כבר 11 שנים שעמותת צל"ש (צבא לשם שמיים) של הרב פרץ איינהורן פעילה בתחום החיזוק התורני לחיילים – משיעורים וספרונים במחשבת ישראל "לחיזוק המוטיבציה", ועד ארגון סיומי מסכתות וקידושים משודרגים בשבת לחיילים הנשארים בבסיס. אבל מלחמת חרבות ברזל הביאה עימה קפיצת מדרגה בפעילות: "בהתחלת המלחמה הבאתי לחיילים אוכל ושתייה, ביגוד וצורכי היגיינה, וכמובן גם את הספרונים שלנו. אבל ראיתי שהביקוש הרבה יותר גדול מהרגיל – גם בכמות וגם בתוכן הדברים שמבקשים. אז התחלנו להכין ערכות של 'ציוד לחימה רוחנית': תפילין, ציציות, תפידניות, ערכות קידוש והבדלה, דגלי ישראל, שופרות, ספרי תהילים, סידורים וחומשים.
"הכנו מאות ערכות כאלה ואנחנו דואגים כל הזמן להכין עוד, כי הביקוש מהשטח גדול מאוד. חיילים דתיים לא צריכים תפילין ממני, אבל עכשיו במלחמה התברר שיש מאות חיילים לא דתיים שרוצים תפילין. לכל אחד שרוצה תפילין ואין לו, אנחנו מביאים תפילין במתנה. בשבועות האחרונים התחלנו במבצע של רכישת 1,200 זוגות תפילין, שעל כל אחת מהן יהיה רקום שם של אחד הנרצחים בשמחת תורה, ואנחנו נחלק אותם ל־1,200 חיילים שיתחילו להניח תפילין לזכר הנרצחים. כבר עכשיו יש לזה ביקוש גדול.
"בכלל, מגיעים אלינו המון חיילים לא דתיים. להערכתי חילקנו אלפי ציציות, ובסך הכול חולקו בצה"ל כבר מעל 100 אלף ציציות. אנשים הולכים בלי כיפה אבל עם ציצית. אפילו דרוזים מבקשים ממני ציצית. אסור לי להעליב אותם, אז אני אומר להם 'אתם אחים שלי, תיקחו'. הם מתייחסים לזה כמו שכפ"ץ. בימי חמישי אנחנו מחלקים לחיילים גם ערכות קידוש והבדלה, והמון חיילים רוצים. אחר כך אתה רואה סרטונים שצילמו חיילים לא דתיים: קבלת שבת עם קרוב למאתיים חיילים, וכמובן לא כולם דתיים. עושים קבלת שבת, קידוש, דבר תורה, וזה נתפס לגמרי טבעי".
איך אתה מבין את הביקוש הזה?
"הנקודה העיקרית היא שאנשים מרגישים שהם צריכים להישען על משהו. הם יוצאים לקרב, מסכנים את החיים שלהם, ורוצים משהו שיחזק אותם. הם רוצים להיתלות באמונה, בזה שה' נמצא איתם. אז חלק מניחים תפילין, אחרים לובשים ציצית. יש גם מי שבאים עם מטבע בנעל, אבל את זה אנחנו לא אוהבים, כי זו אמירה שכביכול המטבע הוא ששומר אותך, וזה לא נכון. מה ששומר אלה המצוות".
ציצית על הקעקועים
כל מי שמתבונן על אופיו של צה"ל במלחמה הנוכחית מתרשם שחל בו שינוי משמעותי. במבצע צוק איתן, רק לפני תשע שנים, ספג מח"ט גבעתי עופר וינטר מקלחת ציבורית צוננת לאחר ששילב מוטיבים דתיים בפקודת היציאה לקרב שכתב, והגדיר את המלחמה ההיא כמלחמה על כבודו של אלוהי ישראל כנגד הקמים עליו לנאצו. אבל במלחמה הנוכחית שילוב של פסוקים ומוטיבציות דתיות הוא כבר עניין שבשגרה. גם מי שלא מרגיש בנוח מולם, אינו מעז להשמיע את ביקורתו בקול רם מדי. אירועי המוטיבציה המסוקרים והמשמעותיים ביותר הם אלה שנערכים בשילוב זמרים דתיים. אפילו נציגים חרדים לא מעטים, בעיקר מחסידויות שונות, מגיעים לעודד את החיילים. בניגוד לווינטר האשכנזי, שבא מלב הציונות הדתית, ההתעוררות הנוכחית בולטת בעיקר בחוגים מסורתיים ומזרחיים, וייתכן שגם העובדה הזו מקשה על הביקורת.
