האם מותר להיכנס לכנסייה בשעת צורך?

לאחרונה ביקרתי בקהילה חשובה באירופה אשר חיפשה מועמד לרבנות. כאשר שאלתי מה הפרופיל של הרב המבוקש, עלתה מיד בקשה ייחודית מראשי הקהילה: "אנו מעוניינים ברב אורתודוקסי אשר יהיה מוכן להיכנס לכנסייה, לכל הפחות פעם בארבע שנים". אחרי דיון קצר הבנתי את משמעות הבקשה. הקהילה מקבלת תקציב גדול מהעירייה המקומית הן לשכרו של הרב והן לבית הספר היהודי. פעם בארבע שנים נבחר ראש עיר חדש וטקס ההכתרה מתקיים בכנסייה. אם הרב לא יגיע לאירוע ייפגעו היחסים בין הקהילה והעירייה, ולא יתקבל התקציב הדרוש לקיום החיים היהודיים.

מצב דומה קיים באנגליה, שם הרב הראשי נדרש להשתתף בטקסים שונים של בית המלוכה המתקיימים בכנסייה. גם נציגים ושגרירים מישראל במקומות שונים בעולם מתבקשים לא פעם להשתתף בטקסים ממלכתיים בכנסיות כדי לשמור על יחסים תקינים בין המדינות.

אך לא רק לרבנים ואישי ציבור שאלת הכניסה לכנסיות רלוונטית. ישראלים רבים המבקרים בערים שונות בחוץ לארץ מבקשים להתרשם מהאמנות ומהסגנון האדריכלי של הכנסיות. לעיתים יהודים אף מוזמנים להשתתף בחתונה או לוויה של ידידים לא יהודים בכנסייה. זהו חלק מאופיו של אורח החיים של יהדות התפוצות, אשר איננה חיה בתוך גטו אלא בעולם גלובלי, שבו יחסי עבודה ושכנות עם נוצרים מעוררים אתגרים הלכתיים שונים.

השאלה בדבר כניסה לכנסיות איננה עצמאית, אלא תלויה בשאלה רחבה יותר הנוגעת למעמדה של הנצרות בעיני ההלכה. האם הנצרות היא עבודה זרה? אם התשובה היא חיובית, ואמונת השילוש הנוצרית היא אנטיתזה לאמונת ייחוד ה', הכניסה לכנסיות תיחשב לכניסה לבית עבודה זרה ועל כן תהיה אסורה. אולם אם הנצרות לא מוגדרת כדת של עבודה זרה הכניסה לכנסיות מותרת, כפי שמותרת לפי רוב הפוסקים הכניסה למסגדים מוסלמיים.

נצרות כעבודה זרה

ובכן, לבד מעמדתו המפורסמת והכמעט יחידאית של המאירי, המגדיר את הנוצרים "גדורים בדרכי הדתות ונקיים מכיעורים שבמידות הללו" (פירושו לעבודה זרה כב, א; ובמקבילות), הרמב"ם ורוב הפוסקים בימי הביניים הגדירו את הנצרות כעבודה זרה: "הנוצרים עובדי עבודה זרה הם ויום ראשון הוא יום אידם" (רמב"ם הלכות עבודה זרה ט, ד).

מעבר לעניין הדתי, נוסף עוד המטען הנפשי וההיסטורי הכה־מורכב בין היהדות לנצרות. על כך כותב הרב חיים דוד הלוי: "לעם ישראל חשבון ארוך ונוקב עם הנצרות כדת. לא זו בלבד משום שבשמה נשפך דם רב… אלא גם ובעיקר משום שהנצרות עיוותה את יסודות היהדות עד לבלי הכר…" (עשה לך רב ח"ט עמ' סג). הרב אליעזר יהודה וולדנברג  מתאר מנהג שהיה מקובל בגולה, המלמד על הריחוק הנפשי בין יהודים וגויים: "וזכורני עוד מימי קטנותי, כשהיו צריכים לעבור על יד כנסיה מובהקת שלהם היו המבוגרים מאיצים בנו לא להסתכל לשם ולמהר לעבור ובדרך המהירות לומר ג' פעמים שקץ תשקצנו וגו'" (שו"ת ציץ אליעזר יד, צא). כביכול יש מעין "רפלקס יהודי" ביחס לנצרות ולכנסיות.

