המלחמה תפסה את ד"ר עוז גוטרמן הכי רחוק שאפשר: הוא שהה עם אשתו וחמשת ילדיהם באפריקה. הם סיימו חודש של מגורים עם שבט מקומי, ועצרו לחגוג את שמחת־תורה באדיס־אבבה. כשהגיעו לבית חב"ד כבר היו מודעים לאסון הנורא, בשעה שהיהודים המקומיים חשבו עדיין שמדובר בכמה קסאמים שנורו אל הדרום. הרב הכניס את גוטרמן למעגלי ההקפות, והוא, תוך כדי ריקוד, התחיל לבכות. ילדיו, שראו אותו בוכה, החלו לבכות גם הם.
"לבכות זו התמודדות בריאה", אומר גוטרמן. "כשהרבה רגשות מציפים אותנו ואנחנו חווים סימפטומים כמו קושי בשינה ולחץ, זו לא בהכרח אינדיקציה לפוסט־טראומה ולחרדה כמו שנהוג לחשוב. הרגשות הללו הם אינדיקציה להתמודדות נפשית בריאה. כמו שאם רואים גלד על היד לא אומרים 'אוי וי, יש לי גלד', אלא מבינים שיש כאן צמיחה".
גוטרמן הוא דוקטור לפסיכולוגיה ומרצה בכיר באוניברסיטת בר־אילן, וראש החטיבה למשאבי אנוש במכללה האקדמית גליל מערבי. הוא מאמין שטראומה היא לא בהכרח רק חוויה שלילית, ושמתוך האסון שפקד אותנו אפשר גם לצמוח. "כולנו שמענו מאות ואולי אלפי פעמים על טראומה ועל פוסט־טראומה, אבל על צמיחה פוסט־טראומטית מעטים שמעו, ואני חושב שרבים צריכים לשמוע".
בעיני גוטרמן, העיסוק החברתי הנרחב בפוסט־טראומה הופך בלסוג של נבואה שמגשימה את עצמה. "פרופ' מרטין סליגמן, אבי הפסיכולוגיה החיובית, מתאר מחקר שנעשה בצבא האמריקאי בקרב חיילים שנשלחו לאפגניסטן. לחלקם לא עשו הכנה לנזקים הנפשיים שעלולים לקרות להם, ולחלקם כן עשו הכשרה והסבירו מה זו טראומה, איך ניתן לזהות את הסימנים שלה אצלך ואצל החברים שלך, וכן הלאה. כשהם חזרו לארצות הברית בדקו את האפקטיביות של ההכנה, ומסתבר שאצל אלו שעברו את ההכשרה, אחוזי הפוסט־טראומה היו גבוהים בהרבה מאלה שלא עברו את ההכשרה.
"בהרצאות לחיילים שואלים אותי: 'החבר שלי חוזר מעזה ולא רוצה לדבר על הקשיים שהוא חווה, וזה לא טוב שהוא משאיר את זה בפנים'. ואני שואל: 'למה את חושבת ככה? למה את מניחה שהוא בקושי ובטראומה ולא בצמיחה, ושהוא לא גאה מאוד במה שהוא עשה?'. אל תשימו מיטות סדום, ואל תניחו שכולם צריכים לדבר"
"האם אני רוצה לומר שלא נכון לדבר על טראומה? חלילה, נכון וחשוב מאוד לדבר, אבל תדברו על כל הטווח. כשאנחנו בודקים אירועים טראומטיים, בהכללה גסה בערך עשרה אחוזים יפתחו PTSD (הפרעת דחק פוסט־טראומטית), בעוד 65 אחוז ידברו על סוג כלשהו של צמיחה פוסט־טראומטית. הרבה אנשים שחוו בעבר טראומה מספרים שהם נמצאים היום במקום יותר טוב, עם חיים יותר משמעותיים, יותר ביטחון עצמי ושיפור במערכות היחסים סביבם. כשאתה מדבר רק על עשרה אחוז אתה יוצר נבואה שמגשימה את עצמה. אנחנו כמובן לא רוצים את הטראומה ולא בוחרים בה, אבל כשהיא קורית אתה צריך לשאול את עצמך איך אתה מעלה את הסיכוי לצמיחה פוסט־טראומטית".
