על גגו של בניין העירייה הישן בבירת ישראל דוהר סוס. אמנם לא ממש סוס ולא ממש דוהר, אבל העתק הגבס שיצרה האמנית תכלת פרל ויסטוב – העתק שמצאה בארכיון בית הספר לאמנות בגרמניה שבו למדה ונתנה לו חיים חדשים – לא רחוק מכך. הסוס דוהר בהילוך איטי. רגלי הגבס שלו הורכבו על גבי מנגנון מכני הכולל שלדות אופניים המניעות אחת את חברתה. הסוס מפנה את "פניו" אל המקום שבו הכול פונה בירושלים – הר הבית.
על רצפת הגג פרושה מפה טופוגרפית של ירושלים שצוירה על ידי קונרד שיק. המפה, שצוירה עוד במאה ה־19, מתארת את פני השטח של ירושלים ללא מבנים וללא גבולות, כך שסימני הזיהוי היחידים בה הם ההרים, הנחלים וברכות המים בעיר. על גבי המפה, בנוסף לסוס, העתקים מרכז אירופאיים של חלקי פסלים קלאסיים. בכך היצירות מתחברות אל האנרגיות של העיר הזאת. בענייננו, הסוס הפונה לכיוון התפילה מזכיר את כיבושי העיר לאורך ההיסטוריה וגם את הסוס אל־בוראק שעל גביו עלה מוחמד לשמים על פי המסורת המוסלמית.
הגג של העירייה איננו הגג היחיד שקרו בו התרחשויות משונות לאחרונה. גגות אלה השתתפו בתערוכה בשם "מעל ומעבר" שאצרו יהודית שלוסברג־יוגב ויצחק מזרחי במסגרת פסטיבל "מקודשת" שנערך לאחרונה בירושלים. "מקודשת", שבעבר נקרא "עונת התרבות בירושלים", הוא פסטיבל קיץ ירושלמי המשלב אמנות, מוזיקה והרבה דברים טובים אחרים. הפסטיבל מתקיים החל משנת 2011 והוא מבקש להציג "אמנות תלוית עיר" שנובעת מתוך ירושלים ומבקשת להציף בה איים של דמיון. הרוב המכריע של האירועים ש"מקודשת" מציעה מדי קיץ הם הפקות מקור שונות מהמקובל שלא היו עולות במקומות אחרים, והן מתקיימות בחללים פתוחים או באתרים לא קונבנציונליים. חלק מהמופעים דורשים הרשמה מראש וחלקם פתוחים לקהל הרחב. פסטיבל הגגות (שכותרת המשנה הרשמית שלו הייתה "אמנות, רוחות ושדים על גגות נבחרים במרכז ירושלים") כבר נסגר לקהל הרחב, אבל בימים שבהם הוא פעל הכניסה אליו הייתה חופשית. כל הפעילות הזו מגלה את יופייה וייחודה של העיר – הן לתושביה והן למי שאינו מתגורר בה.
אין מבנה סתם
המרחב הגיאוגרפי בירושלים טעון תמיד במשמעויות רחבות הרבה יותר מסתם הרים, רחובות ומבנים. העלייה אל מעל פני הקרקע, אל נקודת מבט אחרת, חושפת רבדים אחרים של אותן משמעויות, שלא מצליחים להגיע לידי ביטוי במציאות העירונית הרגילה, הן משום שאנחנו רגילים כל כך להסתכל על המציאות ולא רוצים לראות את ההיסטוריה מבעד לכל צעד, והן משום שבגובה הרחוב פשוט רואים פחות, פיזית.
הגגות שהשתתפו בפרויקט לא נבחרו מסיבות פוליטיות אלא משלל סיבות אחרות ומקרבתם היחסית זה אל זה. אבל בירושלים כמו בירושלים, אין אף מבנה שהוא "סתם". חמישה גגות משתתפים ב"מעל ומעבר": אחד נבנה על ידי הבריטים כמבנה פוליטי מובהק – עירייה; אחד נבנה כמבנה מסחרי על ידי תושבי העיר הארמנים; אחד נבנה על ידי הרוסים לטובת שימוש בריטי; אחד נבנה על ידי הגרמנים כבית חולים ומבנה אחד בלבד נבנה על ידי יהודים במדינת ישראל הצעירה – מבנה ההסתדרות ברחוב שטראוס.
