התקווה שהאקלים הציבורי המנוכר והמריר ישתנה בעקבות המלחמה, אין לה על מה שתסמוך. העצבים החשופים שלפני המלחמה יהיו חשופים יותר לאחריה. המחירים הכבדים של הלחימה, חוסר האמון בראשי צמרת הביטחון, במוסדות המדינה ובתקשורת, כמו גם האכזבה הקשה מהפרת הבטחת הביטחון של המדינה לאזרחיה, יצטרפו לאיום הקיומי ולכאב שחווינו, ומתוך החוויות הללו, ההאשמות רק יקצינו.
אינטימיות מתוך השלמה
סיבה נוספת להקצנה קשורה לתשוקתם של הישראלים לייעוד, ולשאיפתם שלמדינה יהיה חזון כלשהו. נקודת המוצא היא שהחיים במדינה הם כל־כך אתגריים, והמחיר שהם גובים כה יקר, עד שחייב להיות איזה רעיון שלמענו המדינה תתקיים, או לפחות רעיון שיאפיין אותה. גם אם לא מדובר בחזון ברור ומנוסח, לכל אדם בישראל יש דעה באשר לדמותה הראויה של המדינה ולרוח האידיאלית שתשרה בה. הישראלים מתקשים לקבל מדינה שנועדה כדי שכל אחד יחיה בה לפי דרכו; הם שואפים למדינה שמבטאת ערכים ורעיונות.
בשנת 1956, לקראת יום העצמאות השמיני של מדינת ישראל, כתב הרב סולובייצ'יק את מאמרו המכונן "קול דודי דופק". אחת התובנות המפורסמות של מאמר זה היא ההבחנה בין ברית הגורל לברית הייעוד. ברית הגורל היא הקשר שמאגד את החברה בשל עברה המשותף ומתוך הכורח שהוטלנו אליו יחדיו; ברית הייעוד מאחדת את הקבוצה סביב רעיון שיש להגשימו. לדעת הרב סולובייצ'יק יש צורך בשתי הבריתות. אלא שמאורעות המדינה, בעיקר בשנים האחרונות, הראו שדווקא ברית הייעוד היא גורם מפלג שמסכן את הקיום היהודי־ישראלי.
בליל הושענא רבה שלפני שמחת־תורה הטראגי, הגעתי ללמד שיעור מדרש בסוכתו של משה אוחיון אשר באופקים. אוחיון ביקש מכמה רבנים ללמד בחברותא עם מי שחולקים עליהם. כך ניסה להיות בין מי שממתנים את הקיטוב שהשתולל. בשמחת־תורה יצא משה להילחם במחבלים ובמהלך הקרב נרצחו הוא ובנו. בהלוויה נפגשתי עם זה שאיתו לימדתי את השיעור, ומול הקבר הפעור, נוכח האימה והיגון, עמדנו ותהינו: על מה לכל הרוחות העם הזה ביקש להתפרק? כיצד מחלוקת בדינם של שלושה דגלים, האם התחכמות של מחיצה הם או קישוט תמים, נעשתה עילה להתפוררות? תלוליות העפר שבבית־העלמין הנכיחו את ברית הגורל והגחיכו את ברית היעוד.
צריך להודות שברית הייעוד מעולם לא התקיימה, וגם אין בה שום צורך. העם היהודי ידע מחלוקות בשאלות יסודיות ובשאלות משניות. לא הייתה הסכמה בדבר כשרותו של עוף שריאתו פגומה, ולא בשאלת מהותה של הגאולה. גם לא היה צורך בהסכמות ובייעוד משותף. את השלם והראוי ראו בעלי התוספות באופן שונה מאוד מהרמב"ם, ואת דמותו וייעודו של המאמין ראה רבי חיים מבריסק באור שונה מזה של רבי נחמן מברסלב. ובכל זאת, כל אלו נמצאים בקאנון של העם היהודי. כדי להתקיים, מדינת ישראל אינה זקוקה לייעוד משותף וגם אינה יכולה להסכים על ייעוד משותף. יותר מכך, אובססיית ברית הייעוד מאיימת לקרוע את חברה בקרע שלא יהיה ניתן לאיחוי.
הרב סולובייצ'יק משתמש במושג "ברית" כדי לתאר את הגורל ואת הייעוד. זו אינה הברית המוכרת לנו, משום שבשפת היום־יום אנו מדברים על ברית כעל הסכמה. ברית גורל אינה הסכמה, וברית הייעוד, כאמור, איננה מסוגלת למצוא הסכמה. במשנת הרב שג"ר מופיעה הברית פעמים רבות, ואחת ממשמעויותיה היא הקבלה העצמית של האדם את מצבו. לא מדובר בהשלמה עם המצב אלא בכינון מערכת יחסים אינטימית עם המצב, מערכת יחסים שדווקא מעצימה אותו ומתוך כך מרחינה ומתקנת אותו.
