זה לא עובד. זה פשוט לא עובד. הם מצביעים ברגליים ופוסעים בקלילות החוצה מבית המדרש ומד' אמות של הלכה. הם לא מתרגשים מ"אסור", "חייב" או "צריך". הם לגמרי אקזיסטנציאליים וכל מה שלא קיומי להם הם דוחים בשתי ידיים.
מבחינתם היהדות הטכנית, הפורמלית והמסגרתית מיצתה את עצמה. המחשבה כאילו "יצירת הרגלים" תייצר התמדה וחיבור פשוט לא עובדת, ויעיד על כך החופש הגדול. לא משנה לכמה תפילות במניין היה שותף הנער בבית הספר, במבחן האמיתי, בינו ובין בוראו, תפילה במניין לא עושה לו את זה.
במקומות שהוא מחובר הוא יודע להתמסר, להתאמץ ולהזיע, אך כשמדובר רק בעניין מסגרתי, נטול תוכן ונשמה, זה מתמוסס בקלות מכאיבה, מתסכלת. נערים, ממש כמו לא מעט מבוגרים, מחוברים למעשים ופעולות דתיות שנעשו בבחירתם המלאה והחופשית ולא כי המסגרת מחייבת – לא המסגרת הבית־ספרית ולא מסגרת ההלכה.
די לראות איך נראה בית מדרש שתלמידים הגיעו אליו מבחירה ואהבה אל מול שיעור גמרא ממוצע בכיתה בבית הספר. או מכיוון אחר – מרתק לראות איך חוויית הטבילה הנשית היא מורכבת, מובכת ומעיקה עבור לא מעט נשים המחויבות בה, לעומת זו הגברית שנעשית ללא שום חיוב הלכתי ואולי דווקא בשל כך היא מצליחה להעניק לדבקים בה הרבה להט דתי וחוויית טהרה עמוקה.
להתמסר לְמה?
תיאולוגיית העקדה של הרי"ד סולובייצ'יק חדרה עמוק לחיים הדתיים בכלל ולמערכת החינוך הדתי בפרט. האדם המאמין לומד לעקוד את דחפיו ורצונותיו, מאווייו ויצריו, כחלק מתביעותיה ודרישותיה הבלתי מתפשרות של האמונה (בעיקר במסגרתה ההלכתית). כך תיאר זאת הרי"ד (דברי השקפה, עמ' 25):
מובן שסופה של החוויה, ששורשה סבל וחרדה, הוא גיל עולמים. בשעה שהסיר אברהם את בנו מעל המזבח על פי פקודתו של המלאך, נהפך הסבל לשמחת עולם, והחרדה – לאושר נצחי. תחילתה של פעולת הדת היא הקרבת העצמוּת, וסופה – מציאת העצמוּת. ברם, אי אפשר לו לאדם למצוא את עצמו מבלי שיקריב את עצמו עובר למציאה.
עם כל הקושי הכרוך בה, מעניקה תאולוגיית העקדה לאדם המאמין עוגן ותקווה בתוך ריטואל הקיום הדתי שלעיתים מעיק ומחניק ומלא בערפל וחוסר פשר או ודאות. התפיסה שקיום ההלכה היהודית לא מתגמל באופן מידי ויותר מכך – הוא כרוך בסבל וקושי ומועקה, יש בה כדי לשקף את החוויה האותנטית, הפשוטה והיומיומית של מקיים המצוות שלא חווה איזו הארה מיוחדת ואושר אינסופי. תיאולוגיית העקדה מנקה את האדם הדתי מייסורי מצפון אפשריים כשהוא קם ללא חשק לתפילה או כשהוא לא ממש נהנה מהקפדה על דיני כשרות או צניעות. על פי תפיסה זו את הצו הא־לוהי יש לקיים. אין צורך לשמוח בו או ליהנות ממנו.
