רצה הגורל, והריאיון עם הרב דוד מנחם והמוזיקאי שם־טוב לוי נקבע להתקיים ברחוב שד"ל בתל־אביב, ממש בצמוד לרחוב רמח"ל. רצו חסדי הרכבת הקלה החדשה של גוש דן, והגעתי לשם ממקום מושבי בפתח־תקווה מוקדם מהצפוי, אז החלטתי לעשות משאל רחוב קטן. עמדתי ברחוב רמח"ל ושאלתי עשרה עוברים ושבים מה אומר להם השם רמח"ל. תשעה לא ידעו לומר דבר, מעבר לעובדה שזהו עוד רחוב בתל־אביב המוביל לשדרות רוטשילד. אחד בלבד, דווקא לא חובש כיפה, ידע לומר שהרמח"ל כתב את ספר מסילת ישרים.
הממצאים לא הפתיעו אותי. דמותו של הרמח"ל נותרה מסתורית ועלומה, ונדמה שדווקא ספר המוסר המפורסם שכתב, ושהפך לאבן יסוד בעולם הישיבות עד היום, מאפיל על שאר הגוונים המיוחדים והמעניינים בביוגרפיה של רבי משה חיים לוצאטו.
המופע "הבחור מפאדובה", שינעל במוצ"ש הקרוב (30.12) את פסטיבל "ימי העוד" בהפקת בית הקונפדרציה בירושלים, בניהולו האמנותי של אפי בניה, הוא ניסיון מרתק לפצח את דמותו החידתית ורבת הפנים של הרמח"ל ולהנגיש אותו לישראל העכשווית. המופע כבר עלה פעמיים לפני כעשור, וכעת הוא מקבל תחייה מחודשת. יש בו טקסטים של הרמח"ל שעובדו על ידי הרב דוד מנחם והולחנו בידי שם־טוב לוי, יש בו גם טקסטים מקוריים שכתב הרב דוד מנחם בהשראת הרמח"ל, ועוד כמה הפתעות.
קבלה מוצפנת
"הרמח"ל היה קדוש מקורי", פותח הרב דוד מנחם (43), רב קהילה במבשרת־ציון ויוצר מוזיקלי. "המגע שלו עם העולם הזה היה מלא בקדושה. הוא נולד בתחילת המאה ה־18, בשנת 1707, בפדובה שבצפון איטליה, וחי ברוח התקופה, כלומר תקופת הרנסנס. הוא היה קדוש מודרני, מעודכן. כשאנחנו שומעים את המילה 'מקובל' אנחנו מדמיינים מישהו עם זקן ארוך, עינויים, סיגופים ותעניות. אצל הרמח"ל זה היה אחרת. הוא לבש בגדים של תקופת הרנסנס, היה מגולח כדרכם של חכמי איטליה, כתב ספרות ולא רק ספרות קודש, כתב מחזות. זו הייתה מסורת באיטליה. דור לפניו, רבי משה זַכּוּת כתב את 'תָּפְתָּה עָרוּךְ' – חיקוי יהודי־קבלי ל'התופת' של דנטה. כשהוא הקים ישיבה זו הייתה אומנם ישיבת מקובלים, אבל התלמידים כולם היו סטודנטים לרפואה או למשפטים באוניברסיטת פדובה. השילוב בין קודש לחול היה שם עמוק ומשמעותי מאוד".
במה התאפיינה הקבלה של הרמח"ל?
"אם הקבלה של הרש"ש הולכת לכיוון של תיקון בעולמות העליונים, והחסידות מדברת על הקבלה ככלי לתיקון הנפש, הרמח"ל לקח אותה למקום של ההיסטוריה. תפקיד הקבלה של הרמח"ל הוא להביא לימות המשיח, לגאולה. לכן הוא נחשד כמשיח שקר והואשם בשבתאות. זה המקור לפולמוס המפורסם סביבו, שאילץ אותו לגְלות לאמסטרדם".
ושם הוא כותב את "מסילת ישרים", ספר מוסר שהוא ההפך מקבלה.
"לכאורה. יש פה משהו מאוד מעניין. הרבנים באמסטרדם אמרו לרמח"ל: 'אתה נשאר פה בתנאי שאתה לא כותב שום דבר קבלי'. אז הוא כותב את 'מסילת ישרים'. רבי יעקב עמדין, מגדולי הרבנים באותה תקופה באירופה ולוחם נחוש בשבתאות, כתב שהוא יגע וחיפש שבתאות בספר ולא מצא. זה היה האישור שהפך את 'מסילת ישרים' לספר המרכזי של עולם המוסר, ובדיעבד הכשיר גם את כל ספרי הקבלה של הרמח"ל.