איינהורן סבור שעיקר השינוי נובע מהזעזוע בעקבות הטבח שחולל את המלחמה: "אחרי הזוועות שפתחו את המלחמה, אנשים אומרים לעצמם: מה זה הדבר הזה? איך הגענו למצבים ומראות שלא ראינו כמותם אפילו בשואה? זה דבר שכל כך מכביד על הלב היהודי. ואז אנשים אומרים: אני חייב להביא איזה עוז לחיילים האלה. התחושה היהודית מתחזקת גם כשאתה שומע סיפורים שהמחבלים הסתובבו בקיבוצים עם מדים ואמרו לאנשים שהם חיילים. רק כשאנשים שמעו 'שמע ישראל' הם האמינו שבאמת מדובר ביהודי. אנשים מרגישים שצריכים להישען גם על אבינו שבשמיים – בלי כפייה, מתוך רצון אמיתי. ואז אין להם בעיה לשים ציצית ולהגיד 'שמע ישראל', גם עם כל הקעקועים והעגילים באוזן".
לתחושתו של איינהורן, שמרבה לפגוש חיילים, המלחמה הנוכחית שונה מקודמותיה לא רק בעניין ההיזקקות לתשמישי קדושה וטקסים דתיים, אלא גם ביחס לכל רוח הלחימה: "אני אומנם צעיר יחסית. רק בן ארבעים, אבל הייתי במבצעים קודמים ושמעתי על מלחמות קודמות. כאן יש משהו אחר לגמרי, בגלל המראות הקשים שהיו וגם בגלל הפגיעה בכבוד הלאומי. לא נלחמו בחיילים אלא לקחו אזרחים חפים מפשע ופגעו בהם. אנשים מרגישים 'פגעו באח שלי, באימא שלי, באחות שלי'. אנשים אומרים לך 'הלב שלי הלך'. אני עצמי איבדתי במלחמה הזו יותר מעשרה חברים".
פז"ם עולם
איינהורן, שנשמע לפעמים כמו מחזיר בתשובה חרדי, גדל בבית דתי־לאומי רגיל, למד בישיבת בני עקיבא ברעננה והיה חבר בבני עקיבא. "אהבתי את החברה המעורבת, את הבילויים, את חיי הנעורים. לא חלמתי שאתגלגל למה שאני עושה היום", הוא מספר. "הבית אומנם היה קצת יותר דוסי מהממוצע, כי אבא שלי היה מזכיר בית הדין הרבני בתל־אביב. אבל לי לא היה חשק וכוח לכל הדוסיות הזו. זה היה כבד עלי, אהבתי יותר את החיים הטובים".
השינוי חל כשאחרי הישיבה התיכונית החל פרץ ללמוד במכינה הקדם־צבאית בעצמונה: "זה קודם כול החיבוק של הרב רפי [פרץ], ואחר כך הייתה סייעתא דשמייא. נוצר לי קשר חזק עם הרבנים במכינה, והפכתי ממש לבן בית אצלם. במכינות מקובל שבזמן השירות הצבאי יש ירידה רוחנית, ואני לא הבנתי איך כל הזמן מחנכים אותנו שהצבא הוא קודש ומצווה, אבל כשנמצאים בו בפועל יש ירידה רוחנית".
