שלושה ימים לפני חנוכה נפלו בקרב ברצועת עזה סמל יקיר־ידידיה שנקולבסקי, וסרן איתן פיש. הם נהרגו יחד באותו טנק, והיו שניהם תלמידי ישיבת ההסדר בירוחם. עם נפילתם עלה מספר נופלי הישיבה לחמישה. בהספד שנשא בהלווייתו של איתן פיש אמר הרב חיים וולפסון, מראשי הישיבה: "אנחנו בישיבה של מטה, לא חשבנו שאנחנו אמורים לפתוח שלוחה בישיבה של מעלה. והנה יש לנו ישיבה של מעלה, ויושבים בה טובי בנינו". שבוע לאחר מכן נפלו שני בוגרים נוספים של הישיבה: גדעון אילני, והרב אלישע לוינשטרן. כאשר הרב וולפסון הגיע לנחם את הוריו של הרב אלישע לוינשטרן ואת אלמנתו הדס, הוא אמר להם שלישיבה של מעלה של ירוחם יש עכשיו גם ראש ישיבה.
התלמיד הראשון של ישיבת ירוחם שנפל במלחמה הנוכחית היה לוחם השריון סמל אריאל אליהו, שנהרג בשמחת תורה בהגנה על קיבוץ בארי. שלושה שבועות לאחר מכן נפל בוגר הישיבה, רב־סמל במילואים ינון פליישמן, בהתהפכות טנק בצפון. כעבור שלושה שבועות נפל תלמיד הישיבה וחייל גבעתי איתן רוזנצווייג, בלחימה בצפון הרצועה. השבוע נפל בלחימה בעזה תלמיד נוסף של ישיבת ירוחם: סמל־ראשון אפרים יכמן. בכך הגיע מספר נופלי הישיבה לשמונה.
שני ראשי הישיבה, הרב אוריאל עיטם והרב חיים וולפסון, נכחו בהלוויות והגיעו לנחם את משפחות הנופלים, אך התקשו תחילה לשאת דברים על הנופלים בהיכל הישיבה, מול כל התלמידים.
"בהתחלה לא היה לי מה לומר, שתקנו", מתאר הרב וולפסון. "כששני נופלים נוספים נפלו ביום אחד, היינו ממש כמי שמתו מוטל לפניו ולא היינו מסוגלים לדבר. פתאום קלטנו שהתלמידים מצפים שנדבר, שניתן מילים. השיחות הרימו אותנו, וגם התלמידים הרגישו את זה. היה פה משהו אמיתי שעברנו ביחד. מתוך הנפילה ובתוך הבור מצאנו מילים. יש פה תהליך שצריך המון סבלנות והקשבה, ולא צריך להיבהל מזה שכשאתה נתקל במשהו שהוא יותר גדול מכל מה שהכרת, אז בהתחלה אתה שותק אל המציאות. זו שתיקה אקטיבית. לשתוק, ולאט לאט להקשיב מה זה אומר לך. היה לנו פה מורה גדול, הרב בלומנצוויג, שלימד אותנו לא להיגרר מיד לתגובה הראשונית והבנאלית. אנחנו עובדים עכשיו בלהקשיב למציאות, למצב, לעצמנו, לחבורה פה ולחיילים. שום דבר מכל מה שאמרתי לא הייתי יודע חודשיים קודם שאני רוצה להגיד אותו. זה משהו שמתהווה".
"אחרי שאיתן ויקיר נפלו החלטנו שצריכים לדבר גם בישיבה", אומר עמיתו, הרב אוריאל עיטם. "כשהכנתי את השיחה החלטתי לפתוח בכמה משפטים על כל אחד מהנופלים, ותוך כדי ההכנה שמתי לב שחוץ מזה שכל אחד מהם היה מיוחד, היו בהם כל כך הרבה דברים משותפים. כל אחד מהם היה עם חיוך, עדינות, ענווה, שאיפות ורצון להתקדם, בקשת ה' והתמסרות לעם ישראל – בין אם הוא היה רווק או נשוי עם שישה ילדים. לכולם הייתה הקשבה מיוחדת. המשותף שהיה קיים בהם, גילה לנו סוד. זה הפסקול של בית המדרש שלנו, החמצן שאנחנו נושמים פה. כל אחד מהנופלים הגיע עם איכות משלו מהבית, ובכל אחד התורה חוללה דברים. אמרתי לתלמידים: כשם שכל אחד מהנופלים היה יהלום שהתורה ליטשה, כך כל אחד מכם הוא יהלום מהסוג הזה, ואתם צריכים לתת לתורה ללטש אתכם".