"הקבלה שהוא כתב לא הייתה קלה לעיכול בתקופה שבה היהדות חששה מגילויי משיחיות שקר ומיסטיקה בעייתית. הרמח"ל כתב קבלה בסגנון זוהרי. תלמידיו מעידים שהוא היה יושב, עושה ייחוד וכוונות, כביכול נרדם ואז פתאום מתעורר, שומע קול שמכריז כי כעת יתגלו לו רזין טמירין, ובתוך דקה כותב עמוד וחצי כמו מתוך טראנס. זה הפחיד את הרבנים, ואפשר להבין למה. אז הוא הפסיק לכתוב קבלה, אבל כאמור רק לכאורה.
"מסילת ישרים הוא ספר קבלה שנכתב בפשט. פרופ' ישעיהו ליבוביץ', שהיה עוין לקבלה, אמר פעם 'איזה מזל שהרמח"ל כתב גם את מסילת ישרים'. הוא חיפש שם קבלה ומצא רק ציטוט אחד מהזוהר. האמת היא שיש שניים, אבל את העיקר לדעתי ליבוביץ' פספס. הרמח"ל היה גאון, והוא הצליח להתל בכל מי שלא רצה שיכתוב יותר קבלה.
"רובנו קוראים את 'מסילת ישרים' כאתיקה, כמוסר, אבל מקובלים קוראים אותו כקבלה. יש שם רעיונות קבליים מדהימים. הפרק הראשון מתחיל במילים 'יסוד החסידות ושורש העבודה' – ראשי תיבות יהו"ה. בגימטרייה זה 26, ומספר פרקי הספר הוא 26. זאת אומרת, אם אתה רוצה לעלות עד הקב"ה, אני אדריך אותך. ומה הרעיון בסוף הספר? "שיהיה האדם דבק כל כך באלוקיו עד שבשום מעשה אשר יעשה לא ייפרד ולא יזוז ממנו יתברך". רעיון העברת הקדושה לחפצים ומעשים שבפני עצמם הם לא קדושים, כמובן אם אתה קדוש – הוא רעיון קבלי מובהק. אין לו שום שורש בפשט אצל הרמב״ם או הוגה אחר מימי הביניים".
למה בערוב ימיו הוא עולה ארצה?
"השאלה הזו מעניינת במיוחד, בהתחשב בכך שלא היו לרמח"ל בעיות כלכליות. הוא התפרנס יפה כמלטש זכוכית. בנוסף, בתפיסת הקבלה שלו ארץ ישראל כמעט לא קיימת. יש בה את ההיסטוריה של העם היהודי ואת הגאולה שוודאי תתרחש בארץ ישראל, אבל זה ההקשר היחיד. כנראה שבסופו של דבר מקובל ששואף להגיע לדרגות הרוחניות הגבוהות ביותר, לא יכול בלי ארץ ישראל".
בלי קטגוריות
אריק איינשטיין, יהודית רביץ, יצחק קלפטר, שלמה יידוב, שלמה גרוניך, עפרה חזה – זוהי רשימה חלקית בלבד של אמנים ששם־טוב לוי עבד איתם. לוי אחראי ללחנים רבים שהפכו לנכסי צאן ברזל במוזיקה הישראלית, כמו "שיר אחרי מלחמה", "הנסיך הקטן", "בלילות הסתיו", "יכול להיות שזה נגמר" ורבים אחרים. בנוסף, הוא מתחזק כבר עשרות שנים קריירת סולו, שבה הוא לא חושש ללכת לאזורים חדשים ומעניינים כמו פיוטים מצד אחד, או קלאסי וג'אז מצד שני. הוא בן 74, שייך לדור הנפילים של המוזיקה הישראלית. אני שואל את לוי מה גרם דווקא לו, מכל הדור הזה, להתחבר למוזיקה היהודית. התחייה של הפיוט, שהחלה לפני כשני עשורים, התרחשה בקרב דור המוזיקאים הצעיר יותר.
"אני לא יודע אם נכון לחלק את זה לדורות", הוא מסתייג מהחלוקה שאני מציע. "יש כל מיני אנשים בכל דור. למשל, לא ניגנתי עכשיו איזה חודש וחצי בגלל המלחמה, לא נגעתי בשום כלי. לעומת זאת יש כאלה שדווקא בגלל המצב ניגנו ויצרו, וזו הדרך שלהם להתמודד. כל אחד מגיב אחרת לדברים אחרים.