ואז, בחודש מרץ 2002, התרחש הפיגוע במכינה, שבו נרצחו חמישה תלמידים. "הייתי בשכבה שבה היה הפיגוע. המחבל ירה עלי מטווח של 30 מטר וברוך ה' לא פגע. אבל הוא רצח חמישה חברים שלי ופצע קרוב ל־30. זה נתן לי מנוע חדש בחיים. הרגשתי שמעכשיו אני צריך לחיות פי חמש, כאילו גם בשביל החברים שלי. החלטתי שאני חייב להתחזק מבחינה רוחנית, ואחרי השנה־וחצי מכינה לא התגייסתי מיד אלא הלכתי לעוד שנה בעטרת כוהנים. גם כשהתגייסתי היה לי ברור שהמשימה שלי תהיה לדאוג לכך שהחיילים הדתיים שאיתי לא ירדו בצבא מבחינה רוחנית".
איינהורן שירת בגדוד צבר של חטיבת גבעתי, ואחת לשבועיים פרסם מאמר על חוויותיו בצבא ועל ההתמודדות הרוחנית. "המאמרים נשלחו לחברים במכינה, אבל בעיקר כוונו לחיילים ששירתו איתי. חלק מהמאמרים אפילו נתלו במרכז הפלוגה. זו הייתה השקעה גדולה. הייתי חוזר הביתה פעם בשבועיים־שלושה, ובמהלך סוף השבוע הייתי צריך להספיק להקליד את המאמרים ולשלוח לבית דפוס, כדי שביום ראשון אוכל לאסוף אותם ולחלק לחיילים. אבל ידעתי שאני צריך להעביר פה בשורה ושהחיילים מחכים לזה, וזה נתן לי הרבה כוח. הייתי תולה גם מסרים קצרים במקומות שחיילים נמצאים בהם, אפילו בשירותים. מסרים מהסוג של 'אחי, אתה בצבא, אז תהיה בשמחה', או 'אחי, זו זכות לשרת את עם ישראל'".
"בהדרגה התחלתי לכתוב תכנים יותר עמוקים, למשל על המסעות שעם ישראל עבר לאורך ההיסטוריה. קראתי לזה 'פז"ם עולם', כלומר שהפז"ם שלנו כעם זה 3,800 שנה, מאז אברהם אבינו, ואנחנו ממשיכים את אברהם, את דוד המלך ואת יהושע בן נון, וצריכים כל הזמן להתחבר לפז"ם עולם".
החיילים החילונים לא התעצבנו על "ההדתה"?
"לא. כי לא הייתי גורם חיצוני, הייתי אחד מהחבר'ה. אפילו לא שירתי במחלקה של בני"שים. החברים אהבו את זה, זה נתן להם כוח וחיזוק. יש רעיונות שכל בן אדם יכול להתחבר אליהם, למשל שמירת הלשון, שלא מדברים רע על אף אחד ואפילו לא חושבים רע על אף אחד. זה מדבר לאנשים. היו לי שיחות עם חברים שחשבו 180 מעלות הפוך ממני, אבל התחברו מאוד לרעיונות של 'עין טובה' ו'כף זכות'".
קידושא רבאק
אחרי שחרורו מהשירות פנה איינהורן למכון מאיר ולמד שם שנתיים וחצי. "תוך כדי הזמן הזה המשכתי להיות בקשר עם חיילים – גם מעצמונה, וגם חיילים אחרים שכבר הכירו אותי או שמעו עליי, וביקשו עצות. אחרי שנתיים וחצי הזמינו אותי מעצמונה ללמוד בתוכנית הבוגרים שלהם, וגם לרכז את הקשר עם הבוגרים. אז בבקרים למדתי, ובערבים הייתי מדבר עם בוגרים וגם עם תלמידי שנה א' במכינה. אחרי ארבע שנים הפכתי לאחראי על כל החיילים של עצמונה – לפחות 500 איש בכל רגע נתון. הלכתי לבקר אותם בבסיסים, העברתי להם שיעורים, חילקתי צ'ופרים וגם ספרונים תורניים.