יותר מזה טוען הרב סולוביצ'יק (שם; דגשים שלי, א"מ):
נפשי בוחלת בכל אלו הדרשות הסובבות סחור סחור לנושא אחד: שמירת המצוות טובה לעיכול המזון, לשינה מתוקה, לשלום המשפחה ולעמדה חברתית. הפעולה הדתית בעיקרה חוויית סבל היא. כשהאדם מזדמן עם הא־ל לפונדק אחד, הוא נתבע על ידי הא־ל להקרבה עצמית, המתבטאת במאבק עם יצריו הפרימיטיביים, בשבירת הרצון, בקבלת "משא" טרנסצנדנטלי, בוויתור על חמדת בשר מוגזמת, בהסתייגות לפרקים מן הנעים והערב, ובהתמכרות אל המר המוזר, בהתנגשותו עם משטר חילוני, ובכמיהותיו אל עולם פרדוקסלי שאינו מובן לאחרים. הקרב את קרבנך! זהו הצו העיקרי הניתן לאיש הדת. בחירי האומה, מאותה שעה שגילו את הא־ל, התעסקו בפעולת הקרבה מתמידה.
ואולם, בשונה מהקביעה הנחרצת של הרב סולוביצ'יק, בסיפור המקראי "תחילתה של פעולת הדת" לא הייתה הקרבה עצמית אלא התגלות. אברהם זכה להתגלות לפני העקדה והוא זכה לחיבוק וחיזוק א־לוהיים לאחריה. אברהם פגש א־לוהים חיים, הסתנוור מקרבה אינסופית ואחז בידיו בפיסות שמים. העקדה הגיעה רק אחר כך. העקדה היא תולדה של ההתגלות; היא לא זו שחוללה אותה. עם מטען ההתגלות אפשר היה לטפס במעלה ההר, לעקוד, להקריב, להתייסר ולזכות אחר כך ל"גיל עולמים".
התלמידים שלנו כבר לא מסוגלים לשאת חוויית עקדה מתמדת ללא חוויית התגלות. החינוך הדתי לא יכול עוד לברוח מהשאלה הפשוטה והדרמטית ששואלים תלמידנו שוב ושוב – "לשם מה?", "מה אני מרוויח מקיום דקדקני ותובעני כל כך של ההלכה היהודית?". האלטרנטיבות קורצות מהרחוב ממול ומבעד למסך הקרוב. יש חיים מהנים ופשוטים, זורמים ונינוחים מחוץ לעולם הדתי, וכיוון שגיהינום לא ממש מפחיד אותם ונידוי חברתי או חרמות משפחתיים כבר לא ממש מתרחשים בימינו, הדרך החוצה קצרה ומפתה. ושיהיה ברור: הם יהיו מוכנים להתמסר. הם לא עצלנים ולא שטופי תאווה או רדידות, חלילה. הם רק מבקשים לחוות התגלות לפני שיעקדו את חייהם על מזבח ההלכה היהודית.
דרושה חסידות חדשה
את העיסוק המוגזם במסגרות צריך להחליף בהעמקת חוויית ההתגלות. העולם היהודי הוא מעיין מפכה, אושר עילאי, אי של ודאות בתוך ערפל הספק. ההלכה היהודית היא מצפן ערכי ומוסרי בתוך עולם מבולבל ותועה. בקיום תורה ומצוות יש נגיעה באינסוף, התכרבלות מתוקה בנצח. היהדות נושאת בשורה גדולה בין העמים, היא מגדלור של תקווה אנושית, היא צינור אישי אל אדון כול. אמנם עד שהתלמיד לא יחווה משהו מזה הוא לא יאמץ את שריריו כדי לפסוע בשביל המתפתל העולה אל על.
צריך להדליק את הילדים שלנו, לתת להם לטעום מהגודל, להסתחרר מקדושה ואהבת א־לוהים. לא נוכל להמשיך ולדבר על עקדה מבלי להסביר להם (ולנו) מדוע זה שווה את זה, מדוע להתאמץ כל כך ומה יש בקיום התובעני של ההלכה היהודית שמשתלם כל כך להתמיד בו.