בהתאם לכך, הפוסקים אסרו על כניסה לכנסיות במצבים רגילים. המקור הברור ביותר לאיסור הכניסה מופיע בדברי הרמב"ם בפירוש המשניות (עבודה זרה פרק א):

יש לדעת שכל עיר מערי האומה הנוצרית שיש להם בה במה, רצוני לומר בית תפילתם, אשר הוא בית עבודה זרה בלא ספק, הרי זו העיר אין מותר לעבור בה בכוונה, וכל שכן לדור בה. אבל ה' מסרנו בידיהם עד שנדור בעריהם בעל כרחנו, לקיים ייעודו הרע "ועבדתם שם אלהים מעשה ידי אדם עץ ואבן". ואם זה הוא דין העיר, קל וחומר לדין בית עבודה זרה עצמו, שכמעט אסור להביט בו, וכל שכן לקרב אליו, וכל שכן להיכנס אליו.

כך פסקו גם פוסקי דורנו. בעל ציץ אליעזר כתב: "למדנו דברים ברורים מדבריו הקדושים האלה של הרמב"ם ז"ל שהדבר פשוט כביעתא בכותחא [=כביצה בחלב] שאסור ליכנס לבית עבודת כוכבים, ולא עוד אלא שאסור אפילו כמעט לראותו" (יד, צא). הרב משה פינשטיין כתב: "פשוט שליכנס לכנסיית הנוצרים שהוא מקום שעובדים ועושין תפלותיהם שאסור אף ליכנס רק להביט בצורות שהיו ידועין שרק לנוי נעשו…" (אגרות משה יורה דעה ג, קכט).

לכאורה, אם כן, אין היתר להיכנס לכנסייה, משום שהיא בית עבודה זרה. הרב עובדיה יוסף אסר בעקבות כך על שגריר ישראל להיכנס לשם מתוקף תפקידו (יביע אומר ז, יורה דעה יב):

נשאלתי בדבר שגריר ישראל בחו"ל שהוזמן מטעם השלטונות שם לטקס השכבה בכנסייה או במסגד שלהם, במות אחד השרים החשובים שלהם, אם רשאי ללכת לשם משום חשש איבה מצדם כלפיו וכלפי מדינת ישראל… וכ"כ בשו"ת פרי השדה ח"ב (סי' ד) אודות אנשים שנועדו יחדיו והלכו לבית תפלתם ביום הזיכרון לאחד משרי המדינה, וכתב שבוודאי עשו איסור גמור מאביזרא דע"ז, ואפי' במקום שאין צלמים אסור, ובפרט כשמתאספים לכבוד אדם חשוב שלהם הווי ליה כמו יום אידם (שו"ת יביע אומר חלק ז – יורה דעה סימן יב).

היתרים מיוחדים

עם זאת, ישנם פוסקים שהעלו שיקולים הלכתיים שונים כדי להתיר את הכניסה באירועים מיוחדים ומתוך צורך גדול. המחבר בשולחן ערוך מציין גדר מיוחד של "קרוב למלכות": "מי שהוא קרוב למלכות וצריך ללבוש במלבושיהם ולדמות להם מותר בכל" (יורה דעה קעח, ב). חשוב לציין שפעמים רבות הקִרבה למלכות היא פעולה מתמשכת. כלומר, כדי לשמור על קשר טוב עם המלכות יש צורך לעשות דברים שונים אשר בונים ומחזקים את הקשר של היהודים והמלכות לאורך זמן ואין מדובר במעשה חד פעמי.

ב"בית יוסף" הסביר המחבר דין זה: "ואם תאמר כיון מדאורייתא אסירי… היאך הוה כח ביד חכמים להתיר איסור תורה לקרובי המלכות? ויש לומר דמשום הצלת ישראל יש כח בידם להתיר. דכשיש ישראלים קרובים למלכות עומדים בפרץ לבטל הגזירות". אם כן, ייתכן שעל פי שיקול זה (הצלת כלל ישראל) ניתן להתיר את הכניסה לכנסיות לבעלי תפקידים.

נימוק אחר מצאנו אצל הרב אייזיק הלוי הרצוג, שכתב (בנוגע לבניית כנסיות נוצריות בארץ ישראל) שבמקום צורך גדול לרבים, אפשר לקבל את דעת היחיד של המאירי שהנצרות והכנסיות הן לא בגדר עבודה זרה (תחוקה לישראל על פי התורה, ח"א, עמוד 14).

פוסקים אחרים התירו להיכנס לכנסיות במצבים מיוחדים. ידועה דעתו של הרא"ש אשר התיר לאדם יהודי להיכנס לכנסייה כדי להציל את נפשו: "ששאלת, על אשר ברח ונכנס ליסגר בבית ע"ז המוקפת חומה ודלתים ובריח, כדי לינצל, נראה לי שאין איסור ועון בדבר. ועוד יותר מזה אני אומר, כי בארצנו נהגו הכותים, אף מי שהיה חייב מיתה ונכס אל בית ע"ז, לא יקחוהו משם; ואם יהודי ברח שם לינצל, אין איסור בדבר" (שו"ת הרא"ש יט, יז).

