החוחית באומנות, בספרות ובמצוות שילוח הקן

במבט ראשון נראית מצוות שילוח הקן חריגה ובלתי שייכת בפרשת כי תצא, העמוסה במצוות שבין אדם לחברו, בין גברים לנשים, בין הורים לילדים, בין יהודי לגוי, בין מעסיק לפועל ובין עשיר לעני. במצוות אלה מכינה התורה את בני ישראל לקראת הכניסה לארץ, ומעצבת אותם כחברה המושתתת על יסודות מוסריים־דתיים איתנים. אך מצוות שילוח הקן שונה מהן. היא מתארת מפגש לא בין אדם לאדם אלא בין אדם לציפור, "אמא ציפורה".

ציפור נקרית בדרכנו ואנו רואים אותה. זה אינו רגע מובן מאליו. הציפור קטנה ומעופפת, האדם גדול וטרוד. בעולם שלנו, המתועש, העמוס והרועש, מי נושא עיניו אל ציפור קטנה? מי מאזין לשירתה? על מפגש בין אדם לציפור כותב המשורר נתן זך:

רָאִיתִי צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי, / הַצִּפּוֹר רָאֲתָה אוֹתִי, / צִפּוֹר רַבַּת יֹפִי כָּזֹאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד / עַד יוֹם מוֹתִי. / עָבַר אוֹתִי אָז רֶטֶט שֶל שֶׁמֶשׁ. / אָמַרְתִּי מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם. / מִלִּים שֶׁאָמַרְתִּי אֶמֶש / לֹא אֹמַר עוֹד הַיּוֹם.
(בתוך "כל החלב והדבש", 1981)

זך רואה במפגש בין האדם לציפור מפגש הדדי וחד־פעמי. בעיניו מי שזוכה למפגש אמיתי עם ציפור זוכה להתגלות קטנה. הוא פוגש ביפי הבריאה הנמצא בתוך הפרטים הקטנים והצנועים של המציאות, אותם פרטים החולפים בחיינו כמו ציפור קטנה שעפה בשמים או נחה על ענף. זך אינו מתאר ציפור מסוימת. כל מפגש עם כל ציפור עשוי להיות כזה שיש בו "רֶטֶט שֶל שֶׁמֶשׁ" ו" מִלִּים שֶׁל שָׁלוֹם". אם רק נשכיל לראות.

סף בין חוץ ופנים

אחת מיצירות האמנות האהובות עליי מתארת חוחית, ציפור שיר קטנה וצבעונית, הניזונה בעיקר מזרעים של קוצים שונים, ביניהם החוח, ומכאן נגזר שמה. בזכות יופיין וציוציהן הערבים גודלו חוחיות כציפורי מחמד כבר בתקופה הרומית. בישראל, כמו בכל המזרח התיכון, רבים מבקשים לצוד חוחיות כדי לגדלן בכלובים, ולכן החוחית היא מוגנת ואסורה בציד, בגידול או במסחר. גם בהולנד של המאה ה־17 נהגו לגדל חוחיות כציפורי מחמד. מלבד יופיין ניחנו החוחיות באינטליגנציה גבוהה. ההולנדים נהגו לאלף אותן להרים במקורן כד קטנטן, לטבול אותו בתוך כלי מים, להוציא אותו ולשתות מתוכו. הם כינו את החוחיות "השואבות הקטנות".

הצייר קארל פבריציוס (1622־1654) היה תלמידו של רמברנדט ומורו של ורמיר. הוא נחשב לתלמיד היחיד של רמברנדט שפיתח סגנון משלו. הקריירה המוצלחת של פבריציוס נקטעה כשהיה בן שלושים ושתיים, בהתפוצצות מחסן אבק שרפה שהרגה את האמן המחונן והרסה את הסטודיו שלו יחד עם רובע שלם בעיר דלפט בהולנד. מרבית ציוריו של פבריציוס הושמדו בפיצוץ, ונותרו מהם כתריסר בלבד.

הציור המפורסם ביותר מבין הנותרים הוא ציור קטן מידות (33.5X22.8 ס"מ) שצויר בשנת מותו של האמן. הציור מתאר חוחית בגודל טבעי עומדת על הטבעת העליונה של תיבת ההאכלה שלה, רגלה כבולה אל הטבעת בשרשרת דקיקה ולשמאלה כד זעיר ששימש אותה לשאיבת מים. הציור הריאליסטי עשוי בטכניקה ציורית היוצרת אשליית מציאות ומכונה ""trompe l‘oeil. טכניקה זו הייתה חביבה במיוחד על האמנים ההולנדים במאה ה־17, שהפליאו ליצור תחושת מציאות מדומה. היצירה הייתה תלויה כנראה במטבח הבית, מעט מעל לקו העין, אל מול חלון פתוח. מבטו של הצופה מבחוץ היה לוכד את דמות הציפור שנראתה כאילו בזה הרגע הפנתה את ראשה כדי להחזיר לו מבט.

מסורת הציור ההולנדי מעניקה סמליות כמעט לכל פרט ביצירות האמנות, גם לאלו שמתארים לכאורה סצנה יומיומית שגרתית. האם גם החוחית אינה סתם ציפור רבת יופי אלא מייצגת רבדים נוספים של משמעות? היצירה אמורה להיות מוצגת בתוך הבית ולהיראות גם על ידי עוברי אורח המציצים אל פנים הבית מבעד לחלון הגלוי (מנהג הרווח בהולנד עד היום). היא עשויה לבטא סף לימינלי בין חוץ ופנים. ציפור מייצגת בדרך כלל את עולם הטבע, את החופש והמעוף. אך ציפור זו שבויה, רגלה כבולה, וכך היא הופכת לייצוג של טבע הנכבש על ידי האדם והופך להיות חלק מעולמו התרבותי. ציפור בכלוב מסמלת באמנות גם אישה צנועה, "מאולפת", החיה בתוך הבית. היא ממחישה את הניגוד בין המסגרת של חיי המשפחה לבין חיי "ציפור דרור".