בחירתם של שורדי המסיבה
האומנם נוכל לוותר על ברית הייעוד? מי שחונך על היותה של מדינת ישראל יסוד כיסא ה' בעולם, יתקשה לקבל שאכן המדינה היא לא יותר מאשר כיסא. לאמור, כלי ולא מהות. אך גם מי שחונך על רעיונות אידיאולוגיים אחרים, לא יזנח במהרה את חלומות ערכיו. האתגר הקשה ביותר הוא המרת ברית הייעוד בברית הצניעות. הבנה שנקלענו למקום שבו אנו קיימים, מקום שלא בחרנו בו, ושייתכן שאם הייתה בידינו בחירה – לא הוא היה העדיפות הראשונה. דווקא עם מקום זה ניתן, ברוחו של הרב שג"ר, ליצור ברית של קבלה והשלמה.
מדובר בהליך פנימי עמוק שדורש צניעות רבה. הייעוד, שהוא החלום של האדם, יוצר ניכור למקום שבו הוא נמצא בהווה, משום שהאדם הכלוא בתוך חלום הייעוד איננו מוכן לקבל את מצבו העכשווי. כך נוצר קונפליקט הכרחי בין האדם השואף לתיקון העולם, ובין העולם הממשי והפגום שהוא חי בו. אומנם לא ניתן לוותר על חלומות, שכן אדם ללא חלום יאבד חלק נכבד ממהותו, אך ניתן לוותר על אובססיית החלום.
האתגר הוא אפוא המרת הקונפליקט והניכור שבין האדם למקום שאליו גורלו הטיל אותו, למצב של הסכמה והשלמה אבל גם של מחויבות המגיעה מתוך אותה הסכמה. זוהי הברית המשוכללת של הגורל – לא ברית פסיבית כפי שמצופה מברית גורל, אלא קריאה להתפתחות. במערכת שיש בה השלמה והסכמה עם המצב כפי שהוא, מבלי לחתור לשינוי שלו, יכולה להתפתח אינטימיות. כך טבעו של הגורל, שמרגע שנקבל אותו ונחדול מלהיאבק בו, הוא כבר לא יהיה כפוי אלא בעל פוטנציאל מפרה. כל זאת בתנאי שרגע קבלת הגורל יהיה רגע נטישת הייעוד.
בסרטון שהופץ בימי החנוכה נראים כמה משורדי המסיבה ברעים מדליקים נרות חנוכה. ספק אם בחרו בפעולה זו ממניע דתי. יש לשער שהבחירה הייתה מתוך תחושת גורל היסטורי, ולפיכך המניע היה אינטימי, נטול יומרה דתית ונעדר טיעון אידיאולוגי. דווקא משום כך הפך מעשה זה לפנימי וכן. זוהי דוגמה להתפתחות שיכולה להתקיים רק מתוך קבלת הגורל ולא מתוך ייעוד.
נטישת ברית הייעוד מציבה אתגרים רבים, משום שכל ארגון ומפעל צריכים יעדים. אך ההצעה לנטישת ברית הייעוד אינה מתכוונת לנטישת כל ייעוד, אלא לנטישת הרעיון שאכן ניתן לכרות ברית באשר אליו. זאת ועוד, הייעוד שמציב הרב סולובייצ'יק הוא אכן ייעוד שלא ניתן לכרות עליו ברית, אולם ניתן לכרות ברית על הצורך הקיומי, על הצרכים ולא על הרעיונות. שחרור מאובססיית הייעוד אינו ויתור על ייעוד; הוא ויתור על כך שמגזר זה או אחר ישאף שהייעוד שבו הוא מאמין יהפוך לייעוד של הכלל. מתוך צניעות זו תתאפשר צמיחה טבעית או לפחות הכרה ברעיונות משותפים, כזו שלעולם לא תוכל לצמוח מתוך חלום הייעוד אלא רק מתוך קבלת הגורל.
למי שמקורות החינוך שלו הם אידיאולוגיים קשה מאוד לוותר על ברית הייעוד, אך ויתור זה יאפשר מרחבים משוחררים, רכים וחסרי איום, שבהם ניתן יהיה לקיים סקרנות, אופקים חדשים והבלחות שונות של יעדים שיתגבשו באופן טבעי. באופן כזה ייווצרו אזורי סולידריות מקומית. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
