כשהנחש נכנס פנימה

היום מבקש אני מכם שנחזור לאחת הפרשות שעברנו זה מכבר וננסה להעמיק בעקבות פסוק ידוע: "ויחזק ה' את לב פרעה". האמנם מתעלל הקב"ה בבריותיו? הרמב"ם חשב שאכן זכות התשובה נשללה מפרעה. הוא אף קבע את האפשרות הזאת במסגרת רחבה יותר: "ארבעה ועשרים דברים מעכבין את התשובה". כאן הותקף הרמב"ם קשות. האמנם לא ניתן להשתחרר מהנחש? אכן, ר' יצחק עראמה בעל "עקדת יצחק" (שער לו) התנגד לעמדתו של הרמב"ם: "ואמנם האמת יורה דרכו, שאין ממידת הדין של מעלה לאמר לרשע הוסף רשע חלילה, ואף על פי שיהא בתכלית המרד והפשע… לבלתי התייאש מעמוד על נפשם לאמר איך נשוב אל ה' ואנה נבוא… והשער הזה לא יסגר לעולם".

כמו פעולת הסמים

כדי להבין את המשתמע מדברי הרמב"ם נעבור אל כמה מחכמי ה"אחרונים". אך קודם לכן עלינו לזכור שלפי הרמב"ם, חלק מהדיאלוגים המצויים במקרא מתרחשים דווקא בתוך העולם הפנימי של גיבורי הסיפור. דוגמה לכך: סיפור גן עדן עם הדיאלוגים שבו, המתאר תהליכים המתקיימים בתוך הנפש האנושית, כאשר הנחש, וליתר דיוק, הרוכב על הנחש (על פי חז"ל), הוא היצר הרע שבתוכנו.

ר' חיים מוולוז'ין (1749־1821), בעקבות הרמב"ן, תמה על פרשנות זו של הרמב"ם, שהרי השיח עם הנחש נראה כמתקיים עם ישות המצויה מחוץ לאדם. אולי לא יקשה לרמב"ם לענות על קושיה זאת, מכיוון שפעמים רבות אנו משליכים החוצה מה שנתון בתוכנו, אך עם זאת ר' חיים בפרשנותו לסיפור מחדש חידוש מופלא. אמנם כן, לפני החטא הנחש היה בחוץ, הפיתוי הוא חיצוני. אלא שאחרי החטא הוא נכנס פנימה: "המפתה את האדם… [מצוי עכשיו] בתוך האדם עצמו" (נפש החיים, שער א' פרק ו'). יתרה מכך, הוא אף גונב את זהותו של האדם ומתחזה ל"אני" שלו: "מתדמה לאדם שהוא עצמו – הוא הרוצה ונמשך לעשות העוון ולא שאחר, חוץ ממנו, פיתהו".

אכן, כל אדם חשוף לסכנה זאת המבוטאת במילה עברית מופלאה באכזריותה: התמכרות. האדם שהיה חופשי נמכר, או על פי רוב הוא זה המוכר את עצמו לעבדות. וזאת גם אם הוא עשיר, חכם, ואף לכאורה בעל כוח ועוצמה. גם פרעה מלך מצרים הוא בעצם עבד!
איש המוסר, ר' יוסף יוזל הורביץ, הסבא מנוברהדוק, פיתח אף יותר את רעיון ההפנמה וההתמכרות של ר' חיים. הדוגמה שלו התבקשה מאליה: "כי מעשני האופיום מיד שלוקחים המקטרת לתוך פיהם הם מרגישים התפשטות הגשמיות, תמונות שונות ומשונות… ומתוך חלומות והזיות כאלו, במיתת נשיקה כזו הם נפטרים מן העולם לגמרי" (מדרגת האדם עמ' ב). אכן, כמו על פי רוב, הנחש מבטיח אולם הוא בדאי. גזר הדין הסופי אינו מיתה בנשיקה אלא בנשיכתם של ייסורים קשים.

