קשה לכלוא את הרוח שלו

ב־1991, אחרי שבנה יהורז נהרג בתאונה, החליטה ד"ר נעמי כשר לנטוש את העיסוק בפילוסופיה. ברגע המטלטל הזה, כשהבינה שבנה לא ישוב עוד, הרגישה כשר, שלימדה באוניברסיטאות ובמכללות ופרסמה ספרים ומאמרים בפילוסופיה, שלעיון המופשט בשאלות של מטא־אתיקה אין כל קשר למשבר הנורא שפקד אותה, שאין לו משמעות לנוכח הכאב העצום שבאובדן בן. הפילוסופיה הכזיבה, וכשר עשתה הסבה מקצועית: היא פנתה ללימודי עבודה סוציאלית, מתוך רצון לגעת בכאבם של אנשים בשר ודם. את המאמרים האקדמיים וההוראה החליפה עבודה יומיומית, סיזיפית, בתחנה לבריאות הנפש בפתח תקווה. "כאם שכולה, הרגשתי שגם אני קצת חולת נפש", היא אומרת, "גם אני הרוסה. בחוויה של שכול יש משהו שקרוב לחוויה פסיכוטית. אתה כביכול חוזר לשגרה, ומצד שני העולם שלך נחרב".

עם השנים התאהבה כשר מחדש בפילוסופיה שעזבה מאחור, ובהדרגה הצליחה למזג בין העניין שלה בפילוסופיה לבין העבודה הסוציאלית, שני עולמות שקודם לכן נראו מנותקים זה מזה. כעת היא מפרסמת, יחד עם בעלה, פרופ' אסא כשר, את "דרך ליבוביץ" (הוצאת כתר) – אסופת מאמרים ישנים וחדשים שכתבו השניים על הגותו של ישעיהו ליבוביץ, שמאז ומתמיד ריתקה אותם. המאמרים בספר נעים בין מבואות למשנתו של ליבוביץ והצגה בהירה של תפיסת עולמו הדתית לבין דיונים פילוסופיים בעקרונות הגותו. ליבוביץ, טוענת כשר, הוא פילוסוף דתי שאי אפשר להתעלם ממנו: אפילו אלו שחולקים עליו מכול וכול מוצאים את עצמם נדרשים אליו, גם אם כמקרה קיצון שנשלל על הסף; הוא מחייב התמודדות, וההתמודדות הזו מאתגרת.

רופאה בגלגול הבא

נעמי כשר נולדה ב־1942 בהונגריה. אביה נפל בשבי הרוסי, ועד גיל חמש לא הכירה אותו. כתינוקת גורשה כשר עם משפחתה לברגן־בלזן, אך ניצלה, וב־1945 עלתה ארצה עם אִמה ואחותה והן התיישבו בבני ברק. המפגש עם אביה זכור לה כטראומתי. "כל הזמן דיברו סביבי על אבא, אבל זו הייתה מילה ריקה", היא מספרת, "לא הבנתי מה זה אומר. הייתי מחוברת מאוד לאמא שלי, ופתאום הגיע אדם זר ונתקע בינינו. כשאבא שלי הגיע, במשך הרבה זמן לא רציתי להכיר בו. אפילו לא קראתי לו 'אבא'. קראתי לו 'הוא', וזה מאוד כאב לו. יום אחד אמי החליטה שאני חייבת לקרוא לו 'אבא', ושאם עוד פעם אחת אקרא לו 'הוא', אהיה חייבת לבקש סליחה. ערב שלם היא עמדה על כך שאתנצל בפניו, ואני סירבתי, עד שבסופו של דבר נשברתי מרוב עייפות ובכי. יותר לא העזתי לקרוא לו 'הוא'".

למה היה קשה כל כך להכיר בו?
"אני חושבת שפחדתי מאובדן נוסף. בניגוד לאחותי, שעדיין לא נולדה כשאבא נפל בשבי, אני כן הכרתי את אבא שלי, ופתאום הוא נעלם. הכאב היה בלתי נסבל, וייתכן שהיה לי מנגנון טבעי שניסה לחסוך ממני כאב נוסף. הרגשתי שאני לא בשר מבשרו של האיש הזה, שהוא לא חלק ממני, שהוא מפר את האיזון שהיה במשפחה".

