הנוסעים בכבישי עוטף עזה מכירים את הדרכים הישרות, הארוכות והשלוות, אשר בצידיהן שדות אינסופיים שצבעיהם מתחלפים לפי עונות השנה: חיטה ירוקה, אדמה חומה, פריחה אדומה והרבה שמיים תכולים. תושבי האזור חיים מאז ומתמיד במעין דואליות. מחד, מרחב מישורי עם אופק מרהיב של זריחות, שקיעות ושקט פסטורלי. מאידך, ברגע אחד מהפך מהיר לקו החזית ולחיים בצל המלחמה.
פריחת הכלניות במרבדים אינסופיים של אדום בוהק, שבעקבותיהם נולד פסטיבל "דרום אדום" שמשך אליו אלפים בכל שנה, הוביל גם לפריחה בתחומי התרבות והאמנות. עשרות שנים של אמנות תוססת, סדנאות יצירה, תערוכות מגוונות ושלל פעילויות, נבלמו בשבעה באוקטובר. במתקפה הרצחנית נפגעו רבים מן האמנים ובני משפחותיהם, והגלריות והסדנאות על תכולתן ניזוקו קשות. האמנים מתקשים לחזור וליצור, אולם כמה מהם מתאמצים להמשיך ביצירה כלשהי ממקום מפלטם בבתי המלון, למרות התנאים המורכבים.
הגלריה הבולטת ביותר בנגב המערבי היא גלריה בארי, שנוסדה באוקטובר 1986 לרגל חגיגות הארבעים לייסוד הקיבוץ. מייסדיה היו אלון כסלו ואורית סבירסקי, שהייתה גם האוצרת הראשונה של הגלריה. בהצהרת הכוונות עם ייסוד הגלריה נכתב שמטרתה "להביא אמנות ישראלית עכשווית במיטבה אל הפריפריה שלנו, ולחשוף את הציבור לתרבות ולאמנות המתרחשת בארץ". אוצרות הגלריה הן ד"ר זיוה ילין, שהוריה היו ממקימי הקיבוץ והאמנית סופי ברזון-מקאי שחיה בבארי כבר 30 שנה.
ביום הטבח בבארי הוחרבה הגלריה כליל. מבנה העץ שבו שכנה, במרכז הקיבוץ, נשרף כולו, ועימו עלו באש עבודותיה של הצלמת אסנת בן־דב, שהציגה באותם ימים תערוכת יחיד בשם "צל של ציפור חולפת". ילין הסתגרה בביתה באותו יום במשך 12 שעות ארוכות, יחד עם בן זוגה חיים, לשעבר ראש המועצה האזורית אשכול וחבר כנסת. בהמשך הם חולצו ופונו למלון בים המלח. אורית סבירסקי, מייסדת הגלריה, נרצחה.
בגן העדן של ילדות
במהלך השנים הוצגו בגלריה בארי יותר מ־400 תערוכות של אמנים צעירים לצד ותיקים ומוכרים, והיא זכתה למוניטין מכובד ולהערכה רבה בזירת האמנות הישראלית. בעקבות חורבן קיבוץ בארי הוחלט להעביר את הגלריה למשכן זמני בבית רומנו בתל־אביב.
ילין, אמנית רב־תחומית, מתעדת בציוריה את חיי היום־יום ואת נופי הקיבוץ. "אני מציירת את בארי כל חיי, פשוט משום שאני חיה בה", היא אומרת בשיחה ממקום מושבה הארעי במלון דיוויד ים המלח, תוך שהיא מכינה תפאורה למסיבת חנוכה במלון. "יש אמנים שהולכים רחוק, מחפשים נושאים גדולים וחוקרים אותם. אני לא צריכה ללכת רחוק, אני מרגישה שיש לי הכל ליד הבית. אני יוצאת מהפתח של הסטודיו עד החורשה הקטנה והעלייה לחדר האוכל, וכל דבר שאני פוגשת בשביל אני מציירת. בחלק מהציורים אני מתבססת גם על צילומי ארכיון של הקיבוץ וזיכרונות ילדות. הבחירה לצייר את בארי נובעת מהאהבה למקום. כל מדרכה, כל עץ וכל בית מזכירים לי את הילדות ואת הגדילה במקום, וזה מרגש אותי".
