חטא העגל הוא רגע משברי גדול בקשר שבין הקב"ה ועם ישראל. נדמה כי מפעל הברית והשותפות בין האדם לא־לוהים, שהחל באברהם אבינו ועבר מסע התפתחות ארוך עד ליציאת עם ישראל ממצרים, מתן תורה ובניית המשכן – עומד לרדת לטמיון באחת. ברגע אחד העולם חוזר שוב למצב שלאחר הבריאה, כאשר הפער בין שמיים וארץ נראה בלתי ניתן לגישור, כפי שנאמר אז: "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם, וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ".
אלא שבניגוד לסיפור המבול, שהביא למחיית האנושות פרט לנח ומשפחתו – במעשה העגל, הרצון להרוג את כל עם ישראל ולהתחיל מחדש נתקל בהתנגדות בלתי צפויה של משה, המשליך לארץ את לוחות הברית. במעשה זה מבקש משה לשנות את כללי המשחק; אם עד עכשיו האדם נדרש להתאים את עצמו לדרישותיו של הקב"ה, ללא הצלחה, שבירת הלוחות היא מסר מהדהד של משה המעדיף את קיום עם ישראל על פני הציות לחוקים, כאשר הפעם הוא מבקש לעדכן את מערכת החוקים שיתאימו לאדם.
מעשה שבירת הלוחות אמנם מפתיע בעוצמתו, אך הוא תואם את העולה מדמותו של משה. כבר בראשית דרכו בחר משה להיות נאמן לצו מצפונו על פני החוק, כאשר הוא הרג את האיש המצרי ללא דין ומשפט מסודר. בחירתו של הקב"ה דווקא במשה להיות המנהיג מעידה כי הקב"ה אינו מעוניין דווקא בדמות צייתנית, אלא במי שיש בו כנות ובקשה לדיאלוג. האיש שמביא את החוק הוא גם האיש שיודע מתי הרגע הנכון לשבור אותו.
מלחמת איש באחיו
שבירת הלוחות היא רק הצעד הראשון בסדרת מהלכים דרמטיים שמבצע משה לאחר ירידתו מן ההר, מהלכים שמטרתם אחת: לשנות את כללי המשחק כדי להציל את הברית בין עם ישראל והקב"ה. מיד לאחר שבירת הלוחות משה משבר את העגל ומשקה את בני ישראל בשרידיו, באופן שמזכיר מאוד את השקאת אישה סוטה במים לבירור אשמתה: "וַיִּקַּח אֶת הָעֵגֶל אֲשֶׁר עָשׂוּ וַיִּשְׂרֹף בָּאֵשׁ וַיִּטְחַן עַד אֲשֶׁר דָּק וַיִּזֶר עַל פְּנֵי הַמַּיִם וַיַּשְׁק אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
הדמיון בין פעולת משה לפרשת סוטה יכול להאיר את האופן שבו משה תופס את חלקם של בני ישראל במעשה, כאשר הוא מדמה את המתרחש בין עם ישראל לקב"ה כמרחב עדין ומורכב של יחסי איש ואישה. הקישור לפרשת סוטה – פרשה המצביעה על הקושי והחלקיות של החוק בפתרון בעיות – מסביר את ההעדפה של משה לגשת לבירור פנימי של היחסים על פני הכרעה באמצעות החוק היבש בלבד. נראה כי מטרת השקאת העם במים היא לברר את המניע של העם למעשה, ולבדוק האם יש כאן שבר שניתן לתיקון או שמא מאיסה של העם בברית, שאין לה תקנה.
לאחר השקאת העם עורך משה בירור נוסף עם אהרן, הטוען כי מעשה העגל נובע מנפילה רגעית הקשורה בהיעלמותו של משה ואינה מעידה על הכלל: "וַיֹּאמֶר אַהֲרֹן אַל יִחַר אַף אֲדֹנִי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת הָעָם כִּי בְרָע הוּא. וַיֹּאמְרוּ לִי עֲשֵׂה לָנוּ אֱ־לֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה משֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ".
נראה כי משה מקבל את הסברו של אהרן באופן חלקי. הקריאה של משה אל העם "מִי לַה' אֵלָי" מבקשת לעשות בירור נוסף. לאחריו משה פועל באופן חריג וחריף וקורא למלחמת איש באחיו, תוך שהוא מבקש לפרק כל יחסים של נאמנות, גם זו שבתוך המשפחה הקרובה. בכך הוא שובר את העקרון המקודש של האחווה: "וְהִרְגוּ אִישׁ אֶת אָחִיו וְאִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת קְרֹבוֹ".
הבירור המקדים עם אהרן, והקריאה של משה מיד לאחר מכן לבני לוי להרוג איש את אחיו, מעלים את המסקנה המטלטלת והמזעזעת שמעשי הקנאות של משה היו יכולים להגיע גם למצב של הרג אהרן אחיו, לו היה משתכנע משה באשמתו.
קנאות ושלום
מעשה הקנאות של משה ובני לוי הוא כמעשה שבירה נוסף, אלא שהפעם לא הלוחות שמקורם בשמיים נשברים, אלא גבולות הנאמנות והאחווה הנמצאים בארץ. באופן זה מעמיד משה את הנאמנות לברית עם א־לוהים כקודמת לברית המשפחתית והלאומית. מסע ההרג גובה את חייהם של שלושת אלפים איש. הדבר מוכיח שרוב העם אינו מעוניין בשבירת הברית, והוא נגרר לעגל ברגע של חולשה. אך עדיין יש קבוצת מיעוט שאינה רואה עצמה כחלק מהברית. מול קבוצה זו בחר משה לעשות מעשה קנאות חריג.
גם שבירת הלוחות וגם מעשה הקנאות של משה מבקשים לשבור את הקיים, אך מטרתם היא הצלת הברית והקשר. בדומה למעשה הקנאות של פנחס, שהורג את זמרי בפרץ קנאות ללא משפט, אך זוכה בברית שלום. הנחתם של שברי הלוחות הראשונים בארון הברית היא סמל לכך שבמעשהו של משה מתקיימת למעשה השלמה למתן תורה. לצד קבלת לוחות הברית והנאמנות אליהם, צריכה להתקיים הקשבה תמידית לרגעים המועטים שבהם נכון לשבור אותם.
בסיום הפרשה, כמעין השלמה לתהליך, עולה משה להביא את הלוחות השניים, לוחות המבקשים לחבר בין שמיים וארץ. בניגוד למשבר שהתרחש בלוחות הראשונים, הפעם משה יורד שוב עם הלוחות השניים כשפניו קורנים. אור התורה אינו מאיר רק מהלוחות אלא גם מהחיבור האנושי שמתקיים בהם.