היא למדה בבית ספר חרדי ואת בעלה, אסא כשר, הכירה בתחילת שנות העשרים לחייה. ב־1965 נישאו. כשר למדה לתואר ראשון בפילוסופיה וספרות באוניברסיטת בר אילן ("למדתי אצל קורצוויל"), והמשיכה לתואר שני ולדוקטורט בפילוסופיה באוניברסיטת תל־אביב. העניין שלה בפילוסופיה, היא מעידה, תמיד היה כרוך באי־נחת. "בעיסוק בפילוסופיה יש משהו מאוד מנותק", אומרת כשר, "אתה לא ממש עובד עם אנשים. אתה עם המאמרים, עם הספרים, העבודה העיקרית נעשית בינך לבין עצמך, בבית, לבד. כל הזמן הרגשתי אשמה על כך שאני יושבת ועוסקת במושכלות. זה נראה לי כמו מותרות, לשבת ולעסוק בתחום אינטלקטואלי. הרגשתי שזה אנוכי, שהעולם בחוץ משווע לעזרה ואני מפנקת את עצמי בעיסוק סטרילי, רחוק מן העולם. כל הזמן אמרתי שבגלגול הבא אני אהיה רופאה. היה חסר לי המגע עם אנשים".

התחושה הזו התעצמה אחרי מותו של יהורז, בנם הבכור. "מעבר לכך שעוד קודם לכן משהו בבדידות של העבודה הפילוסופית העיק עליי מצפונית, אחרי שיהורז מת הרגשתי שאני כועסת על הפילוסופיה. זה היה כל כך לא קשור למה שחוויתי והרגשתי, ולהלם, לשוק, לחוויה הנוראה של כאב בלתי נסבל וחיפוש אחרי פשר. האינטלקט המנותק הזה לא נגע למה שחוויתי והרגשתי. הפילוסופיה לא הציעה לי שום כלים. הרגשתי שנזרקתי לחיים, ואין לי כלים להתמודד עם השאלה מה עושים עכשיו, איך ממשיכים מכאן. תמיד חשתי בניתוק הזה, אבל שום דבר לא גרם לי לקום ולשנות כיוון, שזו החלטה לא פשוטה. הכוח הזה לעשות הסבה מקצועית נבע מן התחושה שאני עומדת בפני הרס וחורבן, ואני צריכה להתחיל מהתחלה. במשך הרבה זמן לא נגעתי בפילוסופיה, כי זה נראה לי לא לעניין, זה לא עוזר לי בכלום, לא נוגע למה שאני מרגישה".

עולם פנימי חרב

לפני כמה שנים קראתי את הספר שלך, "תורת המוסר", שיצא באוניברסיטה המשודרת ומציג גישות פילוסופיות שונות לאתיקה. לא הרגשתי שאני קורא דיון מופשט ומנותק, אלא דיון בשאלות מאוד קונקרטיות ורלוונטיות לחיי, כמו מה ראוי ומה לא ראוי, מה מוסרי ומה לא.
"כן, אבל גם בספר הזה וגם בלימוד ובהוראה שלי עסקתי במטא־אתיקה, שהיא הפן התיאורטי יותר של האתיקה. התעניינתי בחלק הפילוסופי הצרוף, בדיבורים על, וזה הפך ללא־רלוונטי. אז נכון, הייתה לי תפיסה של מהי אתיקה, אבל איך זה קשור למציאות הכאוטית שבה חייתי, לעולם הפנימי ההרוס והחרב?".

והעבודה הסוציאלית נתנה לך את מה שהפילוסופיה לא הצליחה לתת?
"בהחלט. הרגשתי שאני נמצאת בעולם, נוגעת בכאב של אנשים, לא סגורה ביני לבין עצמי בתוך בועה אינטלקטואלית. עשיתי את מה שכנראה התאים לי כל הזמן והיה חסר לי, המגע הזה עם בני אדם, היכולת לעזור, הושטת היד לאנשים שמושיטים לך יד בחזרה ועוזרים לך לא פחות משאתה עוזר להם. העבודה אפשרה לי לגעת בעולם הרגשי, החווייתי, לא רק שלי אלא גם של אחרים, לגעת בכאב.

