לא סתם קוראים לפרשה "מקץ". זו הפרשה שבה מקיצים מכל חלומות יוסף, ובה הם מתגשמים. ויוסף אוחז בסוד החלומות. הוא מבין עליהם משהו חשוב.
כל עלילת יוסף מסובבת על ידי חלומות: שני החלומות שחלם יוסף גרמו לכך שהאחים ישנאו אותו וימכרו אותו; שני החלומות שחלמו שרי פרעה גרמו לבסוף ליציאתו מהכלא; שני החלומות שחלם פרעה הפכו את יוסף לשליט על כל ארץ מצרים.
אכן, סיפורי יוסף הם עלילה מציאותית שצירי המפתח שלה הם חלומות דמיוניים.
מציאות החלום קשה ומבלבלת. בין שינה לערות, בין דמיון למציאות. כל מי שנפגש עם החלומות במעשי יוסף, משתומם ונטרף מהם: האחים, יעקב, שרי המשקים והאופים, פרעה – עבור כולם החלום קשה לעיכול.
לא כן יוסף. הוא קרוי על שם היכולת שלו להתמודד עם החלום. אחיו קוראים לו "בעל החלומות". פרעה קורא לו "צפנת פענח" – מפענח הצפונות. יוסף מעיד על עצמו: "הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני".
מה סודו של יוסף שבזכותו הוא לא ירא מהחלום, אלא לוקח עליו בעלות?
ביד הפותר
ישנן שתי גישות נפוצות ביחס לחלומות. האחת אומרת: חלומות שווא ידברו. סתם עיבוד של המוח לאירועי היום. אין מה להתייחס. השנייה אומרת: חלום הוא אחד משישים מנבואה. יש אמת בחלומות. אבל יש גישה שלישית, מעניינת במיוחד, שאותה הכירו פותרי החלומות הגדולים.
במסכת ברכות מתואר פותר החלומות הגדול, ששמו בר הדיא. כאשר הוא פוגש את אביי ורבא, שניהם מספרים לו את אותו חלום בדיוק. לאחד הוא פותר לטובה, לשני הוא פותר לרעה. את אותו חלום בדיוק פירש בר הדיא בשני אופנים הפוכים. התלמוד מספר שכאשר עלה בר הדיא לספינה נפל לו פתק, ובו שיטתו לפתרון החלומות: "כל החלומות הולכים אחר הפה".
פתק זה חשף את הגישה השלישית בעניין החלום: משמעות החלום היא לא "שווא" ולא "נבואה". הפותר הוא שמחליט כיצד יהיה פתרון החלום. מה שמשנה הוא לא החלום עצמו, אלא כיצד מעצב אותו הפותר.
יוסף מכיר סוד זה. בדבריו לשרי פרעה הוא אומר להם: "הֲלוֹא לֵאלֹהִים פִּתְרֹנִים סַפְּרוּ נָא לִי". פתרונים, ברבים. לכל חלום יכולים להיות כמה פתרונות. "הכול הולך אחר הפה", והחולם והפותר יכולים לעצב את התגשמות החלום.
וליוסף יש תכונה נוספת שמוזכרת במקורות: עין טובה. יוסף יודע לא רק לפתור חלומות, אלא, אם צריך, גם להיטיב אותם. לתת פתרון טוב יותר.
שלא כמו הסובבים את יוסף, שמציאות החלום המבלבלת הפחידה אותם, יוסף, הניחן בכוח העין הטובה, יודע "להיטיב" חלומות, להתבונן במציאות הביניים הזו במבט־על, ולראות את כללות הדברים. מכאן הכוח לגשת לחלומות ללא חשש ומורא. לא לחינם הוא מכונה "בעל החלומות". ליוסף יש "בעלות" על החלומות. יש לו היכולת הנדירה לתמרן ולהבין את המהלך הגדול גם במציאות החלום הסבוכה.
אם תרצו
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים.
תקופת שיבת ציון והחזרה לארץ מתוארת בתהילים כתקופה של חלום. בגלות היינו במצב שינה פסיבי. עם בואו של הקץ תגיע היקיצה. אבל בין לבין, הזמן של שיבת ציון, העלייה לארץ עוד טרם הקץ מתוארת כמצב של חלום. זמן ביניים בין ערות לשינה, בין מציאות לדמיון.
כמו החלום, זהו מצב מבלבל ומפחיד. מה אמת ומה שקר? מה מציאות ומה "מעשה שטן"?
את תקופת בניית התשתית החומרית בארץ מקובל לראות כאורו של משיח בן יוסף. כלומר, את תקופת החלום הזו, הקשה, המבלבלת, המלאה עליות ומורדות, ניתן לצלוח דרך סגולתו של יוסף, היודע להסתכל על המציאות מלמעלה. במצב השיבה של "היינו כחולמים", הגאולה "נגלית ונכסית ונגלית". יש צורך בעין טובה ומאמינה כדי לראות שגם כשיש נפילות במהלך הדרך, יש בכוחנו לפתור את החלום לטובה.
הרצל נקרא חוזה המדינה. חוזה הוא חולם. לצד המון מעשים ארציים, הרצל מכיר גם בחשיבותו של החלום, של החיזיון. ספרו "אלטנוילנד" הוא אוטופיה. ספרות אוטופית היא במהותה שילוב של שני דברים: חלום ואמונה בטוב, עין טובה. שתי אלו הן תכונותיו של יוסף.
"אלטנוילנד" הוא ספר שמתאר את החלום הגדול לפרטי פרטים. כיוסף, היודע להלך בבטחה במציאות החלום, כך גם הרצל, החולם והחוזה, מסיים את ספרו בשפה "יוספית" היודעת להפוך חלום למעשה ולקחת "בעלות" על החלום. וכך מסתיים הספר:
חלום ומעשה אינם שונים כל כך כפי שנוטים לחשוב, כי כל מעשי בני האדם בחלום יסודם וגם אחריתם – חלום היא… ואילו אם לא תרצו הרי כל אשר סיפרתי לכם אגדה הוא, ואגדה יוסיף להיות.
