בשבועות האחרונים עובר הרב אביחי קצין מבית חולים אחד למשנהו, מבקר את קטועי הרגליים שנפגעו במלחמה. כדי להפיח בהם תקווה הוא מספר להם כיצד הוא עצמו איבד את רגלו במלחמת שלום הגליל לפני למעלה מארבעים שנה, ומאז הספיק להינשא ולהקים משפחה, ללמוד תורה וללמד, לכהן כרב בקהילות שונות, למסור שיעורים ולכתוב ספרים. האחרון שבהם, על פרשות השבוע, יצא לאור רגע לפני שמחת תורה.
"המפגש עם הפצועים הוא קשה, אבל זה נותן להם הרבה תקווה לראות אדם שחי חיים מלאים למרות הקטיעה", אומר הרב קצין. "כיום", הוא מוסיף, "כל עולם השיקום והפרוטזות התקדם לאין שיעור מזמני. אני בטוח שעם כוח רצון הם יצליחו לשקם את עצמם".
הוא בן 61, דור רביעי ברעננה. בילדותו היה הציבור הדתי־לאומי אחוז קטן מתושבי העיר; כיום די להתהלך ברחוב המרכזי של העיר, רחוב אחוזה, ולהתרשם משלל בתי הקפה הכשרים ומהעוברים והשבים חובשי הכיפה, כדי להבין שרבים מתושבי העיר הם דתיים. "בילדותי הסניף של בני עקיבא מנה אולי 60 חבר'ה", זוכר הרב קצין. "בית הספר הדתי היה בצד השני של העיר, ונסעתי אליו באוטובוס. היום ילדים הולכים ברגל לבית הספר".
להערכתו, מה שמשך לרעננה ציבור דתי נרחב הוא היותה "מעין פרוור של המרכז. היא קרובה מספיק למרכז אבל יש לה אופי כפרי, וזה מושך אליה הרבה תושבים. לאחרונה", הוא מספר, "יש הגירה לעיר של משפרי דיור מבני־ברק, בת־ים וערים נוספות. מגיעים גם הרבה עולים מחו"ל – מאמריקה ומצרפת".
בנעוריו למד קצין במדרשיה בפרדס־חנה. "זה היה מקום מיוחד, כי הרב יגל היה איש מאוד מיוחד. הייתי קרוב אליו, הוא היה איש של למדנות קלאסית. מצד שני הוא מאוד אהב עצמאות ולא הכתיב לתלמידים איך ללמוד. במובן הזה הישיבה הייתה ישיבה פתוחה, והחוויות שלי מאוד חיוביות. הרבה פעמים אני שואל את עצמי מה היה קורה אם הייתי לומד בישיבה יותר ממוסדת וקלאסית, והאם במובנים מסוימים האופי שלי היה יותר 'כבד' ורציני. המדרשיה נתנה עצמאות לתלמידיה, ולא פלא שיצאו ממנה אנשים עם מנהיגות והשפעה".
איך הרגשת עם הסרט שיצא על המדרשיה?
"הרגשתי רע מאד, לא כי הסרט לא מבטא איזושהי אמת. אין ספק שבמדרשיה היה יסוד אנרכיסטי מסוים, אבל בזמננו זה היה מאוד בשליטה, זה היה סביר. לקראת הסוף היסוד הזה גבר. התחושה הלא טובה היא שלוקחים מוסד של שבעים שנה ונותנים לו מיתוג על פי כמה שנים בסיומו".
אחרי המדרשיה המשיך לישיבת כרם ביבנה. "אני מרחם על בוגרי שמינית היום", הוא אומר בחיוך, "יש להם כל כך הרבה אופציות לבחור מהן. בזמננו היו ארבע־חמש ישיבות בסך הכול. הלכתי לישיבה קלאסית, אפילו שמרנית הייתי אומר. בסוף השנה הראשונה התגייסנו, ולקראת סוף הגיוס שלנו פרץ מבצע שלום הגליל. היינו פלוגה של בני ישיבות ששוחררה לחזור לישיבה אחרי פסח, אבל הוחזרה זמן קצר לאחר מכן. בעיני רוחנו כבר היינו בחזרה בישיבה, והנה מצאנו את עצמנו במלחמה. זה היה קשה. אני זוכר את חג הפסח ההוא, איך לפני אזור האוכל הגדודי ליד קיבוץ חניתה, עמד הרס"ר הדרוזי ושאל 'אתה אוכל קטניות? לא אוכל קטניות?'…
"פתאום נהרגו אנשים שאני מכיר. חברים מהישיבה נהרגו, חברים איבדו גפיים. עד אז את מי הכרתי בלי יד? את טרומפלדור. יהודה כץ, הנעדר מסולטן־יעקוב, למד איתי בישיבה. פגשתי את השכול מקרוב. אני מאוד מבין לליבם של צעירי הדור הזה, שפתאום פוגשים כעת את המוות בגובה העיניים".