בחזונו, הנושא הזה צריך להיות חלק מתוכנית הלימודים. "לא צריך מלחמה כדי לדבר וללמוד על זה. את מכירה מישהו שלא יחווה בחייו טראומה? שיברון לב? חרדות? אז למה לא לתת את הכלים הכי מתקדמים כדי לדעת להתמודד עם זה?"
סיוע לאחרים כעזרה עצמית
מאז אירועי שבעה באוקטובר, גוטרמן מרצה בפני קהילות מפונים, חיילים ואנשים נוספים שחוו טראומה. כשהוא מדבר על כלים להתמודדות, גוטרמן מצביע על ארבעה שלבים מרכזיים של צמיחה בעקבות הטראומה. "הדבר הראשון הוא לעורר מודעות לעניין, דבר קצת מורכב כשרוב התקשורת מתמקדת דווקא בחרדה ובפוסט־טראומה. אין לי טענות על התקשורת – הם מחפשים רייטינג, ואין מה לעשות, חרדה מוֹכרת יותר מאשר צמיחה. אבל אנחנו מגלים דבר מדהים; שכשאנשים יודעים על צמיחה פוסט־טראומטית, זה מעלה אצלם את הסיכוי לצמיחה כזו".
הפן השני הוא התמודדות אקטיבית, שבאמצעותה "אני מעביר למוח שלי מסר שאני לא חסר אונים", כדבריו. "להיות אקטיבי זה לא אומר לעשות עכשיו דברים ענקיים. אפשר למשל לעשות מיינדפולס. זה לא דורש אפילו לצאת מהבית, אפשר לפתוח את האינטרנט ולעשות עשר דקות של תרפיה. או לצאת החוצה ולעשות הליכה. קשה לכם לצאת החוצה? תעשו ספורט בבית. מה שמועיל זה להיות אקטיבי". כדוגמה הוא מספר על העשייה המשפחתית שלהם. בשעה שרבים שקעו אל המסכים והחדשות וניסו לחבר את הילדים ללמוד בזום, הם הפיקו סרטוני הסברה. אחד הילדים כתב תסריט, אחר צילם, שלישית הגישה.
"העניין הזה של אקטיביות הוא קריטי", מדגיש גוטרמן. "אחד הדברים הגרועים שאפשר לעשות לאנשים זה להגיד להם 'תנוח'. זה נראה הגיוני וזו נטייה טבעית. בן אדם בלחץ? בוא ניתן לו מרחב. אז נכון, אחרי שקורה משהו אנשים צריכים לפעמים בשלב ראשון את הזמן הזה של ההשתבללות וההתכנסות פנימה, ואני לא מנסה להגיד שמייד צריך להיות אקטיביים, אבל כן צריך לראות מתי הבן־אדם מוכן לזה ומתי הוא מסוגל לעשות את זה.
"אם תשאלי אותי איזו פעולה הכי יכולה לסייע לאנשים שעברו טראומה, נמצאים בחרדה או עוברים משבר אישי – זו עזרה לאחרים. יש לנו חברים שהבן שלהם נפטר מסרטן, ואת רואה אנשים שבחרו לחיות. כשאת שואלת אותם 'מה נותן לכם את העוצמה הזו', הם מדברים על כך שהם עוזרים למשפחות שיש להן ילדים חולים".
זהו הדבר השלישי שגוטרמן מצביע עליו כמנוע לצמיחה מתוך טראומה: היכולת לסייע לאחרים. כדי להמחיש זאת הוא נזכר בהנחיה שנתנה לו סבתו המנוחה. "בטירונות היה לי מאוד קשה, והלכתי לאדם הכי חכם שפגשתי עד היום – סבתי עליה השלום. ביקשתי ממנה עצה, והיא אמרה לי: 'בפעם הבאה שאתה במסע וקשה לך, תחפש חייל שקשה לו יותר ותעזור לו'. כל מי שהיה מפקד מכיר את זה. אתה יכול לישון חצי מהזמן של החניכים שלך, ועדיין תהיה פי שתיים יותר ערני מהם. זאת בדיוק ההשפעה של הסיוע לאחרים.