"ואז נתקלתי בעשרות חיילים שהם לא תלמידי עצמונה אבל גם הם רצו שיעורים ודברי תורה וחיזוקים. אז הבנתי שאני צריך להרחיב את הפעילות, ולהקים עמותה שתיתן ליווי רוחני לחיילים דתיים לכל אורך השירות".
הפעולה הראשונה של העמותה, עם הקמתה ב־2012, הייתה לחלק לחיילים את הספרון שכתב איינהורן אחרי שירותו הצבאי, בשם "לקדש שמך בעולם", ובו ריכז את חוויותיו ולקחיו מן הצבא. "אחר כך התחלתי לעשות שיעורים. הייתי קורא לזה 'שמחת יום א', במקום 'שביזות יום א". הייתי מגיע לשטחי כינוס של החיילים, בהתחלה במחנה נתן בבאר־שבע ואחר כך בעיר הבה"דים בנגב. אומרים שבערך עשרת אלפים חיילים עוברים שם ככל יום ראשון, לקראת פיזור בין היחידות. הייתי מחכה שם עם אוכל וצ'ופרים, ומציע לחיילים שעוברים לשמוע שיעור או דבר תורה קצר, לא יותר מעשר דקות. במקום שסתם יחכו בשמש להסעה שלהם, נתתי להם תוכן.
"ישבתי מחוץ לבסיס, כך שלכאורה לא הייתי צריך אישור. אבל זה עדיין מרחב של הצבא ויש שם שומרים שיכולים לסלק אותי. אז דאגתי להתיידד איתם. הם היו מגיעים בשש־וחצי־שבע בבוקר, ואני הייתי שם לפניהם, כבר פרוש עם שולחנות ואוכל, ויושב עם השומרים עוד לפני ששאר החיילים מגיעים. אז הם הלכו איתי. ככה עשיתי במשך שש שנים".
"אחרי הזוועות אנשים אמרו לעצמם: איך הגענו למראות כאלה? אנשים מרגישים שצריכים להישען גם על אבינו שבשמיים – בלי כפייה, מתוך רצון אמיתי"
לא תמיד זה הלך חלק: "היה איזה רב שהתארח בעיר הבה"דים ואמר דברים שלא מצאו חן בעיני האלוף. אותו אלוף החליט לאסור על הגעת רבנים לעיר הבה"דים, ואסר גם על הפעילות שלי. ואז חיילים התחילו להתלונן. אפילו בערוץ 2 דיווחו ש־800 חיילים התלוננו על ביטול השיעור. הרבנים הראשיים התערבו, ובכלל עשיתי מזה יח"ץ גדול. בסוף האלוף חזר בו, ואפילו התנצל ואִפשר לי לפעול בצבא עוד יותר חזק. בשלב מסוים הוא אפילו הסכים להצטלם לסרטון חיזוק לעמותה".
תחת שרביטו של איינהורן, פעילות העמותה הלכה והתרחבה. "התחלתי להגיע לשטח, לטקסי השבעה ולטקסי סוף מסלול. אירחתי חיילים אצלי בבית או בשבתות במכינה. ארגנתי כנס הכנה לתלמידי המכינות לקראת היציאה לשירות הצבאי, כנס 'צאתכם לשלום'. התחלנו עם 120 חבר'ה בבית כנסת ברעננה, והיום יש לנו בכנסים האלה כ־750 איש באולם אירועים ענק בירושלים. הכנס נמשך יום שלם, עם רבנים ואנשי קבע, ואנחנו מחלקים שם לכל מכיניסט תנ"ך כיס ומשניות במהדורת כיס, שיוכלו ללמוד גם במהלך השירות.
"יצרתי קשרים גם עם חבר'ה ביחידות עצמן, ואנחנו עושים איתם פרויקט שנקרא 'קידושא רבאק'. 250 מתנדבים שמקושרים איתי ביחידות מקבלים תקציב לקידושים משודרגים יותר ממה שהצבא מציע. היום יש לנו כאלף קידושים כאלה בשנה. זה חשוב גם לגיבוש של החבר'ה הדתיים, שעוזרים אחד לשני בהתמודדות, ומגיעים לזה גם חבר'ה לא דתיים שמתחברים".