"בשנת 2001 עשיתי מוזיקה לסרט 'כיכר החלומות', ולצורך זה הבמאי בני תורתי השמיע לי הרבה מוזיקה פרסית, טורקית, מוזיקה ממרוקו. התחלתי להתעניין קצת במוזיקה הזו. לפני זה הייתי שומע אותה פה ושם אבל לא התעמקתי בה. למדתי להכיר כלים מיוחדים, והתחברתי לתרבות שלמה ומעניינת. איפה שיש תרבות עם עושר, עומק ודברים מעניינים, אני משתדל להיות שם. בשלב מסוים החליטו ב'בית הקונפדרציה' לעשות מופע משירי הרמח"ל, וחיברו ביני ובין הרב דוד מנחם. לא היה לי מושג במי מדובר, אבל בזכות הלימוד המשותף עם דוד, שהוא באמת ידען עצום, הלכתי ונחשפתי לדמותו המיוחדת".
להגיע ישר לטקסטים המיסטיים של הרמח"ל, בלי לעבור קודם ברבי יהודה הלוי למשל, זו לא קפיצת מדרגה גבוהה מדי?
"התנסיתי בעבר בהלחנת שירי משוררים כמו ביאליק, אלתרמן, לאה גולדברג, חלפי ואחרים. אני לא משורר לצערי, ולכן כל הזמן מחפש טקסטים שיאתגרו אותי. המשותף למשוררים הללו ולרמח"ל זו הפילוסופיה העמוקה שיש בכתבים שלהם. אני לא אדם שקורא ספרים יותר מדי, אבל את 'מסילת ישרים' קראתי שלוש פעמים. ההתחלה של הספר שבתה אותי מיד: 'החיבור הזה לא חיברתיו ללמד לבני האדם את אשר לא ידעו, אלא להזכירם את הידוע להם כבר ומפורסם אצלם פרסום גדול'. מי שמתחיל ספר בכזו צניעות, קונה אותי. והספר עצמו, לעומת טקסטים פילוסופיים מרדימים שקראתי בצעירותי, מדהים כמה הוא רלוונטי להיום להתעסקות במסורת, מוסר וחוכמה אנושית".
המופע מתקיים במסגרת "ימי העוד", ומטבע הדברים הוא יכלול הרבה נגינה בכלים אוריינטליים מהמזרח. הרמח"ל היה אירופי, בן תקופת הבארוק, וסביר להניח שכמי שהיה מעורה בתרבות זמנו הוא שמע למשל את המוזיקה של ויוואלדי, שחי באותן שנים והיה בן ארצו, ולא מוזיקה מהמזרח. אתה עצמך צמחת מהמוזיקה הקלאסית, ובמקום להלחין את מה שנראה מובן מאליו, מוזיקה קלאסית לרמח"ל, הלכתם על מוזיקה מאזורים אחרים לגמרי – גם שלו וגם שלך. זו בחירה מעניינת.
"יש נטייה להרבה אנשים, גם לרדיו, לחלק מוזיקאים לקטגוריות: אתה שירי ארץ ישראל הישנה, אתה רוק, אתה ג'אז. הם צריכים הגדרות ולקטלג דברים. אז אני לא מתחבר לשום קטלוג, ואל תשים אותי בשום קובייה. נכון שאני בא מהעולם הקלאסי, אבל גדלתי בבית בולגרי ואני מכיר מוזיקה בלקנית יותר מרוב האנשים כאן. ונכון שאני גר היום בתל־אביב אבל גדלתי בשעריים ברחובות, שכונה של תימנים, ואני מכיר מוזיקה תימנית יותר מרוב התימנים. תמיד שילבתי סגנונות בהלחנה שלי, וזה נכון גם במופע הנוכחי. מי שיבוא יגלה בו גם אלמנטים קלאסיים מובהקים. גם בתור קהל, אם אני הולך להופעה ומישהו מנגן רק ג'אז במשך שעתיים, בשלב מסוים אני אשתעמם".
הרב דוד מנחם: "הרב הנזיר אמר ששלוש קבוצות בעם ישראל ראו ברמח"ל את השורש שלהם: החסידות לקחה את כתבי הקבלה, המתנגדים את המוסר, והמשכילים את המחזות. ביאליק קרא לעם ישראל להשיב את הכבוד האבוד של הרמח"ל"
"שער הכבוד של היצירה העברית"
ואם לא השכלנו עד היום לקבוע את שם ר' משה חיים לוצאטו כ'מזוזה' בשער הכבוד של היכל היצירה העברית, אשר כל היוצא והנכנס יגע בה בחרדת קדש וישק ידו למו פיו; ואם עד עתה לא ידענו להשכין את אור חייו ואישיותו ויצירי רוחו בנפש הדור, אור תמיד לא יכבה – אות הוא כי אכן דלונוּ, דלונוּ עד מאד.