היצירות שעל הגגות לא הובאו מבחוץ. כולן (גם אם חלקן הוצג במקומות אחרים) עבודות site־specific, שפועלות יחד עם הגג הספציפי שעליו הן מוצבות. הסאונד, הדומיננטי מאוד ברוב הגדול של העבודות, מתחבר עם קולות העיר ומייצר ביחד הרמוניה של מקצב עירוני. אחד מן הגגות מוזיקלי כל כך עד שכל הרחוב מתחתיו מהדהד את קולותיו וגורם לעוברי האורח לחפש את מקורם של הצלילים.
העלייה והירידה מן הגגות הן חלק בלתי נפרד מן החוויה ש"מעל ומעבר" מציע. בחלק מן הבניינים בחרו בעלי הבית להימנע מאינטראקציה מיותרת בין המבקרים לבין הבניין, והמעבר הותר באמצעות המעלית בלבד. בבתים ללא מעלית, שכבות הבניין נגלו דרך מעבר בכל קומותיו ויצרו חתך ארכיאולוגי־עכשווי מרתק של תולדות העיר. בדרך אל הגג בשלמה המלך 2 למשל עברו המבקרים בין סוגי מרצפות וקירות שונים לפי שימושי הקומות, כשהחיבור המרכזי ביניהן היה ניחוח משכר מפיצרייה שפתחי האוורור שלה פונים לחדר המדרגות. בקומת הגג, מסתבר, מאוחסנים ארגזי ארכיון שכנראה מהווים חלק מארכיון העירייה.
על הגג בבניין הזה הוצבה העבודה "חלום הנחש" של טליה קינן וגיא שרף. קינן ושרף הם בני זוג. קינן היא אמנית חזותית ושרף הוא מוזיקאי. בעבודתם המשותפת הם בנו פסלים שהם כלי נגינה, או שמא כלי נגינה שהם פסלים. על הגג הוצבו 41 "תרנים" ועליהם הוצבו כלי הנגינה כשביחד נוצר מעין יער קטן או שדה פרחים. התרנים ניתנו לנענוע על ידי המבקרים, שיצרו מהר מאוד מעין מקהלה של חיות יער שהתחברו בתורן עם קולותיה של העיר.
ממפים את האיסור
עבודה מעניינת נוספת הוצגה על גג בניין ההסתדרות ברחוב שטראוס ועסקה ישירות בפוטנציאל הנפץ הפוליטי באזור הקדוש ביותר בעולם. מתברר שסביב להר הבית ישנו "אזור אסור בטיסה" ברדיוס של כקילומטר וחצי לכל כיוון מכיפת הסלע. מתברר גם שכל רחפן שמיובא לארץ מכיל בתוכו מראש את הקואורדינטות של "האזור האסור" והתוכנה שלו מונעת ממנו להיכנס לשטח הזה או להמריא מתוכו. האמנים חגית קיסר וברק בריקנר "מיפו" את השטח הסגור באמצעות הטסת רחפן על קו הגבול שלו ויצרו את "האזור האסור: 'ירושלים'" – עבודת וידאו בכמה ערוצים שמראה רבדים שונים של האיסור הזה. גג ההסתדרות, ששימש עמדה של צה"ל במלחמת ששת הימים ומשקיף על כל אזור התפר בין חלקי העיר, הופך פה לבמה לעיסוק בגבולות ובגישה אל הקודש.
לפסטיבלים שכאלו יש נטייה להיות אובר ליברליים, מעין מקום שמנסה לרצות את כולם ולהסביר כמה ירושלים צריכה להפוך לפלורליסטית ופתוחה יותר. גם "מקודשת" נושא את הבשורה הזו וכותב אותה בהודעות לעיתונות. אותי זה מרתיע בדרך כלל. קודש זה קודש ונשיאת שם קדושה על פסטיבל שכזה תמיד נראית לי יומרנית ומחלנת. אני מודה שלפחות בחוויה שלי (וכמובן שלא הייתי בכל אירועי הפסטיבל) "מקודשת" של השנה צלחה את המשוכה הזאת בכבוד. היא לא העניקה למבקרים מקלות גשם ושילבה ידיים בתפילה פגאנית לאיזה אלוהים קוסמופוליטי. במקום זאת היא הצליחה לעורר נקודות קודש חבויות בתוך המרחב היומיומי. במידה רבה, דווקא העלייה אל הגגות והחיבור הנוכח־נפקד עם ההוויה הרגילה של העיר הצליחו להתעלות מעל לקלישאות ולהתחבר אל הנושאים הקשורים בהם בצורה עמוקה יותר.