במהלך השנים חילק איינהורן כ־200 אלף עותקים של ספרוני חיזוק לחיילים. "זה יכול להיות הספר שאני כתבתי, או ספרוני אמונה כמו 'נצח ישראל' של המהר"ל. בספרונים האלה אנחנו מעודדים את החיילים להתייחס לצבא כמו למקווה טהרה – משהו קדוש ששייך לכלל ישראל ומחזק אותנו. אנחנו מחלקים גם גמרות ומשניות בפרויקט שנקרא 'אהבתי תורתך'. הרעיון הוא שלא כל חייל ילמד מסכת שלמה, אלא הם מחלקים ביניהם את הפרקים והדפים, וכך אפשר להגיע לסיום מסכת משותף בתוך שבוע־שבועיים. כשמסיימים אנחנו עושים אירוע סיום, עם כיבוד ושתייה, לכל הפלוגה, כך שגם החיילים הלא־דתיים מרוויחים מה'סיום' של הדתיים. נותנים גם תעודת הוקרה למפקד שאישר את האירוע, וכך גם הוא מבסוט ויהיה לו חשק ללכת איתנו גם לאירוע הבא".
עם זאת, איינהורן מדגיש ש"המסר העיקרי שלנו הוא שחיים תורניים זה לא רק לימוד תורה והנחת תפילין, אלא קודם כול עבודת המידות. אם אתה הולך לקנות פחית שתייה תקנה גם אחת־שתיים נוספות לחברים, וכשאתה יוצא לשבת תביא פרחים לאשתך. זה הכי חשוב".
בייביסיטר, קרמים ועזרה נפשית
בעמותה של איינהורן חשבו גם על נשות החיילים, במסגרת פרויקט ששמו "נשות החיל". כרגיל, הוא אומר, זה התחיל מבקשה שעלתה מהשטח. "לפני חמש שנים מתקשר אלי בחור בשם אילן פריאל ואומר לי 'פרץ, אשתי צריכה כוח, הייתי רוצה שתקימו משהו לנשים'. אמרתי לו 'מצוין, אתה ואשתך תובילו את זה'. וכך היה. התחלנו לעשות כנסים גם לזוגות שהבעל משרת בסדיר או בקבע, ועכשיו יש לי שתי עובדות במשרה מלאה שאחראיות על התחום הזה. תחתיהן עובדות עוד 12 רכזות אזוריות, בהתנדבות. בכל אזור בארץ יש בין 20 ל־50 נשים שאנחנו מסייעים להן. הן גם נפגשות ביניהן ותומכות אחת בשנייה, ופעם בשנה יש מפגש ארצי.
"בשגרה רשומות אצלנו כ־500 נשים, אבל עכשיו במלחמה הגענו ליותר מעשרת אלפים נשים, כי הצטרפו גם נשות המילואימניקים. הן מגיעות אלינו מפה לאוזן. בכל ערב יש שיעור חיזוק בזום, שמעבירות רבניות או נשות קבע. יש לנו גם מערך בייביסיטר, וכל מי שצריכה עזרה פונה אלינו ויכולה לקבל בייביסיטר, ומערך של מפגשים אזוריים בין 'נשות החיל', עם ארוחת ערב משותפת. אנחנו גם מחלקים לנשים מארזים מפנקים: שמיכות, קרמים ועוגיות יחד עם דברי חיזוק. לאחרונה הקמנו גם מערך של עזרה נפשית לנשים שסובלות מחרדה או משברים. אנחנו מקיימים קבוצות בזום עם מנחים בעלי מקצוע שמלווים את הנשים האלה, ויש לנו גם קבוצות ווטסאפ עם 'רבניות תומכות לחימה'. יש לנו מערך של כמה עשרות רבניות שתומכות בכל אישה שמרגישה שהיא צריכה חיזוק".