"גם בשיחה שלי התייחסתי לנקודה הזאת", מוסיף הרב וולפסון. "הרגשתי שפתאום אנחנו מקבלים מהנופלים אור חוזר על משהו שכנראה קיים פה בישיבה. משהו שקיים בדור הזה ובתלמידים שמגיעים לכאן, ואולי מתנסח פה בצורה מסוימת. לכל התלמידים והבוגרים שנפלו היה מצד אחד לב שנטוע בצורה חזקה בלימוד תורה ובעבודת ה', ומצד שני רוחב שבא לידי ביטוי אצל כל אחד בתחום אחר. אחד היה חקלאי שעבד ברפת, אחד ניגן וצייר, אחד היה אמן, אחד פיזיקאי, ואחד הצליח לייצר חיבורים מדהימים בין אנשים".
מה אומרים לחיילים
הרב עיטם והרב וולפסון מדברים בהתרגשות על העוצמות שגילו בקרב משפחות הנופלים, ועל ההכרה שהתחדדה אצלם עד כמה הישיבה הייתה מרכזית בהווייתם של הנופלים ובחיי משפחותיהם. "הרגשנו שעצם ההגעה שלנו למשפחות הייתה משמעותית", מספר הרב וולפסון. "למדנו מההורים על הכוח שהם שואבים מהעוגן שהישיבה הייתה בחיים של הילדים שלהם ומהאופן שבו היא עיצבה את אישיותם. שמענו כמה הם פרחו בישיבה וכמה זה הקרין חזרה גם לתוך הבית. הם ביקשו להמשיך להיות קשורים לישיבה. היו הורים שאמרו שהם רוצים לבוא לשבת־הורים למרות נפילת הבן, והיו שאמרו שאם נקיים סעודת הודיה כשהחיילים יחזרו לישיבה בתום המלחמה, הם רוצים לבוא. בשנים האחרונות קיימנו בישיבה גם שבתות אחים. תלמידים בישיבה ניגשו אליי ושאלו אם גם השנה תתקיים שבת כזו, כי אחים של אריאל אליהו רוצים לבוא. אמרתי להם שהשנה עדיין לא חשבנו על זה, אבל אם הם שואלים אנחנו נארגן".
הרב עיטם: "מהרגע הראשון של המלחמה הבנו שהקשר שלנו עם התלמידים, עם החיילים והבוגרים ועם המשפחות שלהם הוא חלק מהחיים של הישיבה. הבנו שאנחנו לא רק מקום עם תלמידים שיש להם הורים, אלא כמו משפחה. מתחילת המלחמה הרגשנו בצוות שאנחנו רוצים לדעת מה קורה עם כל אחד. שלחנו לתלמידים הקלטות בווטסאפ, וביקשנו שיקליטו לנו הודעות כשהם יכולים. חלקם השיבו לנו הודעות רק אחרי כמה שבועות, כשהם יצאו מעזה, והודו לנו על ההודעות ששלחנו.
"כשהגעתי לנחם אצל משפחת פיש השמעתי להם הקלטה מאיתן שבה הוא הגיב להודעה שכתבתי לו. בחנוכה נסעתי לנחם את הוריו של גדעון אילני, שגרים במצפה־יריחו. כשיצאתי מביתם הרגשתי שאני מוכרח להיכנס להורים של אריאל אליהו שגרים גם הם ביישוב, כדי לתת חיבוק. פתאום אתה מרגיש שיש לך ביישוב הזה משפחה ואתה לא יכול לעבור בלי להגיד שלום. לאלישע לוינשטרן, שסיים כאן את לימודיו לפני הרבה שנים, היה באופן מיוחד קשר בלתי רגיל לישיבה, שבא לידי ביטוי בביקורים הרבים והקבועים שלו בישיבה עם המשפחה".