בתחילת שנות האלפיים החלה ילין לצייר ציורים המושתתים על בסיס של שכבת צבע אדום עז ובוהק. הסיבה לכך הייתה אקראית לחלוטין: "יום אחד הגעתי לסטודיו ונגמר לי הצבע הלבן", היא מספרת. "רציתי לצייר, והיו לי כמה קופסאות של אדום שקיבלתי מנירלט. אז החלטתי שאם יש אדום אני אמרח אותו בתור שכבת בסיס, ואחר כך אוסיף לבן. לבסוף זה לא קרה, ונשארתי אך ורק עם האדום. ברגע שהתחלתי לצייר שחור על האדום הבוער והחי, הרגשתי שהשילוב הזה מדהים. הלבן נראה לי פתאום קר ומנוכר, רחוק ולא נוגע, והאדום בוער ומלא רגש".
קשה להתעלם מהסמליות של הצבע האדום בסביבה הזו – ממרבדי הכלניות שהקיפו מדי חורף את סביבת הקיבוץ, ועד הכרזת "צבע אדום" המתריעה מפני נפילת טילים. ואולם עבור ילין האדום מסמל עוצמה רגשית, תשוקה ואהבה.
ב־7 באוקטובר, היצירות שהיו מאוחסנות בסטודיו נפגעו מכדורי הירי אשר פצעו את הקנבס וחדרו דרכו. בדיעבד, היצירות שנוצרות בתוכן פיסות זיכרון ויופי, הפכו עדות לטבח הנורא ולדם הרב שנשפך בשבילי הקיבוץ ובבתיו. כך תיארה זאת ילין בפוסט שפרסמה בפייסבוק: "אתמול התבצע מבצע לחילוץ העבודות שלי מהסטודיו בבארי. משאית מלאה בעבודות הועמסה ונסעה לתל־אביב, למשרדים של אלי ארלוק, שבנדיבותו נתן להם מקלט. הסטודיו שלי הוא המבנה הישן ביותר בבארי, אחד מארבעה מבנים ערביים שננטשו במלחמת השחרור, לפני שבארי עברה למקום. כשבאו לפנות התברר שהחלונות במבנה נופצו בעקבות הקרבות שהתחוללו שם, ושהקליעים חדרו פנימה וחוררו את הציורים, ציורי המקום. החורים בציורים הפכו עדות מצמררת לקרבות על הבית".
מאז אותו יום, ילין יוצרת ללא הפסקה בתנאים המינימליים העומדים לרשותה במלון המפונים בים המלח. "אני יוצרת, הידיים שלי עובדות כל הזמן", היא משתפת. "בבקרים אני מציירת פורטרטים של הנרצחים של בארי, אחר הצהריים – פרויקטים עבור הקהילה, ובלילות אני נמצאת בבארי. בימים אני עסוקה ומחלקת את זמני בין ים המלח, תל־אביב או באר שבע, אבל בלילה נפשי נודדת לבארי. אני שם, רצה, בורחת, מתחבאת. כל סיפורי האימה שסיפרו לי חודרים לחלומות. גם אם פיזית אני לא בבארי, הנפש שלי תמיד שם, לא יכולה לעזוב".
אחד מציוריה של ילין שניזוקו, "כביש מתעקל", נתלה בתערוכת הקבע של המחלקה לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל. בציור, שכולו צבוע אדום, נראות עכשיו גם שתי נקודות לבנות, המנציחות את הרסיסים שפגעו בציור.
ידיים נוברות באדמה
סופי ברזון-מקאי חולצה גם היא מהתופת בקיבוץ. ביצירתה תיעדה, בעזרת עדשת מצלמתה, את ביתה הצנוע בקיבוץ. בתערוכה "מי כסף ואדמת כוכבים", שתעלה בקרוב בגלריה הירושלמית "סטודיו משלך", היא מציגה סדרת עבודות צילום מתוך ביתה בשלוש השנים האחרונות, מקום שהמציאות פלשה אליו בפתאומיות ב־7 באוקטובר. העבודות העדינות, העוסקות באימהות ובזהות, הן כעת שריד לבית שכבר לא קיים.