"אני זוכרת שכשהלכתי ללמוד עבודה סוציאלית בבר אילן, והייתי כבר דוקטור ומרצה במכללה, עשו לי ועדת קבלה. שאלו אותי: 'מה רע בפילוסופיה?', ו'את מסוגלת בכלל לדבר עם בני אדם בשפתם?'. לא הבנתי מאיפה מגיעות השאלות האלה, ואני מודה שלא חשבתי עליהן קודם לכן. הרגשתי חלשה, עלה נידף ברוח, ופתאום שואלים אותי אם אני יודעת לדבר עם אנשים. אמרתי שאני מרגישה שהפילוסופיה לא נותנת לי מענה ושאני צריכה משהו אחר, וכשאמרתי שאני יודעת להיות 'לא שיפוטית', התקבלתי. כנראה שזו הייתה מילת הקסם שהם חיפשו.

"כשהתחלתי ללמוד עבודה סוציאלית, היו דברים מסוימים שהבחנתי בהם דווקא בגלל שבאתי מתחום אחר. למשל, העובדה שאנשים מציגים את עצמם בשמם. כולם יושבים במעגל ומציגים את עצמם, איך קוראים להם, מספרים על המשפחה שלהם, על תחומי העניין שלהם, על העבר שלהם. כשאתה יושב ביום עיון בפילוסופיה, הדבר האחרון שמעניין אנשים זה מי אתה ואיך קוראים לך. אתה מדבר על הרעיונות שלך ומגיע עם הדעות שלך, ומתנצח בלי שום רגשות אשם עם הדעה האחרת, ואם אתה מוצא סתירות או בעיות בעמדותיו של עמית שלך, אתה מרגיש שאתה על הסוס. הרגשתי את הפער הזה. התחום הטיפולי הוא תחום שאתה מגיע אליו כאדם שלם, מציג את עצמך, משתף. אתה נמצא שם כבן אדם, לא כאינטלקט צרוף".

הכעס של כשר על הפילוסופיה שכך עם השנים. "אחרי כמה זמן, אתה מתחיל לחזור לאט לאט למי שהיית", היא אומרת, "היום אני יודעת ליהנות הנאה אינטלקטואלית טהורה, שלאו דווקא קשורה לבני אדם. העבודה על חלק מהמאמרים בספר החדש הסבה לי הנאה גדולה. ולמרות זאת, אני כן מקפידה להפריד בין העולמות. כשאני עובדת עם אנשים, אני לא באה עם העולם הפילוסופי. הוא נמצא אי שם, אבל הוא לא בתוך החדר. וכשאני מלמדת שיעור בפילוסופיה, זה שיעור בפילוסופיה. ועדיין, אני מבינה היום עד כמה האמוציות והחוויות שלנו מחוברות גם להבנה שלנו.

"רגש ושכל אינם מנותקים זה מזה. הם יכולים להיות מנותקים, וכנראה שכך זה היה אצלי קודם לכן, אבל נכון יותר ליצור אינטגרציה ונקודות השקה בין העולמות הללו, שבסופו של דבר נמצאים על רצף אחד. הרגשות שלנו מושפעים ממה שאנחנו יודעים על העולם, ומה שאנחנו יודעים על העולם משפיע על הרגשות שלנו. תרופות לפעמים משפיעות על הנפש, וטראומה, שהיא אירוע פסיכולוגי, משפיעה גם על הגוף. אני מתנגדת לתפיסה המטריאליסטית, שמנסה להסביר הכול רק במונחים פיזיולוגיים. יש כל כך הרבה דברים שהתפיסה הזו לא מסוגלת להסביר".

לא מתעבת, לא מעריצה

לישעיהו ליבוביץ התוודעה בזכות אסא. כשר עסקה אז בפילוסופיה של קאנט, ועמדה מיד על הדמיון בין הפילוסוף הגרמני לבין תפיסתו הדתית של ליבוביץ. "כששמעתי את ליבוביץ בפעמים הראשונות, זה צלצל לי מוכר", היא מספרת, "התחלתי לחשוב על הדמיון בינו לבין קאנט, והמחשבות הללו הולידו הרצאה ואחר כך מאמר. טענתי שהמבנה של תפיסת הדת של ליבוביץ מקביל לתפיסת המוסר של קאנט, אבל התוכן שונה לגמרי. בהרצאה הראיתי את ההקבלה ביניהם, וליבוביץ, שישב בקהל, קם ואמר: 'אני אומר את זה בלי ציניות, אבל הבנת אותי יותר טוב משהבנתי את עצמי'. זה מסוג האמירות של ליבוביץ שלא יודעים בדיוק מה לעשות איתן, אבל זה שימח אותי".