זוהי פסקת הסיום של המסה הקצרה "הבחור מפאדובה", שכתב חיים נחמן ביאליק ב־1928, ושבה הוא מרעיף שבחים על דמותו של הרמח"ל ורואה בו מבשר התחייה היהודית. כותרת המסה לקוחה ממכתבו של אחד מתלמידי הרמח"ל, שכתב לרבותיו בהתרגשות על הדברים שהוא לומד מרבו. המילה "בחור" הייתה אז מלשון "נבחר", אולם במהרה הפכה לביטוי של לעג כאשר החל הפולמוס על דרכו של הרמח"ל, זה שכאמור אילץ אותו לנדוד לאמסטרדם.
בתחילת המסה מצטט ביאליק קטע מהקדמת הרמח"ל לספרו "זוהר תניינא" (הזוהר השני), שכשמו כן הוא, המשך לספר הזוהר: "אשריך ואשרי חלקך, אתה היית משען לשכינה בגלותה, אתה עתה תכין לה כיסא כבוד להוציאה משביה, אתה תהיה מנהל לה, אתה האירות לה באורך העליון". הספר עצמו לא שרד ברובו, וביאליק מעלה את השאלה אם מדובר בדברים שהרמח"ל כותב על עצמו. השאלה מתחזקת כאשר נזכרים בהקדמה ל"מסילת ישרים", שהיא התגלמות הצניעות.
שם־טוב לוי: "אני לא אדם שקורא ספרים יותר מדי, אבל את 'מסילת ישרים' קראתי שלוש פעמים. לעומת טקסטים פילוסופיים מרדימים שקראתי בצעירותי, מדהים כמה הוא רלוונטי להתעסקות במסורת, מוסר וחוכמה אנושית"
הדואליות הזו בכתביו ובדמותו של הרמח"ל, אומר הרב דוד מנחם, היא חלק מסוד קסמו: "בעיני ביאליק הרמח"ל היה המשיח, משיח השפה העברית. זו עמדה שלא כל אחד יכול לזכות בה. הרב הנזיר אמר ששלוש קבוצות בעם ישראל ראו ברמח"ל את ההתחלה והשורש שלהם: החסידות לקחה את כתבי הקבלה והמיסטיקה שלו, המתנגדים לקחו את המוסר, והמשכילים לקחו את המחזות. ביאליק קרא לעם ישראל להשיב את הכבוד האבוד של הרמח"ל, שבחייו היה נדכה ומוחרם, וגם אחרי מותו. מה שזוכרים ממנו במקרה הטוב זה רק את 'מסילת ישרים'. אין לי ספק שהוא היה עניו גדול.
"משפטי ההתפארות העצמית לכאורה שהוא כתב בתחילת הזוהר השני, הם לדעתי כמו שישנו אירוע רפואי דחוף ומחפשים רופא. זה לא הזמן לרופא בקהל להצטנע, הוא צריך להתקדם קדימה ולצעוק 'אני רופא'. זה מה שהרמח"ל עושה פה. אתה חייב להעלות את עצמך, שקהל הקוראים ידע מי כתב את החיבור כדי לסייע לגאולה לעם ישראל. אם לחזור למסה של ביאליק, ברגע שראיתי אצלו את הביטוי 'מזוזה בשער הכבוד של היצירה העברית' על הרמח"ל, היה לי ברור שאת המופע הזה אעשה עם שם־טוב לוי. אדם שבמשך עשורים עומד בפתח היכל היצירה העברית, ואפילו הלחין את הפסקול של 'עמוד האש'".
אז היינו צריכים לעבור את שלבי תחיית עולם הפיוט, דרך אבן־גבירול ורבי יהודה הלוי, ורק עכשיו אנחנו בשלים לרמח"ל, או שהיה אפשר גם להתחיל את הדרך עם יצירותיו?
