פרשתנו היא העשירה במצוות מכל פרשיות התורה. אמנם רוב המצוות הנזכרות בה כבר נזכרו בחומשים קודמים, אך בדרך כלל אין מדובר רק על חזרה של מה שנאמר. יש לדייק ולגלות את התוספת או החידוש בהגדרת המצווה או בפרטיה מעבר לנכתב בספרים הקודמים ולהבין מדוע נוסחה מצווה מסוימת בספר דברים באופן אחר מאשר בחומשים הקודמים.
דוגמה לכך נמצא באיסור ריבית המופיע בתורה בשלושה חומשים שונים. בספר שמות (כב, כד) נאמר: "אם כסף תלוה את עמי את העני עמך לא תהיה לו כנשה, לא תשימון עליו נשך". בספר ויקרא (כה, לה־לז) נאמר: "וכי ימוך אחיך ומטה ידוע עמך והחזקת בו גר ותושב וחי עמך. אל תקח מאתו נשך ותרבית ויראת מא־להיך וחי אחיך עמך. את כספך לא תתן לו בנשך, ובמרבית לא תתן אכלך". ובפרשתנו (דברים כג, כ) נאמר: "לא תשיך לאחיך נשך כסף נשך אכל נשך כל דבר אשר ישך. לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' א־להיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה".
שלושה הבדלים בולטים בתיאור שבפרשתנו לעומת שני המקומות הראשונים:
א. בפרשתנו אנו למדים, לראשונה, שיש הבדל בין ישראל לבין נוכרים. בעוד שאסור להלוות לישראל בריבית, ישנו היתר (ואולי אפילו ציווי, כדעת מפרשים אחדים) להלוות לנוכרי בריבית. בפשט הדברים נראה כי במובן מסוים האפשרות להלוות לנוכרי נותנת מענה להפסד הכלכלי הנגרם כתוצאה מהאיסור להלוות בריבית לישראל. בשאר הפרשיות אמנם נזכרים הביטויים "עמי" ו"אחיך" (ומכאן ניתן אולי ללמוד לגבי נוכרי), אולם לא מודגשת בצורה ברורה ההנגדה בין ישראל ובין הנוכרים.
ב. בעוד שבתיאורים שבחומשים ויקרא ושמות יש אזכור של עניים או אנשים חלשים חברתית הזקוקים לעזרה (גר ותושב), בפרשתנו לא נזכרים אנשים כאלו.
ג. בעוד בשתי הפרשיות הראשונות איסור לקיחת נשך הוא בכסף או באוכל, בפרשתנו מרבים גם "כל דבר אשר ישך", ללמדך שעל כל דבר שמלווים, לא רק כסף או אוכל (כפירוש הרמב"ן, ש"אפילו באבני הבנין ושאר הנלוים"), אסור לקבל יתר על מה שהלווה.
מה פשר ההבדלים? מדוע נוסחה פרשת ריבית בצורה כזו בחומש דברים?
חיזוק האחווה היהודית
המפתח לפתרון השאלה נעוץ בתזה המרכזית בקריאת ספר דברים: הספר נאמר לדור הנכנסים לארץ ישראל, בעוד ספרי שמות, ויקרא ובמדבר נאמרו לדור יוצאי מצרים ואנשי המדבר. בסיפא של הצגת איסור ריבית בפרשתנו מחודד הרעיון: "למען יברכך ה' א־להיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה". לאמור, דווקא בבואכם לארץ ישראל יש חשיבות לשמור על ענייני ריבית דווקא בצורה שבה הם נוסחו בפרשתנו, כפי שעמד על כך הרש"ר הירש:
הצדדים האופייניים של איסור זה נזכרו רק בקובץ הזה שנכתב לצורך באי הארץ. שכן עיקר המשא והמתן המסחרי והלאומי התחיל רק עם ההתיישבות בארץ, ולצורך אותו משא ומתן יש חשיבות גדולה למצות הלוואה בלא ריבית, וביחוד לאיסור כל ריבית על הלוואה. יש באלה כדי לטפח אותה רוח שתשפיע על היחסים החברתיים של העם. ורק היא תעצב אותם כך שיהיו ראויים לעזרת ה' ולברכתו.
לדור יוצאי מצרים ושוכני המדבר נאמר הציווי שנגע למציאות שבה פעלו במשך ארבעים שנות נדודים במדבר. הדגש היה על הצורך לסייע לחלשים ולנזקקים. ההקשר הוא הלוואה לעני ולחלש על ידי מתן כסף או אוכל שיקימו מעפר דל ויחיו אותו, שנאמר "וחי אחיך עמך". בספר דברים, לעומת זאת, לא נזכרת כלל ההלוואה לעני ולחלש. ההקשר הוא של חיי המסחר, "בכל משלח ידך", וההלוואה היא גם כן מסחרית, כאשר שני הצדדים אמורים להרוויח בסופו של דבר.
כאן המקום להזדקק לשאלה מדוע נאסרה לקיחת ריבית מישראל, אך לגבי הנוכרי היא הותרה. האין כאן הפליה וגזענות? התשובה לכך היא שאין כל בעיה מוסרית ומשפטית בלקיחת ריבית, "כי הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי ראוי כי האנשים עם ממונם, כספם וזהבם ותירושם ודגנם ראוי שירויחו" (אברבנאל). כל העולם המסחרי החל משנים קדמוניות מיוסד על ריבית. ומדוע הדבר נאסר בישראל? על כך עונה הרמב"ן שהדבר נאסר מצד "האחווה והחסד". האיסור הוא רק משום האחווה הישראלית. על כן מודגשים בכל שלוש הפרשיות המילים "אחיך" או "עמך". בדרך זו צעד גם הרש"ר הירש שכתב: "מבחינת המשפט הכללי אין בה בלקיחת הרבית, כשלעצמה, משום מעשה עוול בעיני התורה. הריבית איננה מנוגדת למושג המשפט, אלא לעקרון היסוד שעליו תיבנה החברה היהודית… העיקרון היהודי של איחוד העם מבחינה סוציאלית".
בפני הנכנסים לארץ ישראל ניצבים אתגרים מרובים. מצד אחד יש חשש מפני השפעתם של עמי כנען האליליים ועמים אחרים, ומצד שני יישוב הארץ מצריך פיתוח של חיי מסחר. דווקא בעת תחילת היישוב בארץ ישראל מצווה התורה לחזק את האחווה והסולידריות בישראל ולהבדיל בין ישראל לעמים. אחת הדרכים לעשות זאת היא שמירה על מצוות שהן ייחודיות כלפי ישראל אחיך ובהן המצווה לקיים חיי מסחר מתוך מידת החסד ולפנים משורת הדין, וזאת להבדיל מהיחסים המסחריים הרגילים עם הגויים.
פרופ' יובל סיני הוא נשיא מכללת אורות ישראל