בשנים מאוחרות יותר הוא דחה את ההשוואה בינו לבין קאנט.
"הוא דחה אמירה מסוימת שלי, שאכן לא הייתה מדויקת. אני טענתי שליבוביץ חולל מהפכה קופרניקאית ביהדות, כשם שקאנט חולל מהפכה קופרניקאית במוסר. אבל ליבוביץ דחה את האמירה שהוא מהפכן. הוא לא ראה בעצמו כזה. היום הייתי מדייקת יותר ואומרת שליבוביץ לא חולל מהפכה ביהדות, אלא בהבנת היהדות, משום שהוא נותן ליהדות פירוש אחר, חדש לגמרי. ליבוביץ טען שהמצוות המעשיות אינן מסקנה שנובעת ממערכת אמונות ודעות שיש לנו על העולם או מתיאולוגיה כלשהי, אלא להפך: המצוות הן שקובעות את האמונה, והאמונה הדתית נובעת מהמצוות.

"לכאורה זה מנוגד להיגיון שלנו – אנחנו רגילים לשמוע על אנשים שמאמינים באלוהים אך לא מקיימים מצוות, ואילו עבור ליבוביץ זה חסר משמעות. הוא הפך את הקערה על פיה. ההלכה קובעת את האמונה ולא להפך, ואין מחוץ להלכה שום דבר. התנ"ך קדוש משום שחכמים קידשו אותו, וצריך להתפלל כי יש מצוות תפילה. זו מהפכה קופרניקאית בהבנת היהדות, משום שאף אחד לפניו לא אמר דבר כזה".

האם העניין שלך בליבוביץ היה אינטלקטואלי בלבד, או שהוא ענה על צורך דתי שלך גם כן?
"העניין שלי בו הוא אינטלקטואלי, ואני לא חושבת שאי פעם הייתי ליבוביציאנית באופן מובהק, אף שהתפיסה הדתית שלי מעולם לא הייתה נאיבית. באתי מתחום הפילוסופיה, ולא יכולתי להאמין אמונה תמימה באלוהים ככוח עליון שמשגיח על בני האדם. במובן הזה הייתי קרובה לליבוביץ, אבל אף פעם לא הערצתי אותו, וכמובן שלא תיעבתי אותו, כמו אחרים. אני זוכרת שכשליבוביץ היה מדבר בפני קהל על אלוהים, אנשים היו צועקים 'אפיקורוס' ויוצאים החוצה. ומצד שני, לא נפלתי לרגליו כמעריצה. הרגשתי שאני יודעת להקשיב לו בצורה לא שיפוטית, בסקרנות, כי הוא ריתק אותי, כמו מין חידה, פרדוקס שצריך לפתור. כשלעצמי, חייתי בשלום עם האמונה הדתית שלי, והיא לא עמדה בסתירה למה שליבוביץ אמר.

"כשאני קוראת היום את מוסף 'שבת', אני נהנית לקרוא על אנשים שמייחלים לכך שהתפילה שלהם תנבע מעומק הלב. ליבוביץ היה בז להם, אבל אני מתעניינת בזה כתופעה אנושית, ורואה בה דבר מאוד עמוק. במובן מסוים אני גם מקנאת בהם, שיש להם את הדבר הזה שהם אוחזים בו בהתרגשות. כי זו יכולת שהייתי רוצה לרכוש, אבל אני יודעת שזה לא בא בהזמנה – או שיש לך את זה או שאין לך. גדלתי בבית דתי ואנחנו שומרי מצוות, וזה יקר לי וחשוב לי, ואני ליבוביציאנית במובן הזה שמה שהופך אותי למי שאני זה לא תיאולוגיה או תפיסה דתית, אלא העובדה שאני חיה אורח חיים דתי שנולדתי לתוכו, שאני שייכת לקבוצה הזו, שהיהדות היא הבית שלי. אני לא מאמינה שאם אומר יותר בדבקות את התפילה משהו ישתנה בעולם. אולי משהו ישתנה בי, אבל אני לא יודעת איך עושים את זה".

