"זאת הבעיה בארץ הזאת: הכול, מזג האוויר, הכול, נמשך יותר מדי זמן. כמו הנהרות שלנו, ככה גם הארץ שלנו: עכורה, איטית, אלימה; מעצבת ויוצרת את החיים של הבן אדם בדמותה הקשוחה והזועפת", כך אומרת פיבודי, אחת הדמויות ברומן הפוליפוני הידוע של ויליאם פוקנר, "בבוא מותי", בעמוד 48 (לשאלה מדוע "בבוא מותי" הוא תרגום מוצלח יותר מקודמו, "בשוכבי גוועת", ל־As I Lay Dying, אין לכותב שורות אלו תשובה).
יש משהו בציטוט הזה שאפשר להשליכו גם על הפרוזה הפוקנרית כולה, והרומן הזה הוא דוגמה מובהקת לכך. יש בפרוזה הזו משהו עכור, אלים, קשוח וזועף, ובעיקר קשה לעיכול ובלתי מונגש. דומה לפעמים כי המציאות המתוארת עצמה היא בהירה יחסית, ופוקנר הוא שבחר להחשיך ולהקשיח אותה על פי עקרונות האג'נדה האסתטית שלו. אך יחד עם זאת, ככל שהיא קשיחה ועכורה – המציאות הסיפורית וגם הכתיבה עצמה – כך היא טומנת בחובה רגעי חסד, נשגבות וברק. כל תרגום מחודש או ישן מוכיחים כמה פוקנר היה עילוי חד פעמי, וכמה שווה להתעקש לקרוא אותו לעומק, באיטיות, לצלוח את הכאבים, את יריקת הדם, את הערפל הקוגניטיבי, כדי להבין כמה פרוזה, גם כזאת שנכתבה לפני מאה שנה ומעלה, יכולה להיות תענוג אסתטי, אינטלקטואלי ורגשי.
אמונה יצוקה באלוהים
הסיפור ברומן הוא לכאורה נהיר. אדי, אם משפחת חקלאים ענייה בכפר נידח במיסיסיפי, נופלת למשכב ונופחת את נשמתה. מכיוון שעוד בחייה היא ביקשה מבעלה אנס לקבור אותה בג'פרסון, מקום הולדתה, אנס מחליט לקחת את כל ילדיהם, להעמיס את הגופה הטרייה על עגלה ולצאת למסע לעבר ג'פרסון בתנאי מזג אוויר סוערים ובתנאי דרך כמעט בלתי אפשריים. הכול כדי להגשים את משאלתה, וזאת כנגד הפצרותיהם של ילדיו ובעצם של כל אדם בכפר ובדרך, שמביט בהם בהשתאות, בלגלוג וברחמים.
העגלה נתקעת בבוץ ומושבתת למספר ימים, בקושי יש להם מים ומזון, ואחד הילדים שובר את רגלו בניסיון נואל לחלץ את אחד הפרדים מטביעה אחרי שהעגלה מתהפכת. אבי המשפחה מחליט כי מלט יאחה את השבר, דבר שכמובן רק מחמיר את הפציעה. בסופו של דבר, אחרי מיגרנות לוגיסטיות בלתי אפשריות ודינמיקה משפחתית שותתת ומלאת סבכים ומטענים, המשפחה מגיעה לג'פרסון, מפורקת לרסיסים, אם כי עדיין לא מבינה את ההפתעה המצפה לה בסיומו של הרומן, הפתעה שמותירה גם את הקורא פעור פה.
זה כמובן רק הסיפור על פני השטח. פוקנר מקדיש לכל דמות מבני המשפחה את פתחון הפה המונולוגי שלה, וכך אנו נחשפים למעין פנורמה רב ממדית, וצוללים צלילת עומק לתוך זרם התודעה השוצף כמו נהר המיסיסיפי של כל דמות. לעיתים קשה להבחין בין הדמויות, במיוחד של הבנים. המונולוגים ותפיסת העולם והשפה נשמעים דומים מדי, אף שבשלב מסוים הנוכחות שלהם מעט מתבדלת. בתחילה הם כמו חומר גלם מקודד, אך ככל שהדרך מתמשכת פוקנר נותן למיטיבי הקרוא מעט כלים כדי לפצח, גם אם לא באופן מוחלט.
לאנס האבא יש סגנון חשיבה ודיבור מובהקים יותר, שמשלבים עילגות בעלת סממנים מסוימים, פילוסופיית יזע כפרית, רחמים עצמיים, וכמו דמויות אחרות – אמונה יצוקה באלוהים כמי שמנווט כל דבר, שולט בכל מחשבה, נוכח בכל אבן דרך. זו נקודת המוצא לא רק שלו, אלא גם של דמויות אחרות שאלוהים עבורן הוא צורך נפשי. ולא מדובר דווקא באלוהים דתי, נוצרי, ממסדי וטקסי, אלא באלוהים שהוא הכרח הישרדותי כנגד מוראות הקיום, כפי שבין היתר אומרת קורה בעמ' 28: "לפעמים אני מאבדת את האמונה באופי האנושי במשך כמה זמן; הספק רודף אותי, אבל אלוהים תמיד משקם את האמונה שלי וחושף לפניי את האהבה השופעת שלו לברואיו".
