ועל התוכנית. מאייר האוסטרלי מבקש דווקא לפנות לישראלים ולהציע להם את המכינה לקראת הצבא: "אם אתם מחפשים חברים לכל החיים מכל העולם, זו המכינה שלכם. תחשבו שאחרי הצבא תוכלו לבקר חברים מאירופה, ארה"ב, אוסטרליה או דרום אפריקה. חוץ מזה, זה להיות חלק מקהילה יהודית גדולה".

חייא מוסיפה כי "לא חשבתי שאצליח להתחבר לחו"לניקים כל כך, אבל אני עצובה מאוד שהם הולכים. מי היה חושב שיהיו לי המון חברים מאוסטרליה ודרום־ אפריקה, אבל הם חברים שלי באמת?". אוגס מסכמת כי "אפשר להגיד שהקבוצה הזאת היא מעין מיקרוקוסמוס של ישראל, ושל העולם היהודי. אפשר להתעמק גם בכל כך הרבה כיוונים: לימוד תורה, פילוסופיה, פוליטיקה, חקלאות, בישולים, לרכוש יכולות לחיים ולהתפתח".

כאשר אני מספר להם שהתוכנית מזכירה מעט תוכנית ריאליטי, חייא צוחקת, "אנחנו סוג של האח הגדול, אפילו יש תקציב מזון שבועי". ואילו ראש המכינה ספיקר מוסיף בצחוק: "כל עולם החינוך הוא ניסוי בבני אדם".