תיארת קודם לכן את הכעס כלפי הפילוסופיה שהתעורר בך אחרי מותו של יהורז. האם היה גם כעס כלפי ליבוביץ, כלפי העולם הדתי שהוא מציג?
"לא. בגלל שאני מחזיקה בתפיסה לא־נאיבית של הדת. הבנתי שהכול מקריות איומה ונוראה. כמובן שקשה לקבל את המקריות בעולם, והרגשתי תחושה עזה של חוסר אונים, אבל זה מה שיש. לא כעסתי על אלוהים, כי מלכתחילה לא ייחסתי לו תפקיד כזה. זה אחד היתרונות של התפיסה של ליבוביץ. הוא כל הזמן מדבר אל ההיגיון, וההיגיון הזה דיבר גם אליי. לכן לא היו לי טענות".

תמיד באותה נקודה

אסא ונעמי כשר היו בני בית אצל ישעיהו וגרטה ליבוביץ ברחוב אוסישקין בירושלים. מאחורי חזותו הזועפת וחמורת הסבר של הפילוסוף, חבריו ומכריו תיארו אדם חם, ידידותי ומסביר פנים. "הוא קיבל כל אחד ודיבר עם כל אחד", אומרת כשר, "לא היה שום אדם שהיה למטה מכבודו לדבר איתו. הוא הרצה בכל מקום בלי לברור קהלים, ודיבר עם כל אחד שעצר אותו. הייתה בו צניעות, שנבעה גם מהעמדה הדתית שלו. משום שהמהות של העמדה שלו היא שאי אפשר באמת להשיג את קרבת אלוהים. אתה הולך והולך ותמיד נשאר בדיוק באותה נקודה. לא התקרבת לאלוהים כלל, אבל אתה כן מביע את מעמדך מול אלוהים. ומעמדך מול אלוהים הוא מעמד של ענווה, של צניעות, של מי אני בכלל.

"כשאתה עובד את אלוהים אתה מצביע על נמיכות הקומה של בני האדם, על העובדה שהם בני חלוף, חלשים, שאין להם כוחות על, שהם רק צלם אלוהים, הם לא הדבר האמיתי. וכשזו התפיסה שלך, גם ההסתכלות שלך על בני אדם היא הסתכלות צנועה, שמכירה בערך הלא־שווה של כולנו באותה מידה. כולנו לא־בעלי־ערך באותה מידה. ליבוביץ ביטא את זה בהתנהלות שלו".

וכשהוא דיבר בפני קהל, הוא היה פרפורמר. שם הוא התווכח בלי פשרות, שש אלי קרב.
"נכון. אני לא יודעת להגיד בוודאות אם הוא עשה את זה באופן מודע, כי לא דיברתי איתו על כך, אבל התחושה שלי היא שכן. הוא אהב את העמדה הזו. ועם זאת, לפעמים הוא באמת כעס, משום שהיהדות חשובה לו. היהדות הייתה מוקד עולמו, למרות שבעיני הרבה אנשים הוא כופר. והוא ביטא זאת מדי יום במעשיו, בדבקות שלו".

אחד המאמרים בספר עוסק בשאלה מעניינת – האם אפשר לחנך לתפיסת עולם ליבוביציאנית. הרבה פעמים נשמעת טענה שהתפיסה הדתית של ליבוביץ מתאימה ליחידים, והיא לא יכולה להיות תפיסה להמונים. במאמר את מגיעה למסקנה דומה – שאי אפשר לחנך לאור המשנה הדתית של ליבוביץ. למה בעצם?
"הנחת היסוד של ליבוביץ היא שכאשר אתה עובד עבודה דתית, אתה עסוק כל הזמן בסוג של אשליה עצמית שאתה מתקרב לאלוהים, שאתה עושה מעשים שבסופו של דבר מקרבים אותך. אתה מחפש את קרבת אלוהים, אבל נשאר באותה נקודה. אתה רוצה להביע משהו כלפי אלוהים בעבודה הדתית שלך, ומתברר לך שאתה לא יכול להביע כלום, כי אתה רק בן אדם. מה שנגזר עליך הוא לחיות כל הזמן בכאב נורא על כך שאתה מתאמץ לחלץ את עצמך מן הבוץ, ואתה לא מצליח, ומודע לזה. מה אתה כן משיג? אתה מתאמץ, ובזה יצאת ידי חובת אלוהים. מה שאני אומרת הוא שהתאמצת לדבר אחר ממה שאתה חושב שאתה מתאמץ. זו נקודה שליבוביץ מטשטש כל הזמן.