כשהייתי נער צעיר פיזזתי וכרכרתי בכל עוז למילות שירו של עדי רן "אילו יהודי היה יודע מה זה שבת קודש / מה זה תפילין / מה זה ציצית / מה זה להיות יהודי – היה שמח ורוקד מאה ועשרים שנה". גם היום הגיע הזמן שהיהודים הרכים שלנו ידעו מה זה ויצליחו לרקוד משמחה מאה ועשרים שנה.
דרושה תנועה חסידית חדשה ורלוונטית שתדליק באהבת ה' לבבות קפואים ואפרוריים. אפשר גם לאמץ ריטואליים דתיים מאגף הנשים שמצליחים לייצר דבקות וקרבה א־לוהית. ראו מה חוללו בעבר ומחוללים כיום "סעודות האמנים" ו"טקסי הפרשות חלה". כמה דמעות והתרגשות וקדושה נוכחות שם. אפשר גם להשיב את התפילה המקראית, הפשוטה, זו שהתפללה על, שביקשה, שתבעה, שהודתה, שלא כמו מקבילתה העכשווית שעיקרה מלמול עקר מן הספר. דמיינו לדוגמה שרגע לפני מבחן בגרות מלחיץ מתכנסים התלמידים לתפילה כנה להצלחה במבחן. דמיינו תפילה אותנטית, מכל הלב, לפני שיחה משמעתית אצל המנהל, תפילה על אב הבית שחלה וכדומה. יש בתפילות כאלה חיבור פשוט ובריא לאלוהים מתוך החיים ולמענם.
צריך לתת יותר מקום לניחוחות מיסטיים, לתת לתלמידים לטעום משהו מעבר לטבע. לשכלתנות הקרה יש מחיר והיא חוסמת לא פעם התעלות וקדושה הפורצות את מרחבי הזמן והמקום. חז"ל שיצרו ביד אחת את השפה ההלכתית התובענית המוכרת לנו כל כך יצרו ביד השנייה סיפורי אגדה למכביר שבלבם יסוד על טבעי, נס והתרחשות שמימית. אין כמעט סיפור ב"כה עשו חכמינו" שאין בו מופת והתגלות. הלכות שבת מתובלות בסיפור המופת של יוסף מוקיר שבת והלכות תענית בסיפורו של חוני המעגל. עקדה שלובה בהתגלות.
מהעבר השני דרושה תנועת מוסר חדשה ומותאמת המעלה על נס את בשורתה של היהדות לעולם, לאדם ולתיקון חברה בריאה וערכית, שתסחף את מאמיניה ללכת לאורה ולקיים בדבקות את מצוותיה מתוך אמונה גדולה באמת הפועמת בה. בכוחה של אמת גדולה לתת כוח למאמיניה גם ברגעי קיום קשים ואפרוריים.
דרושה גם תנועה מזרחית מחוברת שתיתן מקום של כבוד לתמימי דרך ההולכים בתורת ה' בתוך עולם תזזיתי, מבולבל ומופרע קשב. כמה ודאות יש בתום, המעניק נחמה וביטחון בין ערפילי המבוכה והספק. הוא נוסך שלווה ושמחה תחת העצבות, האדישות והחרדה שמייצר דור המסכים.
הבו גודל לתלמידנו. הם מוכרחים לפגוש תורה גדולה וגואלת, תפילה מסעירה שמשנה עולמות, חיים דתיים שמעניקים תוכן ומשמעות. הם מוכרחים לגעת באור. אנו נדרשים להעמיק את הזהות והשייכות שלהם לעולם דתי, לתת להם טעם התגלות לפני תביעות העקדה.
אבישי מזרחי הוא מנהל חטיבת הביניים אמי"ת בר אילן נתניה