אפילו ילדי החיילים לא מקופחים בעמותה: "פעם בשנה, כל הנשים שחברות בעמותה מגיעות עם הילדים שלהן ליומיים נופש, בלי הבעלים. הן מקבלות הרצאות חיזוק והפנינג, ולילדים יש בינתיים בייביסיטר ומשחקים".
את כל הטוב הזה, אומר איינהורן, הוא מפעיל בתקציב של 3 מיליון שקל בשנה, שכולל 12 עובדים בשכר ("זה כבר מזמן לא 'וואן מן שואו'. בלעדיהם לא הייתי יכול לעשות כל מה שאני עושה"). כל השאר תורמים מזמנם, ולפעמים גם מכספם, בהתנדבות. "כל התקציב שלנו בא מתרומות של אנשים פרטיים, אולי השנה נתחיל לקבל לראשונה כסף ממשלתי". אם תרצו, אפשר לראות בעמותה של איינהורן דוגמה נוספת להפרטת שירותי המדינה, ואפילו השירות הצבאי; שהרי כל הפעילות שהוא מקיים הייתה אמורה להיעשות באמצעות הרבנות הצבאית, ולמעשה היא אף מעמידה את הרבנות במבוכה מסוימת
"בהתחלה היה קצת מתח בינינו. הם הרגישו שאנחנו עושים את העבודה שלהם, וזה כמובן הפריע להם", אומר איינהורן. "היו אומרים לי 'כל דבר שאתה רוצה לעשות אתה צריך אישורים מאיתנו', ולפעמים גם היו שמים רגליים לאישורים. אבל ככל שעבר הזמן הם הבינו שאין להם באמת מספיק כוח־אדם ותקציבים, כך שמה שהעמותה עושה יכול רק לסייע להם, ואנחנו כמובן משתדלים לא לעשות את הדברים שעושה הרבנות אלא להוסיף עליהם. היום הם כבר אומרים לי 'אם אתה מחזק את החיילים, זה מצוין'. הרי רב צבאי בקבע לא מסוגל להגיע לכל החיילים, כי יש לו כל כך הרבה פעילויות אחרות".
לקשר הטוב עם הרבנות עזרה העובדה שמשלב מסוים איינהורן הפך להיות אחד מאנשיה: "אחרי שנים שהייתי לוחם מן המניין, הרב רונצקי זצ"ל חיפש רבנים צבאיים בעלי רקע קרבי שיהיו מחוברים לשטח. עברתי קורס רבנים צבאיים והפכתי להיות הרב של גדוד צבר, שבו גם שירתי כלוחם. זה היה לפני תשע שנים. לפני שנתיים ביקשתי לעזוב, כדי שאוכל לתפקד באופן כלל־צה"לי.
לחיות פי 1,200
"בתחילת המלחמה הייתי כמה ימים בזיהוי חללים. כעת אני נמצא בעיקר עם הצוות של הרב 'דוקי' (צדוק) בן־ארצי, שאחראי על רוח הלחימה", מספר איינהורן. "אנחנו עוברים מיחידה ליחידה ומחזקים את החיילים. אני מספר את הסיפור שלי מהפיגוע בעצמונה, ואומר: 'אם אז הרגשתי שאני צריך לחיות פי חמש בשביל הרוגי הפיגוע, אז עכשיו אנחנו צריכים לחיות פי 1,200, כדי לתקן את הפצע שנפער. לתת עוד יותר צדקה, לעשות עוד יותר חסד, להרבות באהבת חינם, ואף פעם לא להרגיש שאנחנו עושים מספיק. אם ניכנס לייאוש, זה אומר שהמחבלים ניצחו. הרי זו הייתה המטרה שלהם, לייאש אותנו. אז אסור לתת להם להצליח.
