בפרשת מכירת יוסף, הגיאוגרפיה מספקת לנו פירושים נפלאים שאבותינו בגלות לא תמיד זכו להכירם. נציג כמה דוגמאות לכך, ואז ננסה לחבר אותן יחד לתמונה כוללת.
מדוע לאחר שיעקב שולח את יוסף "מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן" לחפש את אחיו, ויוסף מגיע לשכם, הוא לא יודע להיכן ללכת משם? מדוע דווקא שם הוא "תֹעֶה בַּשָּׂדֶה"?
הדרך שבה הלך יוסף מחברון לשכם היא דרך ההר. דרך זו מכונה במקרא "המסילה", ובימינו ציר 60. זו אותה דרך שעוברת בין כל ערי הקודש של ישראל: חברון, בית־לחם, ירושלים, בית אל, שילה ושכם. אבל בשכם קורה משהו לדרך הזו: היא נחלקת לשתיים. מכיוון שהיא לא מצליחה לטפס על הר עיבל הטרשי והגבוה, היא מתפצלת ממש בשכם לסעיף מערבי וסעיף מזרחי.
במסעו של יוסף, בדרכו מחברון הייתה לו רק דרך אחת לחפש בה את אחיו. אך בשכם יש שתיים. לאן יפנה? האיש שהוא פוגש בשדה מצביע לו על אחת מהן: "נָסְעוּ מִזֶּה!" – זאת הדרך שבה הם הלכו.
אגב, מי שמכיר את שתי הדרכים הללו מבין עוד המון סיפורים בשומרון לאורך ההיסטוריה: למשל, מדוע שתי ערי הבירה השומרוניות, תרצה ושומרון, ממוקמות דווקא איפה שהן? כי שתיהן נמצאות על צמתים חשובים בכל אחת מסעיפי הדרך. מדוע הופתעו לוחמי קרב הדמים בעמק דותן במלחמת ששת הימים? הם ציפו שהירדנים יגיעו מהדרך המזרחית, אולם חטיבות השריון הירדניות עלו גם מסעיף הדרך המערבית והפתיעו את השריון הישראלי שבעמק דותן.
עיר שתי הבארות
ומשכם לדותן. העיר דותן נכתבה בפרשתנו עם האות י: דֹּתָיְנָה. היא כתובה כך פעמים רבות גם בספר יהודית, מן הספרים החיצוניים: דֹתָין. מה פשר הדבר? המבקר בתל דותן גם בימינו רואה כי למרגלות התל יש שתי בארות גדולות; אחת מהן מכונה "ביר יוסוף", והמסורת אומרת שאליה נזרק יוסף. האזור עני במעיינות, ושתי בארות שופעות הן משמעותיות מאוד. אחד השמות הקדומים בעברית לבור עמוק הוא "דות". למשל, במשנה: "הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת" (ראש השנה, ג, ז). אם כך, דותין הוא פעמיים דות, ומכאן שמה של העיר: דותין – עיר שתי הבארות.
אבל מדוע האחים מרחיקים לרעות את צאנם עד שכם ודותן? נראה שכדי להחזיק את האדמות שכבשו שמעון ולוי בשכם לאחר מעשה דינה. בהקשר זה מעניין לציין שתופעה של נדידת עדרים עונתית מדרום הר חברון לצפון השומרון בימות הקיץ הייתה קיימת ממש עד השנים האחרונות. כך למשל נדדו חלק מתושבי הכפר ערערה בנגב, ולימים השתקעו בצפון השומרון, לא רחוק מדותן. כך יש לנו היום גם ערערה בנגב וגם בוואדי ערה.
משכם ודותן נדרים לחברון, שבה מתחיל הסיפור. כשיעקב משלח את יוסף לראות בשלום אחיו, נאמר "וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן". רש"י מתקשה: והרי חברון נמצאת בהר! אבל כל מי שביקר בחברון יודע: חברון ממוקמת אומנם על גב ההר, אבל בתוך עמק רחב.
הדוגמאות הללו הן לא רק פנינים שעוזרות להבין את פשטי הפסוקים; הן משתלבות באופן מופלא עם "עומק פשוטו של מקרא".
ניקח למשל את שכם שבה פתחנו, ושבה, כאמור, הדרך הראשית בהר נחלקת לשתיים. אבל לא רק היא. בשכם כל שדרת ההר נחלקת לשתיים. אם עד אזור שכם ישנו קמר הררי אחיד למדי, הרי שמשכם וצפונה מתפצלת שדרת ההר לשני קמרים (קמר תרצה וקמר ענבתא). בשכם מתפצל גם אקוויפר ההר לשלושה חלקים.
את אחי אנוכי מבקש
עד כאן נתונים גיאוגרפיים. אבל כל ההיסטוריה השכמית מספרת בדיוק את הדבר הזה. בשכם יש מחלוקות רבות: שמעון ולוי מול יעקב, יוסף מול אחיו, אבימלך מול בעלי שכם ורחבעם מול ירבעם. בשכם נחלק עם ישראל לשניים, לישראל ויהודה, עד שחז"ל זיהו את שכם כ"סלע המחלקות".
אב־הטיפוס לכל אלו הוא מעמד הברכה והקללה: בשכם יש בחירה בין ברכה לקללה, בין טוב לרע. גם יהושע בסוף ימיו אוסף חלק מעם ישראל לשכם (יהושע כד), ואומר להם משפט מדהים: "בַּחֲרוּ לָכֶם הַיּוֹם אֶת מִי תַעֲבֹדוּן, אִם אֶת אֱ־לֹהִים… וְאִם אֶת אֱלֹהֵי הָאֱמֹרִי". כלומר, עליכם לבחור אם אתם חלק מעם ישראל או לא. בשכם הדרך מתפצלת, חייבים לבחור.
גם יוסף, כשהיה בשכם וחיפש את עצמו, עשה בחירה דרמטית, הכרעה של ממש. לאחר שהיה נבדל מאחיו ולא תמיד ראה בהם את הטוב, כשהוא מגיע לשכם הוא אומר: "אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ". זה לא רק רצון להתחקות אחר המיקום הפיזי של אחיו, אלא גם בקשה למיקום שלהם בליבו שלו. יוסף כמו אומר: אני לא מחפש יותר להתרחק, אני רוצה להתקרב לאחים שלי. זו הפכה להיות סיסמתו של שבט יוסף, שמכאן ואילך ביקש לחבר את האובדים והנידחים.
בשכם – מקום שבו הדרך נחלקת, ההר נחלק, המים נחלקים – היו אכן המון מחלוקות לאורך ההיסטוריה שלנו. אך בבחירה נכונה, שכם עשויה להיות גם לגורם המאחד. "את אחי אנוכי מבקש". הגיאוגרפיה וההיסטוריה חברו לסיפור משותף.
הארץ הזאת מספרת לנו סיפור מרתק. היא חיכתה אלפי שנים כדי לספר לנו אותו. הבה נטה לה אוזן.