"המאורע המתגלגל הזה של תחיית הפיוט קרה בגלל שני דברים. מאז רצח רבין חזרנו לארון הספרים היהודי, וחלק מארון הספרים היהודי זה הפיוטים. הדבר השני הוא שהישראלים נפתחו למוזיקת עולם, ופתאום הבנו שאין צורך לנסוע עד סוף העולם כדי לשמוע מוזיקת עולם, כשיש לך פה שירת הבקשות של יהודי מרוקו, של סוריה ושל עיראק. המוזיקה הכי אותנטית של העולם נמצאת פה, עם יהודים שהגיעו לכאן מכל העולם. אנחנו העם הכי אוניברסלי מבחינה מוזיקלית. לכן אני כן חושב שזה דבר שהתפתח. יכולנו לעסוק כבר בהתחלה ברמח"ל, אבל לא היו לחנים לכתבים שלו כמו שהיו לרבי יהודה הלוי ולאבן־גבירול. הפיוטים שתפסו בהתחלה היו עיבודים ללחנים עממיים שציבור גדול הכיר".
בנימה אישית אומר הרב מנחם: "כמי שמלווה את תחיית הפיוט, אם היית שואל אותי כבחור האם אהיה פייטן, הייתי אומר לך מה פתאום. אני ממשפחה של פייטנים. סבא שלי היה פייטן גדול, דודים שלי, בני דודים שלי הם הפייטנים הכי מפורסמים במסורת הספרדית ירושלמית. אבל אני? רציתי להיות דיין, ראש ישיבה, מחשבות אחרות לגמרי. ואז פתאום הציבור הישראלי גילה את הפיוטים ונקראתי לדגל. ביקשו ממני ללמד פיוטים".
מבט מלמעלה
אי אפשר להתעלם מהתקופה הקשה שאנחנו נמצאים בה. האם העובדה שהמופע הזה לוקח אותנו הרבה אחורה בזמן, למאה ה־18, ולא נוגע בשום צורה בכאן ובעכשיו, זו הדרך שלכם לנסות ולרומם קצת את מצב הנפש הישראלית, לתת לה שעה ומשהו של אסקפיזם יהודי?
שם־טוב לוי: "אני לא יודע לגבי המחשבות של המארגנים, אבל התשובה שלי לזה היא חיובית בהחלט. זו תרופה בשבילי, משהו בשביל לשמור על השפיות. אמרתי כבר שחודש וחצי לא נגעתי בשום כלי ולא ניגנתי, והמופע הזה חייב אותי לחזור ולהתעסק עם תחום שהוא החיים שלי. ברור לי שמופע משירי הרמח"ל לא מיועד לכל המוני בית ישראל. אין מה לעשות, זה חומר מורכב. אבל חשוב לקיים גם מופעים כאלה. מהמעט שהופעתי בהתנדבות בתקופה הזו, זה עושה טוב גם לי וגם לקהל".
הרב דוד מנחם: "מאז שמחת תורה כל מה שעשיתי היה בהתנדבות, כמו שם־טוב. המצב באמת לא פשוט, אבל אני רוצה שאנשים ידעו שדמותו של הרמח"ל יכולה לעודד אותנו דווקא בשעה כזו. הרמח"ל סיים את חייו בצורה לא נחמדה. הוא היה בן פחות מארבעים כשהוא, אשתו ובנו מתו באותו יום במגפה שפקדה את ארץ ישראל. שלושתם קבורים בכפר יאסיף. ובכל זאת, למרות הסוף הנורא והגיל הצעיר, שמו של הרמח"ל הולך לפניו ומאיר את חיינו עד היום. גם במצב קשה צריך לדעת שהקושי עובר, העיקר הוא מה נשאר.
"בהתחלה הסתובבתי בין משפחות של מפונים. מאז נוספו כל כך הרבה משפחות שכולות של חיילים. יש לי כמה וכמה חברים שהפכו להורים שכולים. זה קשה מנשוא. יש לי גם שישה בני משפחה קרובים שמגויסים, כולם קרביים. אני מנסה לחזק את עצמי באמצעות דמויות של אנשים שהכרתי כצדיקים. תראה את שומר המסך שלי בסלולרי, תמונה של הרב כדורי זצ"ל. אף פעם לא שמתי שומר מסך של מישהו. פתאום אתה רוצה לידך את האנשים האלה, שיש להם איזה מבט־על על המציאות. בזכותם אנחנו יודעים שיש שבר גדול ואנחנו יודעים שהוא יעבור. אני לא יודע איך, אין לי מושג, אבל אני בטוח שיהיה טוב".
המופע "הבחור מפאדובה", שינעל את פסטיבל "ימי העוד", יתקיים במוצאי השבת הקרובה, 30.12, בשעה 21:00, במרכז "הצוללת הצהובה" בירושלים