הרב וולפסון: "היה לנו מפגש מרגש עם חיילים שיצאו מעזה להתרעננות. הצבא הבין שהחבר'ה מההסדר צריכים לפגוש את הרבנים שלהם. המפקד שלהם אמר: 'אני יודע שאתם חיים על הרוח, לכו תיפגשו עם הרבנים'. זה היה אחרי תקופה ארוכה שאי אפשר היה לבקר אותם. בירכתי שהחיינו ובכיתי. הרגשתי כאילו אני פוגש ילדים שלי שהייתי חרד עליהם ולא ישנתי בגללם בלילה. זה היה מפגש משמעותי מאוד. היה שם עיבוד ראשוני ויכולת לתת להם אוויר אחר, וגם ניסיון להרים את האירועים למקומות נפשיים ורוחניים".
מעבר לדרישה בשלומם, מה אומרים לחיילים במפגשים האלה?
הרב עיטם: "אנחנו באירוע בקנה מידה עצום שייבחן בפרספקטיבה של עשרות שנים, ולא נכון לנתח אותו לרגע הזה. הוא יוליד דברים וזה ייקח זמן. מכיוון שמדובר בתהליכים ארוכים, ממילא גם עולם התורה לא עסוק מיד בלנפק את כל התובנות. צריכים להיות מוכנים למרחקים אחרים, להקשיב בענווה, להתפלל ולהתבונן. אמרנו לתלמידים שגם הם יצטרכו לתת תשובות למה שטמון וגדל פה. למדנו מהמפגש איתם גם על כוח של מילים. כשאתה מדבר עם חייל, עצם העובדה שיישרת מולו עיניים אוהבות והקשבת לו ואמרת לו כמה מילות חיזוק, יש לזה כוח גדול. עם הזמן וריבוי המפגשים גם נולדו מילים לחלק ממה שקורה פה. אמרנו להם שהם נלחמים עכשיו את המלחמה המוצדקת ביותר של האור נגד החושך, נגד אנשים חייתיים שבזים לכל אנושיות ולכל צלם אנוש ולכל צלם אלוקים. כמובן שאמרנו גם שעם ישראל מאחוריהם ונותן להם כוחות".
הרב וולפסון: "אנחנו בעמדת אלו שצריכים לחזק. זה לא קל, אבל כשאתה עומד בעמדה כזו אין לך ברירה ואתה חייב כל הזמן לחזור למקומות העוגן, לשאול איפה אתה מוצא נקודות של חיזוק ולומר אותן. אמירות שקשורות לצדקת הדרך, לאחדות בעם ישראל, לגלים של הכלליות שאנחנו פוגשים עכשיו, וגם ליחסים בין עולם המעשה ובין מה שקורה בבית המדרש. היו פה הרבה שיחות על תפקידנו, תפקיד הישיבה והחיוניות של החבר'ה שנמצאים כאן. הדגשנו שאנחנו צריכים לחזק את החוליה של בית המדרש. בסוף יש פה בחורים צעירים שהמלחמה תפסה אותם חודש אחרי שהם התחילו שיעור א' ועוד לא הספקנו להיות הרבנים שלהם. היינו חייבים להגיד גם אמירות ברורות למה אנחנו חיוניים ולמה המקום הזה הוא קריטי".
הרב עיטם: "מתחילת המלחמה הרגשנו בצוות שאנחנו רוצים לדעת מה קורה עם כל אחד. שלחנו לתלמידים הקלטות בווטסאפ, וביקשנו שיקליטו לנו הודעות כשהם יכולים. חלקם השיבו לנו הודעות רק אחרי כמה שבועות, כשהם יצאו מעזה, והודו לנו על ההודעות ששלחנו"
מים שקטים
זו השנה הרביעית שהשניים מכהנים יחדיו כראשי ישיבת ההסדר בירוחם. באלול תשע"ח הם מונו לסגניו של הרב אליהו בלומנצוויג, שכיהן כראש הישיבה מאז הקמתה לפני שלושים שנה (גילוי נאות: הכותב הוא בוגר המחזור הראשון של הישיבה). לאחר שנתיים, כשהרב בלומנצוויג עזב את ירוחם לאלון־שבות, החלו הרבנים וולפסון ועיטם לכהן יחדיו כראשי הישיבה. הרב בלומנצוויג ממשיך ללוות את הישיבה גם כיום; הוא מגיע אליה ליממה מדי שבוע, ומוסר בה שיעורים.