"אין בן־אדם שאין לו ביישוב או ברחוב אנשים מבוגרים או אחרים שצריכים עזרה. אין מורה שלא יכולה להושיב את התלמידים שלה לכתוב מכתב לחיילים. כחייל הייתי קורא את המכתבים האלו ובוכה. התחושה הזו של ילד שהוא יכול להכין חבילה לחיילים ולכתוב להם מכתב מחזקת אותו. אנשים אומרים לי 'אבל החיילים כבר לא צריכים חבילות'. זה נכון, אבל החבילות הן לא בשבילם אלא בשבילנו".
המרכיב הרביעי שגוטרמן מדבר עליו כגורם שמאפשר לצמוח מתוך השבר, הוא "זיהוי עוצמות פנימי וחיצוני". "הרעיון הוא לזהות מה הדברים החזקים אצלי ובחברה שמסביבי. החברה הישראלית מדהימה בחוזקות שלה. איך אמר לי קולגה מארצות הברית? 'אתם חברה מטורפת. אתם המדינה היחידה שיש בה מלחמה והטיסות למדינה מפוצצות לחלוטין'. בימים הראשונים למלחמה היו כמויות של אנשים שהמתינו שעות כדי לתרום דם. בכל העבודה שלי עם מפונים, כל צורך שהתעורר וביקשנו אותו – קיבלנו. היו ארבעה אנשים על כל משימה שהיה צריך לעשות, לקנות או להתנדב. מי שלא מזהה את העוצמות האלה מבולבל לחלוטין".
גבולות הביקורת
גוטרמן משווה במובנים מסוימים את התקופה הנוכחית לתקופת הקורונה. "בזמן הקורונה היו משפחות שהתפרקו. הייתה עלייה בצריכת סמים ואלכוהול ועלייה בשימוש בנוגדי דיכאון. אבל משפחות אחרות אמרו שזה הזמן הכי טוב שהיה להם יחד, שהיה להם כיף והם התחברו. כשאתה בודק מה ההבדל בין המשפחות, אז ההבדל הכי משמעותי הוא זיהוי עוצמות. הן זיהו את החוזק שלהן והשתמשו בזה. אני קורא לזה גם 'הכרת תודה'. מי שבתקופה כזו עושה הפוך ומדגיש את החולשות שלנו – פוגע קשות בחוסן ומעלה את הסיכוי שלנו לקשיים נפשיים. תתרחקו מאנשים כאלה".
אז אסור לבקר את המצב?
"להעביר ביקורת זה חשוב. בתקופת הקורונה חשבתי שמדיניות הממשלה מאוד לא נכונה וכתבתי על זה, אבל לא הלכתי ממורמר כל היום ולא דיברתי על כמה הכול רע. הבאתי הביתה לילדים שלי אווירה של הכרת טובה. אנשים אמרו לי אז 'על מה יש לך להיות עם הכרת הטוב?', עניתי להם 'אתם רציניים? יש לנו את מערכת הבריאות הטובה בעולם, יש לי קסם מטורף – זום שאני יכול לדבר עם ההורים שלי ולראות אותם, אני יכול לכתוב בעיתון נגד הממשלה ואף אחד לא בא לעצור אותי, אז סליחה, אם זה לא ברור לכם אולי אתם מבולבלים'".
גם כעת, בזמן מלחמה, אפשר להביא אל הבית את הטוב. "אפשר להסתכל על תחושת הכישלון, על זה שהותקלנו על ידי חיות אדם ומפלצות, ולומר שהכול על הפנים ושום דבר לא עובד, אבל אפשר להסתכל גם על כך שהצבא הגיע ועצר אותם בגבורה, אנשים התגייסו בהמוניהם, כל המדינה התגייסה לעשות טוב. שוב, להעביר ביקורת זה מצוין, אבל בסוף תחשוב על התחושה שאתה מביא איתך לסביבה שאתה נמצא בה".
אז אתה מאמין שאפשר להיות אופטימיים?
"בסופו של דבר הנתונים ברורים. רוב האנשים חווים צמיחה פוסט־טראומטית, באחוזים הרבה יותר גבוהים מאשר פוסט־טראומה. השאלה הפרקטית היא איך אני לוקח את הכלים האלה ונותן אותם לילדים שלי, כדי שבפעם הבאה שילד או ילדה חווים פרידה או טרגדיה הם ידעו לשלוף את הכלים הנכונים".
