פרשת ויקהל פותחת בתנועה של איסוף וכינוס כל העדה: "וַיַּקְהֵל משֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". האיסוף נדרש לאחר ההתפרקות והשבר הגדול של חטא העגל. לאחר מעשה הקנאות של משה ובני לוי, מתבקשת תנועה של התקרבות ואיחוי הקרעים. כזכור, פרשת כי־תשא הסתיימה בקבלת הלוחות השניים. הַקהָלת העם משלימה תהליך שהוא מעין התחלה ופתיחת דף חדש בקשר בין הקב"ה לעם ישראל.
נדמה כי החזרה לבניית המשכן לאחר חטא העגל וקבלת הלוחות השניים, נעשית הפעם ממקום שונה שיש בו שותפות והדדיות, והבנת הצרכים והגבולות הנדרשים. פניית משה אל העם, "קְחוּ מֵאִתְּכֶם תְּרוּמָה לַה', כֹּל נְדִיב לִבּוֹ יְבִיאֶהָ אֵת תְּרוּמַת ה'", מבקשת להניח את מרכיב ההתנדבות והרצון הפנימי כיסוד עיקרי במעשה בניית המשכן, מוטיב שיחזור וילווה את תיאור תהליך הבנייה.
בקשת הנדבה מוסיפה רכיב שלא היה קיים כמעט בקשר בין עם ישראל לקב"ה: ההדדיות. מאז יציאת מצרים היה עם ישראל חסר אונים, תלותי לגמרי בחסדים ובניסים. הבקשה לנדבה מבטאת נזקקות, ונתינת הנדבה מספקת משמעות ותפקיד לעם ישראל. לא רק האדם צריך את א־לוהים, אלא גם א־לוהים מבקש את האדם. הבנה כזו יכולה לעורר את הלב ואת ההתלהבות לעשייה.
מהחוץ אל הפנים
ואכן, קשה שלא להבחין בהתלהבות הרבה למעשה בניית המשכן, שמביאה איתה רוח חדשה עד אשר משה נאלץ לבקש להפסיק את התרומה: "וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". נדמה שעוד לפני שהשכינה יורדת אל המשכן, רוח א־לוהים שוכנת בבני ישראל ומלווה אותם בשלבי הבניה: "וַיֹּאמֶר משֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה, וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱ־לֹהִים בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה".
השראת בצלאל בחכמה, תבונה ודעת, מחזירה אותנו לחטא אדם הראשון. על האדם הראשון נאסר המגע עם עץ הדעת, והאכילה מן העץ הביאה לגירושו מן הגן. הענקת דעת לבצלאל, ובהמשך לכל העוסקים במלאכת המשכן, מגיעה בהמשך לקריאת הקב"ה לבצלאל בשם. הדגשת העובדה שהקב"ה קורא לבצלאל בשם, מזכירה את האופן שבו אדם הראשון נתן שמות לבעלי החיים כחלק מהמסע למציאת עזר כנגדו. הקריאה בשם לבצלאל והענקת הדעת לאדם, היא כהודעה שהקב"ה מצא לו עזר כנגדו ושותף להשלמת העולם.
עיון בתהליך המפורט של בניית המשכן מהדהד מוטיבים נוספים מסיפור גן עדן, אך בשינוי מהותי, שעיקרו המעבר מהמרחב הפתוח של הגן לבית עם קירות. גן עדן מתואר כמרחב קסום ונטול גבולות, כאשר האיש והאישה משוטטים במרחב הפתוח ערומים, ורוח א־לוהים מרחפת בגן. מציאות אוטופית זו באה לקיצה במהירות, כאשר המרחב הפתוח והתמימות מנוצלים על ידי הנחש לפיתוי האישה.
בניית המשכן היא מעבר של גילוי השכינה מהמרחב הפתוח אל מקום אינטימי ומוגן, תוך כניסה זהירה והדרגתית מהחוץ אל הפנים. הגבולות הנבנים מאפשרים להשראת השכינה, המתוארת בפרשת בראשית כמתהלכת בגן, להיכנס אל תוך הבית ולשכון גם בתוך האדם ולא כקול חיצוני לו.
עצי הגן, שניתנו לאדם כמתנה מן המוכן, הופכים להיות חומרי גלם ליצירה משותפת של הבית. גם הבגדים, שהם תוצאה ישירה של החטא, הופכים לחלק משמעותי מיצירת המרחב המשותף. מסמל של בושה, הם נעשים סמל לכבוד ותפארת.
פיתוי קדוש
אל מול הצלע הנשית, שנתפסה כחוליה החלשה והקלה לפיתוי על ידי הנחש בסיפור גן עדן, הופכות כעת הנשים להיות דומיננטיות ומובילות, הן בהתנדבות והן בתהליך הבנייה והיצירה של המשכן: "וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים כֹּל נְדִיב לֵב הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל כְּלִי זָהָב וְכָל אִישׁ אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה'". התרומה הראשונה למשכן ניתנת על ידי הנשים, וכלולות בה גם תכשיטים מהמרחב האינטימי הזוגי: מהכומז, שהוא תכשיט שמקורו בבית הרחם, ועד תרומת המראות הצובאות לבניית הכיור, מראות שעל פי המדרש שימשו ככלי לפיתוי על מנת להביא חיים בתקופת שעבוד מצרים.
בכך מעבירות הנשים מסר משמעותי על האופן שבו הן תופסות את מרחב הבית. אין זה מרחב מנוטרל מעולם היצרים, אלא כזה שבו ניתן להביא את החיים והמיניות אל תוך הקדושה. הווה אומר: יסוד הפיתוי, שהביא לנפילה בחטא הקדמון, לנתק בין האדם לא־לוהים ולגירוש מהגן, הופך להיות חלק מאבני הבניין של הבית.
על פי המדרש, משה רבנו כעס על תרומת המראות הצובאות:
כשראה משה אותן המראות זעף בהן. אמר להם לישראל: טלו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין? אמר לו הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים (תנחומא פקודי).
נראה שעל פי המדרש, השותפות הנשית בבנייה אינה רק טכנית, אלא מוסיפה יסודות רעיוניים ומהותיים ביסוד הבית. בכך יש השלמה לחזון השוויוני המתקיים בבריאת העולם, לפני הנפילה אל החטא. השלמה זו באה לידי ביטוי באזכור ובפנייה השוויונית, החוזרת שוב ושוב במהלך הפרק: "כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם אֹתָם".
מעשה בניית המשכן הופך להיות שלם על ידי תיקון חטא האדם הראשון, ומתוך הדיאלוג והשיתוף בין האיש והאישה, כאשר כל אחד מביא את התרומה הייחודית לו. על בסיס זה תשרה השכינה על העדה כולה.