הם צמחו בבתי מדרש שונים, אבל בהמשך עברו בתחנות רוחניות דומות. הרב אוריאל עיטם (56), נשוי לשלומית ואב לשבעה, למד בתיכון הטכנולוגי הדתי בר־אילן, ומשם המשיך לישיבת הר־עציון ולמד בה שמונה שנים. חיבור עמוק לתורת הראי"ה קוק הביא אותו ללמוד תקופות קצרות גם בישיבות מרכז הרב והר המור. הרב עיטם מלמד בישיבת ירוחם מאז היווסדה, והיה שותף בהקמתה. הוא משמש כראש תוכנית לימודי האגדה והאמונה בישיבה, ובשנים האחרונות פרסם את סדרת הספרים "ונהר יוצא מעדן", על שורשם של מועדי ישראל בגן עדן, וגם את הספר "שערים למשנתו של הרב יהודא ליאון אשכנזי (מניטו)".
הרב חיים וולפסון (49), נשוי לנעה ואב לשמונה, למד בישיבת נתיב מאיר ומשם המשיך לתשע שנים בישיבת אור עציון. לאחר מכן למד שנתיים בישיבת הר המור ושנתיים נוספות בכולל לדיינות "יד ברודמן" ברחובות. הוא החל ללמד בישיבת ירוחם בשנת תשס"ו, וכיום הוא מכהן גם כר"מ של שיעור ה', לצד תפקידו כראש הישיבה.
כתלמידו של הרב חיים דרוקמן, הרב וולפסון מספר שהוא חושב עליו לא מעט בשבועות האחרונים, כשהוא נוסע בין משפחות הנופלים. "הדמות של הרב דרוקמן, כמי שהגיע לכל מקום, עולה אצלי לא מעט בימים האחרונים, ומשהו מהרוח שלו דוחף אותי עכשיו. איזה עוצמות היו לו. אני לא ברמה שלו ולא מתקרב אליו, אבל הלכתי עם המחשבה עליו. כשחזרתי בחמישי באחת בלילה מהלווייתו של אלישע לוינשטרן נזכרתי שכשהרב דרוקמן היה חוזר ביום חמישי בלילה בשעה כזו, הוא היה מתיישב להכין את השיעורים שלו לשבת. אני לא הייתי מסוגל לעשות את זה".
הרב וולפסון והרב עיטם משתפים גם ברגעי שבירה שחוו בתקופה הזו. אצל הרב עיטם זה קרה בסופו של השבוע שבו נפלו גדעון אילני ואלישע לוינשטרן. "ביום שישי בצהריים אמרתי לאשתי ולבת שלי שאני מרגיש כאילו יצאתי עכשיו מעזה. בכל משפט שהתחלתי לומר נשנקתי מבכי. פתאום היה לי קשה לנשום, אחרי שבמשך כל השבוע הייתי עסוק בלחזק ולנחם אחרים ולכתוב הספדים". הרב וולפסון חווה את זה בליל שבת: "חזרנו ביום שישי מניחום אבלים, וכשעמדתי לקדש בבית בסעודת שבת והיה רגע של שקט. חזר אליי כל הכאב מכל השבוע".
את הכוח שלהם הם שואבים מבית המדרש, שממשיך להיות פעיל כל העת. "החבר'ה לא נשברים, לומדים בשמחה, וגם חגגו פה חנוכה עם הלל שמח ולימוד בבית המדרש", מספר הרב וולפסון. "זה נותן לי כוח. אני נכנס לבית המדרש אפילו רק לשעתיים וזה מחייה אותי. אני שואב כוחות משבתות הישיבה, ומכך שאנחנו צריכים להפעיל את המקומות החיוביים שלנו כשאנחנו מלמדים תורה. זה גם מאתגר, כי בשביל ללמד אני חייב לשים את האבל בצד, וזה לא קל. אחרי שגדעון אילני נפל ולא יכולתי לנסוע ללוויה, ישבתי בבית המדרש אבל לא הצלחתי ללמוד מילה. לא ראיתי מילים בכלל".