גוטרמן מאמין בעיקרון של "מה שמואר צומח". "כל דבר שאנחנו שמים עליו את הפוקוס יצמח. אם אני שם את הפוקוס על זמן איכות עם אשתי, ויש לי לוח על המקרר שבו אני בוחן כמה זמן היה לנו בשקט כל שבוע, אז ברור שהזמן שלנו יחד יגדל כי אנחנו 'על זה'. בהתאמה לימים אלו – אם אני מדבר כל הזמן על טראומה וקושי, וחשוב לדבר על זה, אז היא תגדל. אבל אם נאיר גם את הצמיחה הפוסט־טראומטית, זה גם יגדל.
"אני מעביר בהתנדבות הרצאות בפני חיילות וחיילים, ואחת השאלות שאני נשאל הכי הרבה היא 'החבר שלי חוזר מעזה ואני רוצה שהוא ידבר על הטראומות והקשיים שהוא חווה שם, אבל הוא לא רוצה לדבר על זה, וזה לא טוב שהוא משאיר את זה בפנים'. ואני שואל: 'למה את חושבת ככה? למה את מניחה שהוא בקושי ובטראומה ולא בצמיחה, ושהוא לא גאה מאוד במה שהוא עשה והוא גדל וצומח?'. אל תשימו מיטות סדום ואל תניחו שכולם צריכים לדבר. יש כאלו שזה עושה להם טוב, ויש כאלו שלא. אם תהיי עסוקה בלהגיד איזה מדהים מה שהוא עושה, אז הוא ידע שהוא מדהים. ואגב, גם בזה לא צריך לעשות מיטת סדום, אלא פשוט להיות קשובים. ואם הוא אומר לך שמה שבא לו זה שתשבו ותראו סרט, אז תאמיני לו".
מתי בכל זאת צריך ללכת לטיפול?
"זה תלוי בעוצמה של הטראומה ובמשך שלה. אם העוצמה גבוהה וזה נמשך הרבה זמן – זה דורש טיפול".
להתכונן לעתיד
הוא בן 47, גדל בתל־אביב ומתגורר במושב ברק בעמק יזרעאל, בעל תארים מתקדמים בפסיכולוגיה, ביולוגיה ומנהל עסקים. ייסד את קבוצת "לדעת", שבמסגרתה הוביל תהליכי פיתוח מצוינות ארגונית ואישית לארגונים. הוא מרצה בפני קהלים שונים בנושא מצוינות, ובשעות הפנאי מתאמן באומנויות לחימה. חיבר שמונה ספרים בנושאים שונים, מחינוך פיננסי ועד הצבת גבולות לילדים.
יחד עם חברו ניב פרן ייסד גוטרמן את קהילת אנשי המחר, "לאנשים שרוצים לצמוח, להתפתח ולתת לעצמם נקודת פתיחה חזקה יותר כבר למחר בבוקר", כלשונו. הקהילה מציעה מגוון תכנים ובהם כלים לתרגול אישי, תכנים משפחתיים, מחקרים חדשניים, המלצות לערוצי מידע ועוד. "יש המון כלים מדהימים שאפשר לתת לאנשים, אבל יש גם דברים נחמדים שאין להם שום בסיס. אנשים זורקים לך עצות לא מגובות. שאלנו את עצמנו איך אפשר לתת לאנשים כמה שיותר ידע שהוא מצד אחד מעשי, ומצד שני מבוסס מחקרית", הוא אומר.
"חלק גדול מהמחקר שלי עוסק בעתידנות ובעולם העבודה העתידי. אני עוסק במיומנויות הכי קריטיות להצלחה בעבודה במאה ה־21. אנשים אומרים לילדים שלהם 'תהיו תלמידים טובים בבית ספר ותצליחו', אבל בית הספר לא מלמד אותם את המיומנות החשובות כמו ניהול זמן, גמישות מחשבתית, חינוך פיננסי, הנעה לאפקטיביות ועוד. נגיד שילד או ילדה מסיימים את בית ספר בלי תעודת בגרות. כמה זה יעכב אותם בחיים? שנה אחת? אבל אם יחסרו להם מיומנויות מסוימות, זו בעיה גדולה".