פניה האדומים של החוחית מזכירים דם, ומבטאים בנצרות את סבלו של ישו. גם זרעי הקוצים שהיא אוכלת מזכירים את זר הקוצים שלו. המרחב הפרשני מאפשר לצופה להכיל פן אחד או כמה רבדים פרשניים. יצירת אמנות טובה אינה מייצגת רק את תמונת העולם של האמן ובני דורו כי אם נוגעת בנפש המתבונן בה "באשר הוא שם", וכזאת היא החוחית. יצירתו הקטנה של פבריציוס מאפשרת לצופה בן ימינו, כמו גם למתבונן בן המאה ה־17, לחוש חמלה לסבלה של הציפור השבויה ולהרהר על המתח שבין חוץ לפנים, בין חופש לכבלים ובין טבע לתרבות.

לשנות את זווית המבט

החוחית של פבריציוס מככבת ברומן עב כרס ונפלא של הסופרת האמריקאית דונה טארט, הנושא את השם "החוחית". הספר פותח בביקור של הנער תיאו, גיבור הספר, עם אמו במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק. האם, חובבת האמנות, מסבירה לבנה:

הם [הציירים ההולנדים] רוצים הכול מפורט ככל האפשר, כי אפילו לדברים הקטנים ביותר יש משמעות. [אבל] בכל פעם שאתה רואה זבובים או חרקים בטבע דומם – עלה כותרת נבול, כתם שחור על תפוח – הצייר שולח לך מסר סודי. הוא אומר לך שדברים חיים לא שורדים – הכול זמני. מוות בתוך החיים.

האם ובנה נעצרים לבסוף ליד הציור "החוחית". האם אמרה לבנה שזאת התמונה הכי מדהימה בכל התערוכה, תמונה מסתורית ופשוטה, המזמינה את הצופה להתקרב. ואז מתרחש לפתע פיצוץ, הכול סביבם קורס והאם נעלמת לנצח. הנער מציל את ציור החוחית, נפשו נקשרת ביצירה והוא מתקשה להשיב אותה למוזיאון. כמובן, העלילה מתכתבת עם הפיצוץ שאירע בסטודיו של פבריציוס, אבל לא נוכל להרחיב יותר כאן. במציאות הציור מעולם לא נגנב, ואינו תלוי בניו יורק אלא במוזיאון מאוריצהויס בהאג, הולנד.

בהשראת המפגש עם החוחית ניתן אולי לומר שהתורה מזמינה את ההולך בדרכי החיים לשנות את זווית מבטו. מלכתחילה האדם הוא אנתרופוצנטרי ואגוצנטרי. בשבילו נברא העולם. הציפור הקטנה והביצים שעליהן היא דוגרת ומהן היא מצפה להביא חיים חדשים לא נועדו בתפיסתו הראשונית אלא לשמש להנאתו ולתועלתו. מערכת ההלכות הסבוכות מחייבת אותו לעצור בדרכו, לעצור את "הטייס האוטומטי" ולהרהר בהשלכות של מעשיו.

בסוף הרומן הארוך חוזר תיאו להתייחס לתמונה:

הקטנצ'יק ההוא.. אתה יודע שהצייר ראה אותו – הוא לא צייר את הציפור מהראש, אתה יודע? זה קטנצ'יק אמיתי, קשור לשרשרת לקיר, שם. אם הייתי רואה אותו מעורבב עם ציפורים אחרות מאותו סוג, הייתי מזהה אותו בלי בעיה… ואם יכולתי לחזור בזמן הייתי חותך את השרשרת בן־רגע ולא היה אכפת לי לרגע שהתמונה לעולם לא תצויר.

אלא שזה מורכב יותר. מי יודע מדוע צייר פבריציוס את החוחית בכלל? יצירת מופת זעירה, עומדת בפני עצמה, יחידה מסוגה?… ושהוא הקפיד כל כך לרשום את שמו ואת השנה בהבלטה כזאת, מאחר שהוא בוודאי לא ידע או אולי כן? ש־1654, השנה בה צייר את הציור, תהיה גם שנת מותו?… כאילו הרגיש שהיצירה הזעירה והמסתורית הזאת תימנה עם היצירות הבודדות שיאריכו ימים אחריו… מי יודע מה ניסה פבריציוס לומר לנו בבחירת הנושא הזעיר הזה. ואם נכון מה שאומרים – אם כל ציור גדול הוא בעצם דיוקן עצמי – אז מה, אם בכלל, אומר פבריציוס על עצמו?…

וכך מסיים גיבור הספר את סיפורו, שלוש־עשרה שנים לאחר הפיצוץ במוזיאון:

כי בין ה"מציאות" מצד אחד ובין הנקודה שהמוח תופס אותה כמציאות מצד שני יש אזור דמדומים, שוליים ססגוניים שבהם היופי מתהווה, שבהם שני משטחים שונים מאוד מתמזגים ומיטשטשים כדי ליצור את מה שהחיים אינם יוצרים: וזהו המרחב שבו מתקיימת האמנות, וכל הקסם.

הציור "החוחית" מגלם בשביל הנער סוד קיומי, מעניק משמעות לחייו, באמצעותו הוא מעביר את המסרים שלו "מבין הריסות הזמן אל הדור הבא של אוהבים, ואל הדור הבא אחריו". אלו המילים האחרונות בספר, והן מתחברות למסר הנפלא של התורה: "לְמַעַן יִיטַב לָךְ וְהַאֲרַכְתָּ יָמִים".