בין ארץ לשמיים
הרב קצין עצמו, ששירת בחיל השריון, נפצע כאמור באותה מלחמה, פציעה שעם השלכותיה הוא מתמודד עד היום. הוא שימש אז נהג טנק בתוככי ביירות. "היינו בתוך מבנה יחד עם מחלקה של צנחנים. במשך כל היום היו הרעשות ארטילריות. פתאום שמעתי רעש איום ונורא של נפילת פגז, שהעיף אותי לצד השני של החדר. חשתי כאב מפלח את גופי, מישהו צרח 'נקטעה לו הרגל', ומיד ראיתי שרגלי הימנית נקטעה במקום. ממש חשתי בין ארץ לשמיים. היה לי קשה לנשום, פחדתי פחד מוות כפשוטו. נתנו לי מורפיום".
לאחר טיפול ראשוני הוטס קצין במסוק לבית החולים רמב"ם. "פעם אחת בחיים שלי נסעתי במסוק, וגם אז ישנתי", הוא מחייך. "התעוררתי למחרת בבוקר בבית החולים". אחרי שבוע ברמב"ם הוא עבר לשיקום בתל השומר, שם למד לצעוד מחדש, על רגל אחת. בהמשך חזר לישיבה. "אפשר ללמוד את כל התורה כולה על רגל אחת", הוא אומר בהומור.
איך שרדת את התקופה הראשונית? איך מעכלים דבר כזה?
"איך אומרים היום? 'ביחד ננצח'. אם אתה נפצע בתקופה רגילה, אתה מוצא את עצמך בשיקום עם בני 80 ומעלה, באווירת נכאים. אצלנו בשיקום הייתה אווירה תוססת. אני זוכר שאפילו הרצנו בדיחות על זה שכל יום מישהו מקבל וולבו ממשרד הביטחון. אולי גם האופי האופטימי שלי עזר לי בשיקום".
חושבים על העתיד בימים האלה?
"לאדם שדבר כזה קורה לו יש המון שאלות: איך אני אחיה, במה אעבוד, איך אתחתן. אבל משום מה אני לא זוכר את עצמי מוטרד בשאלות האלה. הייתי צעיר, וגם העובדה שהיינו באמת באווירה צעירה עזרה מאוד. ועדיין יש את ההתמודדות עצמה. הקטיעה שלי היא דרך הברך, והמשמעות היא שאין לי כיפוף טבעי. ההליכה מצריכה יכולת שליטה במנגנון המכני. בהתחלה אתה צריך להסתייע במעקה אפילו בהליכה של כמה מטרים בתוך חדר הכושר. בהמשך אתה לומד ללכת על דשא. זה קשה מאוד. אפילו היום אני מעדיף ללכת על הכביש מאשר על מדרכות לא ישרות, אז כן, היו קשיים. כשהייתי בתל־השומר הייתה לי תקופה של דלקת מאוד קשה, לא יכולתי לישון בלילות. בנס לא כרתו לי את הרגל יותר גבוה. אבל שאלות לגבי העתיד לא הטרידו אותי".
הוא נישא לאושרית, והם הורים לשבעה ילדים. "עד היום שואלים אותנו פעמים רבות 'האם הכרתם לפני הפציעה', ואנחנו משיבים שדווקא אחריה. אנשים רוצים לומר לאשתי 'שכויח, כל הכבוד שהסכמת'. אני חושב שהרבה תלוי במה שאדם מקרין ומשדר. אני לא מקרין את הפציעה, למעשה גם היום. למרות שאני תמיד בטוח שכולם יודעים ורואים שאני קטוע, זה לא ככה. אני מלמד פעם בשבוע בחולון, במכון הטכנולוגי. שבוע אחד נשברה לי הפרוטזה ולא יכולתי להגיע. בשבוע שאחריו התנצלתי ואמרתי שלא באתי כי הפרוטזה שלי נשברה. ראיתי שכולם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח. הצעירים היום הולכים בכוונה עם מכנסיים קצרים כדי להראות את הפציעה. כשאני בא לבקר אותם אני צריך להסביר להם שאני קטוע".
