בברכותיו לבניו מציב יעקב את החזון השבטי של ישראל: עם אחד שמורכב משנים־עשר שבטים, שלכל אחד מהם תכונת אופי שונה ומיוחדת. החזון הזה, בדבר עם שפרצופיו ודעותיו שונים כל כך, סוגר לא רק את ספר בראשית אלא גם את התורה כולה, בפרשת וזאת הברכה, שבה ממשיך משה את ברכותיו של יעקב לכל שבט.
במסגרת קצרה זו לא נוכל לבאר את אופיו ותכונותיו של כל שבט; ניגע בקצרה בשבעת השבטים שנמשלו בברכות יעקב ומשה לחיות שונות.
בנימין נמשל לזאב. הזאב הוא חיה שכוחה באחדותה. כשהוא לבד, הזאב הארץ־ישראלי הוא חיה קטנה ולא מסוכנת. אבל כשהזאבים בלהקה, יש להם עוצמה אדירה והם יכולים לצוד חיות שגדולות מהם פי כמה. כך גם תפקידו ההיסטורי של שבט בנימין היה לאחד את העם: שאול משבט בנימין איחד את העם המפולג אחרי תקופת השופטים, מרדכי ואסתר משבט בנימין הפכו "עם מפוזר ומפורד" לעם מאוחד, "לך כנוס את כל היהודים". בנימין אחר, בנימין זאב, איחד את העם תחת רעיון המדינה היהודית.
נופל וקם
נפתלי נמשל לאיילה שלוחה. האיילה רצה במהירות, ועל פי המשל היא נושאת שליחות טובה: "נַפְתָּלִי אַיָּלָה שְׁלֻחָה הַנֹּתֵן אִמְרֵי שָׁפֶר". ואכן, לאורך ההיסטוריה היה שבט נפתלי "המבשר" הזריז של בשורות טובות. על פי המדרש, נפתלי נצטווה לרוץ למצרים להביא את שטר הרכישה של מערת המכפלה, כאשר נתגלעה מחלוקת על הזכות עליה. נחלתו של נפתלי מופיעה במדרש כמקום שממנו תצא בשורת הגאולה, איילת השחר:
מעשה ברבי חייא הגדול ורבי שמעון בן חלפתא שהיו מהלכים בבקעת ארבל לפנות בוקר, וראו איילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא הגדול לרבי שמעון בן חלפתא: כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעה קמעה, כל מה שהיא הולכת, היא רבה והולכת (ירושלמי ברכות א, א).
בקעת ארבל שמעל הכנרת היא בנחלת נפתלי. ואכן, מאות שנים לאחר מדרש זה, במאה ה־16, החלה להתעורר הציונות המסורתית מהעיר צפת שבמרומי נחלתו של נפתלי, במהלך שאותו ראו חכמי הדור כתחילת סיום הגלות, כפי שנכתב בפיוטו של רבי שלמה אלקבץ, בן צפת: "הִתְעוֹרְרִי הִתְעוֹרְרִי… כִּי בָא אוֹרֵךְ קוּמִי אוֹרִי"
יששכר נמשל לחמור. לחמור יש כוח סבל גדול, והוא סוחב משקלים אדירים. מאידך גיסא, הוא לא חיה לוחמנית. באותו אופן, יששכר היה שבט של למדני תורה, שמצד אחד נשאו על גבם מטען הלכתי עצום: "שהיו סובלים עול תורה, שכל מי שהיה טועה בהלכה היו שואלים אותה לשבט יששכר, והם מבארים אותה להם" (מדרש רבה יג, יד), אבל מצד שני "לא היו גבורים ולא ירצו לצאת למלחמה לעזוב מקומם… והיו נותנים מס למלך ישראל שלא יצאו" (אבן־עזרא, בראשית מט). לדברים אלו רקע גיאוגרפי ברור: שבט יששכר קיבל לנחלה את עמק יזרעאל, שבו עברו כל הזמן צבאות אויב. הם העדיפו להנמיך ראש, לשלם מס, ובלבד שלא יפריעו להם בלימוד התורה.