ח"כ מתן כהנא ביקר בישיבה וקרא לכם ולתלמידים להשמיע את הקול של ישיבת ירוחם, קול של אחדות וחיבורים, גם לאחר המלחמה. אתם שומעים עוד קריאות כאלה?
הרב וולפסון: "היה לנו מפגש עם חיילים משיעור ז', שנמצאים כבר הרבה זמן בתעסוקה בעוטף. הם ארגנו אוטובוס והגיעו לישיבה למפגש. אחד מהם אמר שאנחנו צריכים כישיבה להגיד דברים בצורה יותר חזקה. עניתי לו שאני מרגיש שלא תמיד כשאתה פועל חזק, זה בהכרח פועל על אנשים. הרבה פעמים דווקא פעולות מקשיבות ועדינות, שמצליחות לגלות תדר עמוק, פועלות יותר. בפרשת ויגש יהודה ביקש 'ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני'. הוא ביקש ללחוש ליוסף דברים באוזן. אף אחד מהאחים לא ידע מה יהודה אומר ליוסף, וזו הסיבה שזה עבד. דברים סמויים פועלים יותר. להגיד 'אני הקול שצריכים לשמוע', זה לא עובד. אני רוצה למצוא את הדרך שדברים שאנחנו מאמינים בהם ושאנחנו רוצים להוציא, ישפיעו".
הרב עיטם: "יש פה תדר ואמירה שאנחנו מגלים פתאום שאנשים צמאים להם. בשנתיים האחרונות לא מעט בוגרים של הישיבה נבחרו לרבני יישובים במקומות שונים. כולם עם תדר דומה שמקשיב ושוקל ורק אז אומר. אנשים מרגישים כשיש הקשבה וניסיון לקבל תמונה רחבה. הקהל צמא לדיבור כזה, והוא מעורר בו הזדהות".
הרב וולפסון: "אני חייב להודות שההתבטאות הציבורית גם מפחידה אותי קצת. אנחנו מדברים הרבה בישיבה על קשר עם אנשים, על משפחתיות, על הצורך להסתכל לאנשים בעיניים, וזה מה שאנחנו עושים פה. אנחנו לא שולחים שדרים לאוויר אלא מתקשרים עם הנפש של התלמידים, ומזה נולדת תורה ונולדות אמירות. גם כשאני מדבר כאן ל־300 תלמידים אני מדבר באופן אישי עם אנשים שאני בקשר איתם. בחוץ אני לא יודע איך עושים את זה".
זאת תורת ההסדר
יש לא מעט תלמידי ישיבות הסדר שנפלו במלחמה. לדעתכם תהיה לכך השפעה על הביקורת שנשמעת לפעמים על המסלול הצבאי המקוצר?
הרב עיטם: "בשנים האחרונות יש יותר בחורים שמגיעים לישיבות הסדר, אבל גם יותר תלמידים בישיבות ההסדר מתגייסים לפרק צבאי ארוך יותר. אני יכול להבין שמי שמבחוץ מבקר את המסלול. אני גם רואה בזה סוג של אחריות שמוטלת עלינו, שזו תהיה תוכנית שתובעת מאנשים חיבור יותר עמוק לעם ישראל ולתורה ביחד.
"אנחנו קולטים עכשיו את האור החוזר מהחבר'ה שלנו, שעם ישראל אצלם זו מחויבות פנימית עמוקה, מסירות גדולה והזדהות גדולה, וזה קודם כול תפקידנו – שנצליח להצמיח דור של תלמידי חכמים ושל בעלי בתים שמחוברים מאוד לתורה. לא חצי לתורה וחצי לשירות צבאי, אלא לגמרי מחוברים לתורה ולגמרי מחוברים לעם ישראל, ובעת הזאת זה אומר התגייסות והתמסרות ללחימה על כל חלקיה. כמובן שהאחריות לעם ישראל היא לא רק בעת מלחמה אלא תמיד, וכל אחד צריך לשאול את עצמו איפה המקום הנכון עבורו לתת את החלק שלו. אנחנו קודם כול צריכים לתת לעצמנו תשובות טובות לשאלות שנשאלות מבחוץ, ואני מקווה שגם בחוץ קולטים שיש פה רצון אמיתי ותביעה משמעותית".