הקורונה לא הסתיימה
הפציעה לא קטעה את המסלול התורני שקצין תכנן לצעוד בו. אחרי כמה שנים נוספות בכרם ביבנה הוא למד שנה בישיבת מרכז הרב, והיה גם במחזור המייסד של כולל ארץ חמדה. במשך ארבע שנים שימש כר"מ בישיבת נתיב מאיר, ואז חזר לכור מחצבתו ומונה לראש ישיבת בני עקיבא ברעננה. הוא כיהן כרב קהילת "לכו נרננה" ברעננה, וכיום הוא רב של שתי קהילות בעיר – קהילת משכן מיכאל וקהילת עלומים. "אם אני רב עם קהילה אחת אני יכול ללכת לשנייה", הוא צוחק. "הלו"ז נמצא על דלת הכניסה של הבית, פעם אני כאן בערב ופעם בבוקר. משתדל להיות באבל ובשמחות של כולם. קהילת עלומים נוסדה על ידי חבר'ה צעירים, קהילת משכן מיכאל היא מבוגרת יותר. היא התאחדה עם קהילה נוספת, של הרב שלמה אישון, ולכן מכהנים בה שני רבנים".
הרב קצין הקים ברעננה את בית המדרש הקהילתי "ראשית", המקיים פעילות תורנית ענפה המיועדת לכל סוגי האוכלוסיות המתגוררות בעיר. הוא חבר בעמותת "הצעד הבא", המשמשת בית לכלל קטועי הגפיים בישראל ופועלת לקדם את זכויותיהם ורווחתם. "זה פרויקט מדהים בעיניי", אומר הרב קצין. הוא מעביר במסגרת העמותה הרצאות בתחומים שונים הקשורים לחיי הקטועים, ובפרט להתמודדויות הנוגעות לשומרי המצוות שביניהם. המפגשים הללו, הוא אומר, מאפשרים לקטועים גם לשאוב עידוד זה מזה.
תקופה ארוכה לאחר שהגבלות הקורונה בוטלו ומנייני התפילה חזרו לכאורה לבתי הכנסת, הרב קצין מזהה את השפעותיה ואת שינויי העומק שהיא חוללה. "יש איזושהי אשליה שהקורונה נגמרה, אבל מבחינה רוחנית וקהילתית היא לא נגמרה בכלל. אני מרגיש שהיום הקהילתיות הרבה יותר חלשה, והאינדיווידואליות גברה. הקורונה העבירה את המוקד יותר הביתה, יותר פנימה. יש פחות צורך לצאת ולהיפגש. היום הרבה יותר קשה להוציא אנשים מהבית לפעילות קהילתית. אני רואה את זה בהשתתפות בשיעורים ובאירועים.
"הקורונה יצרה סוג של הפרטה. לפני הקורונה אדם היה יכול להתפלל במקום מסוים 17 שנה, והוא לא שאל את עצמו האם המקום שאני מתפלל מתאים לי או לא. פתאום באה הקורונה ויצרה שמונה מניינים סביב הבית שלו. יש כאן מניינים בבתים ובחצרות שנפתחו בקורונה ונשארו. קרה תהליך של הפרטה עם מניינים קרובים לבית וקידושים מפנקים של צ'ולנט וקוגל. לאחרונה קיבלתי הזמנה לבר־מצווה שמתקיימת במניין רחוב. פעם לא היה דבר כזה".
"אני לא מקרין את הפציעה, עד היום. למרות שאני תמיד בטוח שכולם יודעים ורואים שאני קטוע, זה לא ככה. אני מלמד במכון הטכנולוגי בחולון. שבוע אחד נשברה לי הפרוטזה ולא יכולתי להגיע. בשבוע שאחריו התנצלתי ואמרתי שלא באתי כי הפרוטזה שלי נשברה. ראיתי שכולם מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח"
מהו בעיניך תפקידו של רב קהילה בשנת 2023?
"לחבר, לחבר, לחבר. בכל מעגל שבו הוא נמצא, אם זה רב קהילה, יישוב או עיר – תפקידו הראשון הוא לדאוג להיות מחובר לכולם. זה לא יקרה באותה רמה ובאותה איכות עם כולם, אבל זו צריכה להיות השאיפה. החיבור הזה הוא התשתית להרבה דברים אחרים. כשמישהו מחובר אליך יש סיכוי שהוא ישאל אותך שאלה או שהוא יבוא לשיעור שלך. אם הקשר הזה לא קיים, זה לא יקרה.
"לרב צריכה להיות יכולת לתקשר עם ציבורים שונים, לדעת איך אני מדבר לציבור הזה ואיך לציבור הזה. אני יכול לגלות לך שאם יש לי שתי קהילות, לא בהכרח שלשתיהן אפסוק אותו הדבר, כמו שכל רב יודע שהוא לא בהכרח ייתן את אותה תשובה לשני אנשים שונים. יש אדם שאם תאמר לו תשובה מסוימת הוא יראה בזה משהו בלתי אפשרי, אז אשתדל לתת לו דעה יותר מקילה. אם אתה יודע שאם תפסוק לו משהו מסוים אז סגרת את הגישה אליו, אז תמצא לו אפילו דעה דחוקה. לעומת זאת אדם שהוא בן תורה ורוצה ללכת במיינסטרים ההלכתי, תפסוק לו אחרת. יש נורמות מסוימות".