תיאורי נופים מקומיים ויומיומיים של חיי הקיבוץ מופיעים גם בעבודותיה של אמנית צעירה בשם רעות ישעיהו, שסבה וסבתה, רות ויהודה פז־גינגולד, היו ממקימי קיבוץ כיסופים. הקיבוץ היה חלק בלתי נפרד מנוף ילדותה של האמנית, וחיי היום־יום בקיבוץ ותיאור בית המשפחה הם מוטיבים חוזרים בעבודותיה. העבודות המוצגות בימים אלה בתערוכה "כיסופים", אף היא ב"סטודיו משלך", מכילות רסיסי תיעוד והתבוננות אשר הפכו באחת לזיכרון חי של הקיבוץ בימיו היפים.
ב"משכן לאמנות עין חרוד" הוכשר חלל ייעודי לצורך הצגת תערוכות ועבודות אמנות ששרדו את המתקפה בעוטף עזה. האמן הרן כסלו, יליד קיבוץ בארי, הסתגר אף הוא במשך שעות ארוכות ב־7 באוקטובר עם בת זוגו וילדיו במרחב המוגן, כאשר מחבלים מתדפקים על דלתם. כעת הוא מציג בתערוכה "חרדת קיבוץ", באוצרותו של אבי לובין, תשע עבודות שחולצו מהסטודיו שלו. בדברי האוצֵר מוסבר כי התערוכות הללו ממשיכות את הרוח שעמדה מאחורי ייסוד המשכן – השאיפה להציל תרבות יהודית מהכחדה בתקופת מלחמת העולם השנייה ולשמר עבודות של אמנים יהודים מקהילות שלמות שנעלמו.
בתערוכה מוצגים ציוריו של כסלו מהשנתיים האחרונות, שבהם צייר את הנופים היפים של בארי תוך מתן ביטוי לתחושות החרדה, הפחד והסכנה שבעבעו בו. ציוריו של כסלו רגשיים, גועשים וסוערים, ומתאפיינים בהתזת כמויות גדולות של צבע ושימוש בכלים חדים כמו סכינים וכלי גינון. אמנים נוספים מן העוטף שעבודותיהם יוצגו בהמשך בעין־חרוד הם טל מצליח, מור רימר, טל סימון ויאיר אסולין.
גורמים בישראל פועלים להציג את עבודות האמנים ברחבי העולם, כדי לספר את סיפור הטבח והטראומה גם באמצעים חזותיים ורב־חושיים. ביוזמתה של מאיה קציר, נספחת התרבות בשגרירות ישראל באיטליה, נפתחה בתחילת דצמבר במוזיאון מקסי היוקרתי באיטליה תערוכת הווידאו "תשעים וחמישה אחוזים גן עדן, חמישה אחוזים גיהינום" – משפט שרווח בפי תושבי העוטף לפני 7 באוקטובר כדי לתאר את מציאות חייהם. מוצג בה סרט בן 50 דקות שמורכב מחמש עבודות וידאו שהוצגו במהלך השנים בגלריית בארי.
אחת מהן היא "מכתוב", של האמן שמעון פינטו. פינטו, אמן חוזר בתשובה יליד ערד, בילה את שנות התבגרותו בקיבוץ בארי כילד־חוץ ב"קבוצת עירית". עד היום חברי הקבוצה מחוברים זה לזה, אף שהתפזרו למקומות שונים בארץ ובחו"ל. העבודה "מכתוב" מתכתבת באופן מצמרר עם אירועי התקופה. נראות בה ידיו של ילד חופרות באדמה בתנועות חיפוש, נבירה והוצאת אדמה, המלווות בהתנשמות בלתי פוסקת. מנגד ניצב עץ מת ללא תנועה, כשהעננים נעים מאחוריו. פינטו מסביר כי ידי הילד מחפשות תשובות לעולם החיים והמוות ותרות אחר תשובה שתספק אותן, תשובה שאינה בת־השגה. העבודה מבוססת על זיכרון ילדות שנצרב בזיכרונו של האמן וקשור אף הוא לקיבוץ.
"המפגש שלי עם קיבוץ בארי", מספר פינטו, "החל בשנת 1973, כאשר באדמת הקיבוץ נטמן אח של אימא שלי. הרבנות הצבאית החליטה אז להביא את גופות החללים מסיני ולטמון אותם בחלקה זמנית. זה מתכתב עם קבורת הנרצחים מ־7 באוקטובר, שנעשתה מחוץ לקיבוץ בארי. הידיים של הילד מתכתבות עם הילדים שניסו להסתתר, הנשימות מתקשרות לבריחה, והעץ היבש שנשאר סמוך לגלריה היום".