הרב וולפסון: "קודם כול, המכינות הקדם־צבאיות שבוגריהן משרתים שירות צבאי מלא הן בעיניי מפעל מוצדק שמביא המון ברכה לעולם. הרבה מבניהם של בוגרי המכינות מגיעים עכשיו לישיבות הסדר, ולכן המכינות הן גם מהפכה של תורה ולא רק של צבא. הן מוכיחות שככל שיש יותר תורה באוויר, יותר רואים גם את ישיבות ההסדר.
"אני מרגיש שמאוד התחדד עכשיו משהו שהיה קשה ללמד אותו בשנים האחרונות, וזה המושג של האחריות לכלל ישראל. אנחנו נמצאים בדור שיודע היטב לדבר את השפה של העולם הפרטי, ופתאום עכשיו אנחנו נמצאים בזרם שמרים אותנו למקום שאנחנו חיים את המרחב הכללי, ובישיבת הסדר זה נמצא בעומק שלה. ברור שבישיבות ההסדר מדברים היום גם על הצורך של האדם למצוא את עצמו, ועדיין זה מפעל שלוקח אחריות על כלל ישראל, ועכשיו חווים את זה בצורה מאוד חזקה. הישיבות גם מחזיקות היום בית מדרש, ומצד שני הן לקחו אחריות על מאות חיילים בשדה הקרב. זה גם חיזק מאוד את האחריות בתוך בית המדרש ללימוד תורה. התלמידים מבינים שהמלחמה קשורה גם לרוח, ושיש פה אופק רוחני שצריכים לייצר.
"אחד הדברים המדהימים שאנחנו שומעים מהחיילים שלנו הוא כמה משמעותי להם שבית המדרש פה נושם. קיבלנו הודעות מהם כמה זה מחזק אותם לדעת שהישיבה פועלת. חיילים, וגם הורים של חיילים, כל הזמן שואלים מה קורה בישיבה. זה מבהיר לנו את חשיבות בית המדרש ואת הקשר שבין הרוח לעשייה. אנחנו מדברים תמיד על 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה', אבל עכשיו אנחנו רואים את זה מול העיניים. רואים מפעל שיסודו ברוח, שדוחף את העולם המעשי. יחסי הגומלין האלה מושרשים בהוויה של ישיבת ההסדר".
חזרתה של הכלליות
דיברתם על החיבור לכלל שמתחזק עכשיו. בדור האחרון יש יותר התמקדות בתורת הפרט ובחסידות בפרט. האם לדעתכם המלחמה תחזיר לבית המדרש את העיסוק בתורת הכלל?
הרב עיטם: "ודאי שתהיה יותר נוכחות של מושגי הכלל בתוך המרחב השלם, לעומת מה שלמדו לפני שנה. גילינו את הפלא שהדור שגדל על הפרט יש בו גם כלליות, וממילא הם יחפשו לזה פרנסה רוחנית. יש להם את זה בפנים, והם יחפשו את זה גם בתורה. אבל דברים שהיו לא ייעלמו, ויהיו חיבורים חדשים. תהיה חזרה למושגי הכלל, אבל אלו נפשות שונות. כל מפגש בין נפש של דור ובין התורה יוצר עולם חדש".
הרב וולפסון: "לכל התלמידים והבוגרים שנפלו היה מצד אחד לב שנטוע בצורה חזקה בלימוד תורה ובעבודת ה', ומצד שני רוחב שבא לידי ביטוי אצל כל אחד בתחום אחר. אחד היה חקלאי שעבד ברפת, אחד ניגן וצייר, אחד היה אמן, אחד פיזיקאי, ואחד הצליח לייצר חיבורים מדהימים בין אנשים"
הרב וולפסון: "אני גם חושב שייוולד פה משהו חדש, לא יחזרו אחורה. בתוך העולמות שכבר נמצאים בהם, ימצאו עומקים שינכיחו גם את הכלל. גם אצל ר' נחמן אני מאמין שתלמידים ימצאו את מבוקשם בהקשרים של המבוכה והיכולת לתאר חוויה רוחנית וחוסר ביטחון. ברמה האישית, מצד אחד אני מרגיש שהדברים שקיבלתי מהרב דרוקמן כל כך חיוניים לי. הם העוגן והבסיס שמעניק לי את הרגליים על הקרקע. בתוך כל הסערה והגלים האדירים, זו אונייה ענקית שמחזיקה אותי. מצד שני, זה לא מספק אותי. אני מרגיש שהגענו למקום של מודעות לטלטלות ושל יכולת לקבל גם דברים לא ממוסגרים עד הסוף. אירוע כמו זה שחווינו, ששובר מסגרות, אני לא חייב להכניס אותו ישר למסגרת שהייתה קיימת עד היום.