הרב חיים דוד הלוי התיר להיכנס לכנסייה שאינה משמשת יותר לתפילה אלא למקום תיירותי בלבד: "כנסיה שכיום אינה משמשת מקום פולחן כלל, אלא משמשת מקום ביקור לתיירים ומטיילים וכו', והמטרה להתרשם ממבנה הכנסיה כדרך שנכנסים למוזיאון, נראה שאין איסור ליכנס ולבקר בה… מכל זה נראה בבירור שכל שאינה משמשת יותר כבית תפלתם כלל, אין הכניסה אסורה" (שו"ת עשה לך רב ד, נג).

הלכה למעשה, מצאנו מקרים רבים שבהם רבנים ואנשי ציבור נכנסו לכנסיות לצורך מסוים. הרב יוסף משאש מעיד על עצמו שכאשר היה רב בתלמסאן שבאלג'יריה הוא נכנס לכנסייה כדי ללמוד על אופייה של הנצרות: "עמדתי על עניין הנוצרים בעבודתם והפצרתי ביהודי אחד מכיר כומר אחד להציגני לפניו ולשאול את פיו על רזא דנא והן היה נתועדנו שלושתנו בבית תפילתם" (שו"ת מים חיים חלק  ב, יו"ד, ס" ק"ח).

הרב ישראל משה חזן (1808־1863), בשאלות ותשובות "כרך של רומי", מספר באחת מתשובותיו שהיו יהודים "שהיו הולכים בכנסיית הנוצרים מאחורי הפרגוד בימי חגם להתלמד מהם אותו הקול (ניגון) המוכנע המשבר את הלב". רבי יהודה ממודנה כתב על עצמו: "בימים האלה אנוכי הולך פעמים רבות אל חברת מלומדים אל דרשותיהם…" (כתבי רבי יהודה מודנה, עמ' 48; על פי המקום והזמן באיטליה, יש המסבירים שהמלומדים היו נוצרים ומקום הדרשה היה בכנסייה). כמו כן, הרב שאר ישוב הכהן השתתף לפני מספר שנים בטקס ההלוויה של האפיפיור ג'ון פול השני בוותיקן.

שינוי גישה בזמנינו

הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ מביע עמדה מקורית וייחודית בדבר כניסה לכנסיות אשר מקורה בחוסר המשיכה הנפשית והאינטלקטואלית של היהודים כלפי הנצרות:

ואם לחוש להשפעה מהפאר וכו' של הכנסיות, אין ספק שעם ישראל כבר התגבר על יצר הרע של ע"ז לפני הרבה דורות. בפרט לגבי הנצרות שממנה סבלנו במשך מאות בשנים, ברור שרובא דרובא של העם אינו מרגיש אפילו שמץ של נטייה בכיוונה. המצב היה שונה לגמרי בימי הביניים. יהודים היו תחת לחץ מתמיד מצד הכנסייה להתנצר. על ידי ההתנצרות היה קל להם להמלט מהרדיפות וההרג. במצב כזה אפשר להבין שיהודים שבאותם הימים בקרו בכנסיות היו – ואפילו בלא יודעין – פתוחים לפיתוי תמידי, וכן היה חשש שיושפעו מכל הפאר והעושר של הכנסייה.

שונה המצב היום ביסודו. המיעוטא דמיעוטא של יהודים שהיום מוצאים איזה שהוא טעם בנצרות… מכל הטעמים הנ"ל נדמה לי שאין שום חשש איסור לבקר במקומות הקדושים של הנוצרים מתוך התעניינות היסטורית או אומנותית ומכל שכן בארץ ישראל.

לסיום, מעניין לציין את עמדתו של הרב יעקב אריאל, המציע לחזור ולבדוק האם הנצרות עודנה מאמינה בימינו בשילוש או שמא יש שינויים משמעותיים אשר בגינם נוכל להפסיק להגדיר אותה כדת של עבודה זרה: "האם כיתות אלו מאמינות בא־ל אחד בלבד ללא שיתוף כל שהוא? דבר זה מחייב בדיקה תיאולוגית עמוקה יותר ולא ניתן להסיק מסקנות מעשיות ללא בדיקה כזאת בכל כת מכתות הנצרות. כל עוד לא נעשתה בדיקה מעמיקה כזו מחדש, נהגו לסמוך על דברי התוספות וראשונים אחרים שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה" (הערות הרב אריאל על מאמר בתחומין כב, עמ' 68). בכל מקרה, כולנו מצפים ליום שבו יתקיים מאמר הנביא "והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד" (זכריה יד, ט).