ד"ר זיוה ילין, האוצרת של גלריה בארי: "בבקרים אני מציירת פורטרטים של הנרצחים, ובלילות נפשי נודדת לבארי. אני שם, רצה, בורחת, מתחבאת. כל סיפורי האימה שסיפרו לי חודרים לחלומות. גם אם פיזית אני לא בבארי, הנפש שלי תמיד שם, לא יכולה לעזוב"
שברי הזכוכית
גלריית "הבית הלבן", מפעל חייו של חיים פרי, קולנוען בעברו, מסגר, פַּסל ופעיל שלום – הייתה פנינת חן ששכנה באמצע השדות בין נירים וניר־עוז. הגלריה רחבת הידיים אירחה תערוכות מגוונות לאורך השנה, והתפרסמה כבית לאמנים מעוטף עזה ומכל הארץ. פרי בן ה־79, נחטף לעזה וטרם שב. גורלו וגורלה של הגלריה שהקים לוטים כעת בערפל.
רבים מן האמנים בעוטף עזה הם חקלאים, המקדישים את זמנם הפנוי ליצירת אמנות. חודשים ספורים לפני הטבח נפתחה בגלריה של המועצה האזורית שדות־נגב התערוכה "תבנית נוף" באוצרותה של יהל זקס, אשר התמקדה בנופי אדם וטבע מקומיים. בתערוכה הוצגו עבודות מרהיבות של אמן הזכוכית אהרן וינטר, אשר עסק רוב ימיו בחקלאות תחת השמש הקופחת. כיום הוא פנסיונר ובעל סטודיו לאמנות זכוכית. הסטודיו בנוי על גבי "בית האימון" הישן במשק שבכפר־מימון. את אהבתו לאדמה, לצומח ולנופי המקום מבטא וינטר בפסיפסי זכוכית ובטכניקות שונות של ויטראז' ופיוזינג (היתוך), ושילובן עם עבודת מתכת. הוא משתמש באור הטבעי כדי להדגיש את הצבעוניות העזה שביצירותיו. באופן מצמרר, העבודות שהוצגו בתערוכה הפכו לפיסות זיכרון ועדות ליופי ולפסטורליות של חבל ארץ יפהפה, שנגדעו בן־רגע.
בתערוכה הוצגו גם צילומים יפהפיים של טבע וחקלאות, מעשה ידי הצלם אמנון ארד. ארד, שהוריו עסקו בחקלאות ובגידול פרחים, גדל בשדות הנגב המערבי, מקום מושבו גם כיום. לאחרונה הוציא לאור ספר תצלומים יפהפה בשם "עוטף ישראל", אשר הפך בעל כורחו לזיכרון חי של אזור חרב.
באופן טרגי, מיגוניות הבטון שהוצבו על כבישי העוטף ועוטרו בציורי פרחים, ציפורים, ילדים וסמלים נוספים של אופטימיות ותקווה, פרי יצירתו של אמן ציורי הקיר אסף מיארה, הפכו למלכודות מוות בידי מחבלי חמאס. הציורים על קירות המיגוניות הם מיזם רב־שנים של המועצות המקומיות ופדרציות יהודיות מחו"ל. סיפור גבורתו של ענר שפירא הי"ד, אשר בלם בגופו את רימוני הנפץ של המרצחים, אירע במיגונית שעוטרה בציפורי שיר נחות על ענף. מחוץ למיגונית בעיירה שדרות מוצבת ספרייה ציבורית קטנה וחינמית, המיועדת לרווחת הממתינים בתחנה. ב־7 אוקטובר נטבחו בה קשישים, חלקם ניצולי שואה, אשר המתינו בתחנה בדרכם לפעילות.
אמני ואמניות העוטף התמקדו לאורך השנים במוטיבים של בית, טבע ונופים. באמצעות חומר, קו, צורה וצבע הם ביטאו זיכרונות ילדות נעימים, יופי עדין ושלווה מיוחדת במינה. האם הרגישו את העראיות והשבריריות בחיים על קו החזית, וחשו צורך להנציחם? או שמא האהבה והחיבור למקום בלבד הם שעמדו בבסיס עבודתם? כך או כך, עבודות אלה הפכו לתיעוד נדיר של חבל ארץ פסטורלי הצבוע בירוק, כחול ואדום, אשר הפך בזמן קצר לתל חורבות ואפר, הצבוע בשחור ובאפור.