"בהקשר הזה אני מרגיש שדווקא העולם החסידי, שהתקיים וצמח בתוך מציאות פחות יציבה, נותן לי מילים להבין את עצמי בצורה יותר עמוקה. כשאני 'מדבר' עם האדמו"רים החסידיים שאני לומד אותם, אני מגלה דברים חדשים שלא ראיתי וזה מפענח לי תחושות שלי ושל הדור. היכולת למצוא נחמה בתוך שבר והתעוררות מתוך סערה, קיימת שם המון".
הרב עיטם: "אני מוצא פתאום את פרקי ספר תהילים, ומשפטים מהתפילה, שפתאום אומרים לנו כל כך הרבה. לפני כמה שבועות ערכתי חופה של תלמיד שהוא גיסו של הרב נערן אשחר ז"ל (שנפל בצפון). החתן והכלה ביקשו שהחופה תיפתח במזמור תהילים, ופתאום גיליתי במזמור כ', שאנחנו אומרים הרבה בתקופה הזאת, שאין שם פסוק שהוא לא חיזוק. יש מזמורים שחצי מהם מתארים את הבעיה וחצי את הישועה, במזמור הזה כל פסוק נותן חיזוק אחר. הפסוק האחרון שלו, 'המה כרעו ונפלו ואנחנו קמנו ונתעודד', ממש מתאים למה שחווינו. כל פסוק במזמור הזה מלא במטען ובצידה לדרך למצבי חוץ ולמצבי נפש".
הרב וולפסון: "מה שנתן לי מילים להגדיר תחושה בשיחה שנתתי בישיבה היה דווקא העולם החסידי. מאז שמחת תורה אני מחפש מילים אצל האדמו"ר מפיאסצ'נה בספרו 'אש קודש' (שנכתב בתקופת השואה; א"ר), וזאת למרות ההבדלים בין התקופות. אני לומד את ה'אש קודש' עם התלמידים בחבורה. כשחזרתי מהלוויות של איתן פיש ויקיר שנקולבסקי חיפשתי אצלו מילים. בדרשה של פרשת וישב הוא מדבר על האלומות בחלום של יוסף, ומסביר את המילה הזו מלשון אילמות. יש שני סוגים של אילמות. יש אילמות מול מציאות שברור לך שהיא מצומצמת וצרה ולא ראוי להגיד עליה מילה, ויש אילמות מול מציאות מרוממת שלא שייך לדבר עליה במילים, בגלל הרוממות שלה. אני מרגיש שמצד אחד אין לנו מילים מול הרשעות של חמאס שצריכה להסתלק, ומצד שני כשאתה פוגש משפחה של נופל אתה מרגיש שאתה באילמות מהשגב ומהגבהות של המצב הזה. עם זה פתחתי את השיחה בישיבה".
הרב עיטם: "יש גם משהו בעבודת המידות ששייך לתקופה הזאת. בשבועות הראשונים של המלחמה היינו צריכים לומר לחיילים שלנו שהמתינו לכניסה הקרקעית בתסכול ובמתח, שהמידה הנדרשת ביותר עבורנו היא מידת הסבלנות. אמרנו להם שמלחמה כזו דורשת התארגנות ושקילה זהירה של מה שצריך לעשות. אם מישהו רוצה להילחם הוא צריך קודם כול לעצור, לחשוב טוב ולעצב את התוכנית. והאמת היא שמידת הסבלנות היא מידה לכל המלחמה הזאת, וזו עבודה רוחנית ונפשית ולא סתם ניתוח פוליטי של המצב. זה קשור גם ליכולת לקחת אוויר להמתין ולהשלים עם זה שאתה לא רואה הכול, לתת אמון בעוד חלקים בעם ובמערכת, ולא להיות מיד חשדן. זה חלק מהרוח הזאת".