יהודה נמשל לאריה. האריה נחשב למלך החיות, בעל עוצמה גדולה וכוח גדול. בהתאמה, יהודה הוא שבט המלכות וממנו יצאה שושלת בית דוד והנשיאים. האריה של יהודה נמשל גם לאריה שנראה רובץ ונופל, אבל יודע לקום בעוצמה: "כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ". גם שבט יהודה מתאפיין ביכולת לקום מנפילות ולהתרומם מהן גבוה מעל גבוה: מחטא יהודה ותמר יצאה שושלת בית דוד, מחטא דוד ובת־שבע יצא שלמה המלך, ומחטא ספירת העם של דוד נקנה הר הבית ונבנה בית המקדש הראשון.
אינדיווידואליזם בגוש דן
יוסף נמשל לשור. השור הוא סמל לחריש ועבודת האדמה. שבטי יוסף התאפיינו בקשר חזק והדוק לאדמה, עם שורשים עמוקים בקרקע, כמו שנאמר עליו בתהלים: "וַתַּשְׁרֵשׁ שָׁרָשֶׁיהָ וַתְּמַלֵּא אָרֶץ". נחלתו של יוסף, השומרון, היא נחלת החקלאות המבורכת ביותר, ומנהיגי בית יוסף וממלכת ישראל התאפיינו בקשר גדול לחול, לחומר ולארציות. על כן מנהיג משבט יוסף, יהושע בן נון, נבחר להיות כובש הארץ וזה שיחלק את אדמותיה לשאר השבטים.
דן נמשל לנחש. הנחש הוא חיה שפועלת לבד ולא בחבורות, מכישה בהפתעה ובורחת. גם שמשון, הדמות המובהקת של שבט דן, היה כזה: הוא השופט היחיד שפועל לבד, בפעולות פגע־וברח עוצמתיות – שועלי שמשון, הכאת אלף פלשתים בלחי חמור, ומיטוט אבני הבניין של פלשתים. שבט דן כולו מתאפיין באינדיווידואליות ובחשיבה עצמאית ומקורית. תקופתנו, שבה נחלת שבט דן היא המיושבת והמשפיעה ביותר, מתאפיינת גם היא בתכונה זו.
גד נמשל לאריה. האריה של גד איננו מסמל מלכות אלא עוצמה גדולה ולוחמנות: "וּלְגָד אָמַר בָּרוּךְ מַרְחִיב גָּד כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" (דברים לג, כ). ואכן, שבט גד ישב בגבול המזרחי של הארץ והגן עליה בגבורה רבה מפני שוסי המדבר שבאו ממזרח. עוצמתם של בני גד מתוארת באחד הפסוקים היפים במקרא: "וּפְנֵי אַרְיֵה פְּנֵיהֶם וְכִצְבָאיִם עַל הֶהָרִים לְמַהֵר"; עוצמה של אריה וזריזות של צבי. אגב, בני גד היו גם מגודלי שיער, שמעיד על עוצמה פנימית גדולה. הדבר משתקף מכמה מקורות, כמו אליהו שכולו אדרת שיער, מדרשי חז"ל על בני גד השעירים כאריה, והדימוי של הרי הגלעד שבנחלת גד דווקא לשיער: "שַׂעְרֵךְ כְּעֵדֶר הָעִזִּים שֶׁגָּלְשׁוּ מֵהַר גִּלְעָד".
נגענו בקצרה בחלק מתכונות השבטים הישראליים, תכונות שלעיתים סותרות זו את זו, אך דווקא מתוך כך יוצרות את עם ישראל השלם, שיודע להגשים את ייעודו במגוון מצבים ודרכים. שנזכה גם אנחנו לראות את האור והמעלה המיוחדת שבכל אחד משבטי ישראל שבימינו.
אנו מודים לנתנאל אלינסון שעיוניו, אשר חלקם נכתבו מתוך החזית, ליוו אותנו במהלך ספר בראשית, ומקדמים בברכה את ד"ר מרים שיפרוביץ, מרצה למקרא וחינוך במרכז האקדמי לוינסקי־וינגייט ומנחת קבוצות, שעיוניה ילוו אותנו במהלך ספר שמות