אחד הנושאים שהוא מדבר עליו הוא "נוכחות מעצימה", במטרה להסביר לאנשים כמה חשוב שיקיפו עצמם במי שמחזקים אותם וגורמים להם לרצות להיות טובים יותר. "לא מדובר רק באנשים שעושים לך פאן והפי, אלא בכאלה שמעצימים אותך וגורמים לך לצמוח. וחשוב גם לשאול איך אני יכול לייצר את הנוכחות המעצימה הזאת על האנשים מסביבי. הנוכחות הזאת נכונה גם בבית עם הילדים, בעבודה, בזוגיות. אני יכול להיות זה שדוחף את בת הזוג שלי להיות טובה יותר, לצמוח ולהתפתח ולגדול, או זה שעושה בדיוק הפוך".
מסורת בנוסח חילוני
כשאני שואלת על מקומה של היהדות בחייו, גוטרמן מגדיר עצמו כ"חילוני קיצוני", ועם זאת מעיד שהיהדות משמעותית בחייו. "אנחנו משפחה חילונית אידיאליסטית, מאמינים בחילוניות. לצערי הרב, בארץ כשאומרים חילוניות מתכוונים לאנטי־דתיות. זה עצוב שחילוניות בעיני רבים זה אומר להתנתק מהשורשים. הטקסטים, המסורת וההיסטוריה שייכים לי באותה מידה שהם שייכים לאחרים. בשבת אנחנו יושבים עם הילדים וקוראים את פרשת השבוע. חשוב לנו לא לנתק את השרשרת.
"בעיניי חילוניות היא עמדה חברתית ואישית. ברמה החברתית, ערבוב של דת ומדינה זה דבר מסוכן ומזיק, וצריך להפריד ביניהן. ברמה האישית עמדתי היא שא־לוהים לא נותן לי שום פקודה לצום ביום כיפור, ובכל זאת אנחנו צמים ביום כיפור. בתשעה באב אנחנו צמים ועולים לירושלים ומספרים בדרך סיפורים על העיר ועל מה קרה ביום הזה, וכך הלאה בשאר החגים. מבחינתי חילוניות היא קודם כול בחירה. אני מאוד אוהב את הביטוי 'יצא בשאלה'. אומנם בציבור הדתי זה כינוי שלילי, אבל זה מה שאנחנו עושים. אנחנו שואלים את עצמנו, למשל, מה זה ראש השנה בשביל אדם חילוני, עוד ארוחה חגיגית? איך אני מייצר ראש השנה שעוזר לי להתחבר לעם שלי, להיסטוריה שלי, למורשת ולשורשים שלי.
"כשאנחנו מציינים את פסח במשפחה אין לנו סיבה אמיתית לא לאכול חמץ, ואנחנו לא חושבים שא־לוהים נותן לי פרס או עונש על זה. אנחנו כן מחפשים את המשמעות של החג. בפסח למשל אנחנו יוצרים ליל הסדר שמאוד מחובר אלינו, מוסיפים את החיבור שלנו לטקסט המקורי. אנחנו מכינים ציר זמן ארוך, ובתוכו ממקמים את התהליך. עושים חידונים של קהוט, ומכינים לילדים חוברת־הגדה שבה אנחנו שואלים שאלות כמו 'במה אני עבד' ו'מהי חירות עבורי'".
נשמע כמו השקעה רבה.
"בניגוד לילדים דתיים, לילדים שלי אין את הידיעה של משמעות החג באופן טבעי, לכן אנחנו צריכים לייצר לו משמעות. כשאנחנו שרים 'אשת חיל' ביום שישי אנחנו אומרים 'רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כולנה'. אז נכון, אימא שלנו היא הכי בעולם לילדים שלה, אבל היא באמת האימא הכי מדהימה בעולם? כן, כי היא שלנו. אותו דבר ביהדות. יש עוד דתות, אבל היא שלנו. אם הייתי הינדי אז הייתי אומר שהינדואיזם היא הדת הכי מדהימה. הרב קוק אמר שכל יום צריך להיות בתשובה. אני חושב שכל יום צריך להיות בשאלה, איפה אני מתחבר ומה אני עושה בשביל היהדות שלי".