"אחרי הטבח מצאו פתק של אחד המחבלים שהיה כתוב בו 'עם ישראל הוא מחלה שאין לה תרופה, ולכן צריך לערוף להם את הראשים'. ואני אומר: הם צודקים, כי כל יהודי הוא אור אינסוף. המחבלים כבר יודעים את זה, השאלה אם אנחנו יודעים את זה. אז עכשיו אנחנו צריכים לנצח במלחמה, ואחר כך לפחות מאה שנה של אחדות. מה זה חשוב אם אני חושב שונה ממישהו? זה לא צריך להפריע לי לשבת איתו לקפה, או להזמין אותו לשולחן שבת".
כמי שפוגש הרבה שכבות של החברה הישראלית, מה היית ממליץ לנו כדי לתקן את הקרע הנורא שהיה פה לפני המלחמה?
"אנחנו צריכים להקים בכל יישוב – בכל קיבוץ, בכל עיר, בכל קהילה – חבורות של אנשים, מכל המגזרים, שיתכנסו לדיבורים חיוביים, למעשים משותפים של חסד. אחד יעזור ליתומים ואלמנות, אחד לחולי סרטן. אני קראתי לשנת תשפ"ד, עוד לפני המלחמה: תהיה שנת פרויקטים דקדושה. וזה בטח נכון אחרי המלחמה. ככל שנעשה יותר פרויקטים דקדושה – בחסד, באהבת חינם, בנתינה – ככה נתחזק ונתאחד יותר".
איינהורן נשוי ואב לשבעה ילדים, בטווח גילאים שבין 16 וחצי ועד שנה. בשנתיים האחרונות הם מתגוררים בעיר ילדותו רעננה; הוא חזר אליה אחרי שהות ארוכה בעצמונה ובנווה, היישוב שהוקם למען עקורי עצמונה לאחר ההתנתקות. אשתו והילדים מגבים אותו בפעילותו, למרות הקשיים שהיא מערימה על חיי המשפחה: "לאשתי קוראים רחל, ואני מרגיש כמו רבי עקיבא. לא שאני מתיימר להיות כמוהו, אבל אשתי היא בוודאי כמו רחל שלו. שלי ושלכם שלה. היא לא רק נותנת לי גיבוי אלא גם שותפה בהפקת פרויקט המתנות לנשים, ומעצבת אותן גרפית. גם הילדים די שותפים. עד הקורונה היינו עושים שבתות חיזוק לחיילים בצבא, אחת לכמה שבועות. הילדים היו ישנים במזרונים על הרצפה, והם מאוד אהבו את זה. גם עכשיו, במלחמה, חלק מהשבתות אני בצבא. בערך כמו בסדיר – שתי שבתות בצבא, שבת בבית".
איך אתה מבין את זה שאין פעילות מקבילה לפעילות שלך בעולם החילוני? אינטלקטואלים וסופרים לא באים כמו הרבנים לעודד את החיילים החילונים.
"לא יודע להסביר את זה. דווקא עולם המכינות החילוני די מפותח מבחינת הקשר עם הבוגרים. אולי זה קשור לעובדה שהחייל הדתי והמחנך הדתי יודעים שבצבא צפויה לחייל ירידה מבחינה דתית, ולכן הם משתדלים להיות ערוכים ולהתמודד עם זה. החייל החילוני לא מרגיש מתח בין אורח חייו ובין חיי הצבא. אז אולי פחות מרגישים שיש בעיה ושיש צורך בהכנה לצבא ובשמירת קשר עם החיילים גם בזמן השירות. אבל האמת היא שהצורך של חיילים בעידוד קיים גם אצל החיילים החילונים.
"אני מקיים בערך 400 ביקורים בשנה אצל חיילים בשטח, ובכל ביקור כזה אני נותן לאנשים את מספר הטלפון שלי ואומר להם: זה 'קו חם' שעובד 24/6, תתקשרו אלי גם בשתיים בלילה. אין דבר שמשמח אותי יותר מזה שחייל משתף אותי בקושי שלו, או שאשת חייל משתפת בקושי שלה. זה נותן לי חיים. כל שבוע יש לי הודעות מחיילים באמצע הלילה, ואני משתדל לענות כמה שיותר מהר".