הסמים הם הדוגמה הבולטת ביותר של המלחמה עם הנחש. בתחילה מתרחשת המלחמה מעבר לגבולות ה"אני". אז החלטותיי השכליות עדיין מספיקות. אולם לאחר מכן הנחש חודר פנימה, ושכלי כמעט חסר אונים הוא, שהרי כדברי הסבא מנובהרדוק: "אף שיודעים אנו את הרע שבכל הדברים האלו, בכל זאת אין בכוח הידיעה הזאת להוכיח גם את הטבע הזה". אין בכוחנו "להוכיח", או בתרגום ללשוננו: לאלף ולבקר את הכוח שחדר לפנימיותנו ומאיים להרוס אותנו.

הסמים הם אכן הדוגמה הקלאסית וכך גם האלכוהול והסיגריות, אולם הדבר נכון גם לגבי ה"ערכים" שמלמדת אותנו הטלוויזיה על צורותיה השונות. זהו ללא ספק סודה של הפרסומת, המפורשת והמובלעת. היא מתהדרת בכוחו של הנחש כפי שהיא מעידה על עצמה בפרסומת על הפרסומת, תוך שהיא מנסה לשכנע אותנו לצרוך אותה. מוסר ההשכל האמיתי הוא שאת המלחמות צריך להילחם מעבר לקו הירוק של ה"אני", לפני חדירתם של הנחשים!

המאבק על השמחה

אין ספק שהסמים מבטאים את אחת הטרגדיות המאיימות על האנושות. הסמים מבטיחים גן עדן כימי, אך כמו הנחש הם משקרים ומשלים. הם יוצרים גן עדן אשלייתי שיהרוס את חירותנו ואחריותנו, אך גם את ההנאות הקטנות של החיים הנמצאות בהישג ידינו. הסמים מביאים לשיא את האידיאל של חברה המקדשת את חיי השעה והרגע, של הכאן והעכשיו, תוך ויתור ובזבוז העתיד שלפנינו. ממנהגי האבלות למדנו שהנר הוא סמל החיים והנשמה. הנר שצריך ללוות אותנו במשך שנים רבות מתכווץ בצריכת הסמים למעין להבה רגעית המעצימה את האור, אך מכלה את כל הנר. כנחש הקדמוני, הסמים הבטיחו להיות כא־לוהים, אך הם מפילים את האדם לגיהינום נורא, תוך שגוזלים ממנו את ד' האמות של גן העדן הקטן שיכול היה לשמור לעצמו בעולמו, גן העדן של השמחה.

אני מפחד שלא אטעה אם אניח את ההיפותזה שלא מובטח שכל אחד מאיתנו יזכה בקורטוב, גדול או קטן, של שמחה, אם תרצו תקראו אותה אושר (ואולי טעיתי, זה כבר לוקסוס). עבור רבים מתעוררת כאן ההתמודדות של השמחה הטבעית או מה שנשאר ממנה עם גורמי השמחה המזויפת הרוצים לגזול ממנה את הכתר. זיופים אלה רבים הם, ואולי הסמים הם הדוגמה הטרגית שבין כולם, ועליהם יכולים אנו לקרוא את דברי חז"ל: "כל המשביעו – רעב". סיפוק מוגזם של ההנאה יביא איתו את אובדן כוחו של הגירוי. עתה, בסמים, אי אפשר כלל לספק את הגירוי. אכן, הנחש הקדמוני ונשקו הבטיחו להעניק גן עדן אלא שגן העדן הזה הופך עד מהרה גיהינום.

כמה מופלא. בשם קרל מרכס האשימו את  הדת שהיא אופיום לעניים. לא ארכו הימים, והאופיום והסמים הפכו דתם של המונים מסכנים וטיפשים. ואנו? מי ייתן ונצליח לשמור על אחד מהאידאלים של היהדות – השמחה.