גם אדי האם, למרות שהיא מקבלת רק פרק אחד קצר, היא דמות מרתקת. המונולוג שלה, שמתחיל בעמ' 158, טומן בחובו איכויות מולי־בלומיות בזעיר אנפין. יש בו מין עוצמה פואטית זרם־תודעתית נדירה, כזו שגורמת לאדי לתפוס משקל סגולי רב יותר בעלילה. מספיק הפרק הקצר הזה כדי לטלטל מעט את תפיסת הרומן, גם פואטית וגם נרטיבית. בנוסף מתגלה בו סוד מזעזע, שלכאורה הציפייה היא כי הוא יתלקח ויעלה עשן של פטרייה גרעינית בהמשך הדרך, אך הוא נותר קבור, מקודד, אפילו שולי. יחד עם זאת, סודות קטנים אחרים של חלק מבני המשפחה מבצבצים לפרקים, וצריך קשב רב וריכוז וקריאה איטית של ממש כדי לקבל מושג כלשהו עליהם. אצל פוקנר יש סודות שמתגלים, יש סודות שנקברים ויש סודות שנשארים סודות.
פואטיקה עוצרת נשימה
גם דמותו של אחד הילדים, דארל, היא ייחודית. לכאורה מדובר במשפחה כפרית חסרת השכלה, אך מדי פעם מופיעים בתודעתו דימויים ומחשבות אחרות, שמרמזות כי יש בו משהו מעט אליטיסטי יותר. למשל כשהוא משווה משהו ל"ציור קוביסטי" עולה השאלה איך נער כפרי שכל חייו הם בוץ ופרדות ויזע כלל יודע מה זה. מנגד, לעיתים דארל צולל לתוך ממד פואטי נמוך לכאורה, כפי שזה בא לידי ביטוי למשל בפסקה הבאה: "בחדר זר אתה חייב לרוקן את עצמך לשינה. ולפני שאתה מרוקן לשינה, מה אתה. וכשאתה מרוקן לשינה, אתה נהיה לא. וכשאתה מלא שינה, אף פעם לא היית. אני לא יודע מה אני. אני לא יודע אם אני כן או לא. ג'ול יודע שהוא הוא, כי הוא לא יודע שהוא לא יודע אם הוא כן או לא. הוא לא יכול לרוקן את עצמו לשינה כי הוא לא מה שהוא, והוא כן מה שהוא לא" (76). הקטע הנ"ל הוא לכאורה קטע עילג, שנשמע כאילו נורה מתוך תודעה רפה, אך גם כאן, אם מקודדים אותו – והוא לא הקטע היחיד המובא כך – מבינים שהוא מבטא משהו מאוד עמוק, ולמרות שדארל עושה רושם של מי ששולט יותר בשפה, של מי שהוא משכיל יותר, יש רגשות שאינם יכולים למצוא משמעות מילולית גבוהה. הנמוך והעילג מבטאים כמעט כשל ויטגנשטייני.
הלפיד הקולי של הרומן מתחלף בין בני המשפחה, אבל בדרך המספר עוצר גם אצל דמויות אחרות שמעניקות מבט חוץ־משפחתי. וכך אנו מקבלים פרספקטיבה כפולה, כי השכנים והדמויות השרירותיות בדרך מייצרים מצג של לעג והתנשאות כלפי המשפחה וההחלטה שלה ובכלל כלפי עתידה על פני האדמה. הפער הזה יוצר תמונה ספרותית מרתקת, בעלת היבטים פילוסופיים של תפיסת מציאות. כל תמונה פנימית כמו מקבלת קונטקסט חיצוני אחר לחלוטין.
אבל זה רק טפח אחד מהגאונות הפוקנרית, כי התמונה המזוגזגת, הקופצנית, של העלילה נישאת גם על הכנפיים המרהיבות של הפואטיקה של פוקנר. רוב הזמן פוקנר מתמסר לדיאלוגים ולמהלך ההתרחשויות, לעיתים עד לפרטים טכניים קטנים ואף מייגעים שנמסרים כאמור מתוך הדמויות עצמן, ואז, לפתע, הוא כמו עוצר את נשימתו של הקורא ברגעים פיוטיים כמו זה: "בשמיים למעלה היום האפור נע הלאה, מסתיר את השמש במעוף פגיונות אפורים" (50), או "מתחת לשמיים כתם ברק מתנמנם לרגע בענן; ולפניו העצים הדוממים פרועים עד לענף הכי קטן, נפוחים, מוגדלים כאילו הם מלאים ולדות" (73).
לסיכום, חשוב לומר, התרגום הזה של הוצאת פן ספרים בא לאחר תרגום "12 סיפורים" של פוקנר. לפעמים, כשהוצאות מתרגמות קלאסיקות, הדבר גורם להרמת גבה אינסטינקטיבית. הרי ספר שתורגם לפני יותר מ־70 שנה לא מצריך תשלום על זכויות. כלומר, בלא מעט מקרים ההחלטה לתרגם היא החלטה מו"לית־כלכלית גרידא, אבל במקרה של פוקנר התחושה היא בהחלט אחרת. אמנם התרגומים הקודמים שלו טובים, אבל יש משהו, בגלל הדינמיות של העברית, ובגלל המשקל הפואטי הסגולי של פוקנר, שאמנם מצדיק תרגום רענן יותר ונגיש יותר שלו, ושני התרגומים האחרונים הם בהחלט כאלה.
בבוא מותי, ויליאם פוקנר, מאנגלית: שרון פרמינגר, פן וידיעות ספרים, 2018, 240 עמ'