"ניקח למשל פעולה כמו ניקיון הבית. זו עבודה אינסופית, שאתה לעולם לא משלים אותה. אתה מתחיל לנקות את הבית, אבל ברור שלמחרת הוא יתלכלך שוב. אבל בכל זאת ניקית, עשית משהו, התקדמת צעד אחד. כך גם הרופא – הרופא כל הזמן מטפל בנו, למרות שמחר אולי נחלה שוב, ולמרות זאת אנחנו מתאמצים לשמור על הבריאות עד כמה שאפשר. אבל העבודה הדתית שונה משני אלה. אתה באמת נשאר תמיד באותה נקודה, אתה לא מתקדם כמלוא נימה, שלא כמו הרופא או המנקה. זו התפיסה של ליבוביץ, ואי אפשר לחנך אליה משום שהיא מציבה במרכזה אידיאל שאיננו בר־השגה, אפילו לא באופן חלקי. עבודת אלוהים היא דבר על־טבעי, מחוץ לעולם".

אז למה בכלל לאמץ את התפיסה של ליבוביץ?
"אני חושבת שיש שאלות מתחומים אחרים שליבוביץ מציע להן מענה. אחת מהן היא השאלה של דת ומדע, וזו הסיבה שהרבה מדענים דתיים מתחברים אליו. ליבוביץ לא ראה סתירה בין דת למדע, אלא שתי רשויות נפרדות שלא פוגשות אחת את השנייה. הוא היה איש מדע בלי הנחות, הוא לא צנזר כלום, הוא היה בן התרבות המערבית והוא היה יהודי דתי, והתורה שלו מאפשרת לכל הדברים האלה להתקיים יחד. התפיסה הדתית של ליבוביץ הותירה לו המון חירות, ואפשרה לו להיות אדם חופשי בדעותיו. זו גם הסיבה שאנשי שמאל מאוד אהבו אותו. הוא היה הכול חוץ מהם, והם לא התעניינו במה שהוא אומר על יהדות, אבל הם אהבו אותו כי הוא היה הומניסט, כי בפועל, היהדות שלו לא סתרה את העולם ההומניסטי.

"לליבוביץ לא הייתה השפעה על העולם הדתי. אבל ליבוביץ הוא נקודת התייחסות, הוא מישהו שאי אפשר להתעלם מעמדותיו. אני זוכרת שכשהוציאו את ספר השיחות 'שאלות על אלוהים', כבר אחרי שליבוביץ נפטר, עורכי הספר הגיעו אליי בסוף התהליך, אחרי שהם כבר שוחחו עם כל מיני הוגי דעות ורבנים, והם אמרו שהם באו לדבר איתי משום שבכל השיחות עלה שמו של ליבוביץ, והם רצו להבין מה ליבוביץ אומר. אי אפשר לדבר על אלוהים מבלי להתמודד עם ההגות שלו, גם אם לא מאמצים אותה בפועל. אני גם חושבת שיש דברים מסוימים שבהם הוא השפיע. העובדה שרובנו לא רואים היום את התנ"ך כספר היסטוריה או פיזיקה היא תולדה של דברים שליבוביץ אמר. היום זה נראה לנו מובן מאליו, אבל לפני שליבוביץ אמר את זה, זה לא היה מובן מאליו".

ועדיין, ליבוביץ לא מציע מענה לבקשת אלוהים, לחיפוש אחרי רוחניות. אחרי הכול, את זה אי אפשר יהיה לחלץ מההגות שלו.
"נכון. ליבוביץ הוא תוצר של תחילת המאה העשרים, של תקופה שבה לאינטלקט היה מקום של כבוד והמדע היה מרכזי. עם השנים האינטלקט איבד קצת מערכו, והחוויה הוצבה במרכז. השאלה היא האם אפשר לקרוא את ליבוביץ גם במאה העשרים ואחת, האם הוא עוד רלוונטי, ואני חושבת שכן, בכל מה שקשור לדת ומדע או לדת ומוסר. אנשים דתיים ומודרניים עדיין יכולים למצוא בו מענה. הוא היה איש שקשה לכלוא את הרוח שלו, שמאוד אהב את היהדות ושהלך עם האמת שלו עד הסוף. זה מעורר השראה, גם היום".