והנורמות יורדות עם הזמן?
"פעם דיברתי עם מישהי על משהו שקשור לצניעות, והיא אמרה לי 'אתם הרבנים, מרוב שאמרתם אסור, הפסדתם במערכה'. אמרתי לה 'התפקיד שלי הוא לא תמיד לנצח. אני יודע שלפעמים אני אפסיד, וזה בסדר'. אתן לך דוגמה. אני מדבר הרבה על כך שאסור לדבר בתפילה. נאמר בעדינות שאני לא מצליח במאה אחוז. בסדר, אני לא מתוסכל. כמו כל אדם אני לפעמים מצליח ולפעמים פחות. אני מנסה להתקדם, ולא תמיד מגיעים להצלחה. אז גם במישור הקהילתי, התפקיד של הרב הוא לקדם. האם תמיד נצליח? לא. לפעמים אתה יודע שיש דברים שלא יקבלו אותם".
כמו רבנים אחרים, המלחמה הנוכחית הביאה לפתחו שאלות שמעולם לא חשב שיישאל. "חיילים שנותנים להם לצאת להתאוורר באמצע השבת שואלים האם מותר להם לנסוע, והאם מותר להם לחזור בשבת. אלה שאלות שמעולם לא הגיעו לפתחנו. השבוע שאל אותי מישהו מיחידת מודיעין על שהייה בשבת במרחב שאפשר לצאת ממנו רק באמצעות טביעת אצבע. מתי מותר לו לצאת, מתי אסור לו".
לדבר יהודית וישראלית
זמן קצר לפני שמחת תורה, לקראת המחזור החדש של קריאת התורה, יצא לאור ספרו החדש של הרב קצין על פרשת השבוע, "חברותא" (ידיעות ספרים). זהו ספר המיועד לכל המשפחה, כאשר בכל פרשה ישנם תשעה מדורים בדרגות לימוד שונות, המאפשרים לכל אחד לבחור את אופי הלימוד ורמתו בהתאם להרכב הלומדים. זהו ספרו השלישי של הרב קצין; הראשון עסק גם הוא בפרשת השבוע, והשני על המועדים.
"אם דיברנו קודם על תפקידו של הרב, אז אחד התפקידים של רב הוא להנגיש ולתרגם", הוא אומר. "הרבה פעמים אני רואה חבר'ה, אפילו בוגרי ישיבות, שלא מצליחים להקדיש זמן ללימוד תורה באמצע השבוע. אדם כזה רוצה לומר משהו בשולחן שבת, אז הנגשתי לו את הדברים בצורה קצרה, קולחת, עם תוכן רציני ומתודה מזמינה. זה לא ספר של וורטים, זה לימוד רציני, אבל הוא לימוד מזמין בנגישות וברבגוניות שלו. יש מדורים שונים על כל פרשה – רש"י, מדרש, הלכה, חסידות, חידות. יש בו רמות שונות וכך כל אחד יכול למצוא את הלימוד שמתאים לו, ושמנו דגש על בהירות".
בעיניו, הספר ממחיש את תפקידו של רב בימינו. "רב צריך לדבר יהודית ולדבר ישראלית. אם הוא לא מדבר יהודית, הוא לא יכול להיות רב. אם הוא לא תלמיד חכם, אם הוא לא יודע לפסוק, אם הוא לא יודע הלכה – הוא לא יכול להיות רב. אבל מצד שני, רב צריך להפוך את תורת השם לתורת ההמון. סיפרתי שאני מעביר שיעור במכון הטכנולוגי בחולון. 95 אחוז מהמשתתפים הם חילונים, תוכן השיעור דתי לחלוטין, ואני חייב לומר שב־15 שנים לא נתקלתי פעם אחת בציניות או באנטגוניזם. הכול תלוי בשפה. הרבה פעמים אני מרגיש שזה האתגר שלנו. כלומר, האם אתה יכול לקחת את עולם התורה בעומקו, ולתרגם אותו שאדם יוכל להקשיב. בעיניי זאת אחת המשימות הנכבדות שמוטלות עלינו".
לפני כשנה פרש מתפקידו רבה הוותיק של רעננה, הרב יצחק פרץ, לאחר שישים שנה. שמו של הרב קצין עלה כאחד המועמדים המובילים להחליפו. בשלב זה לא ברור עדיין מתי ייערכו הבחירות, והרב קצין איננו ממהר להתבטא בנושא: "אומַר רק שבעיני תפקידו של רב הוא להיות בקשר עם כל תושבי העיר – חילונים, חרדים ודתיים – ולהיות נגיש לכולם".
