"תיקון עולם צריך לשחרר גם גברים וגם נשים"

כשהייתה חן ארצי־סרור סטודנטית צעירה, היא הצטרפה ללימוד גמרא בחברותא קבוצתית בביתה של ד"ר חנה פרידמן. הקבוצה המלומדת הייתה מורכבת כולה מחילונים מבית, מלבד ארצי־סרור עצמה. "כשד"ר פרידמן התחילה להסביר מהי מסכת, כיצד בנוי דף גמרא, מה ההבדל בין תנא לאמורא, ההבנה חלחלה בי לפתע במלוא עוזה: אני אישה דתייה, ללא ידע דתי. חונכתי וגדלתי במיטב מוסדות הציונות הדתית, ולמרות זאת, אין שום הבדל ביני ובין חבריי החילונים כאשר אנו ניצבים מול דף תלמודי. כולנו בורים באותה מידה. כולנו אורחים בתוך השפה המכוננת ביותר של היהדות ההלכתית – שפת התלמוד". לא בכדי פותחת ארצי־סרור את ספרה החדש בתיאור זה, המתאר את הפעם הראשונה שבה נתקלה בדף גמרא. "הרגע ההוא, של מפגש בלתי אמצעי עם מסכת סנהדרין, כשווה בין שווים, בורה בין בורים, הפך לרגע משמעותי", היא ממשיכה וכותבת בפרק המכונה "מעין פתיחה". זהו הרגע שבו הבינה, לדבריה, שהיא לא פמיניסטית ודתייה אלא פמיניסטית־דתייה: "מי שהתפיסה הפמיניסטית שלה תיקשר באופן עמוק ומשמעותי לזהות הדתית שלה" (מתוך הספר).

"אני חושבת שהחידוש של הפמיניסטיות הדתיות הוא שהן מדברות פמיניזם בשפה דתית. התגשמות חלומות הנביאים של 'זכר ונקבה ברא אותם' – ישות שווה שמחזירה אותנו לסיפור הבריאה הראשון, השונה במהותו מסיפור הבריאה שבפרק הבא בספר בראשית, שבו האישה נוצרה מצלע האדם. הפמיניזם הדתי נפגש עם חוכמת הגויים ומעצים אותה, ממש כמו שקרה ללאומיות האירופית שהפכה לציונות מיטיבה. הרבנית עידית בר־טוב מטלמון אמרה לי משפט מרגש: 'נשים שרפו הלבשה תחתונה באירופה כדי שאני אוכל ללמוד את הטור ואת השולחן ערוך'. זה בגדר תיקון עולם".

המושג "תיקון עולם" ישוב ויככב בשיחה שלנו, כמו גם בספרה הטרי של ארצי־סרור "הדתיות החדשות – הפמיניזם הדתי פוגש את הרשתות החברתיות" (הוצאת ידיעות ספרים). אחרי עשרות ראיונות ומאות פוסטים שארצי־סרור ערכה ובחנה, נולד הספר המדובר כשבמרכזו לא הפמיניזם הדתי אלא השפעת הרשת החברתית על השינויים שחלו בה, בעיקר דרך שתי קבוצות פייסבוק מרכזיות – קבוצת "אני פמיניסטית דתייה – וגם לי אין חוש הומור" ("הפדלחושיות", בלשון העם) וקבוצת "פמיניסטיות הלכתיות" השמרנית והתורנית יותר מקבוצת האם. את הפדלחושיות הקימה צעירה באר־שבעית בשם דבורה ארושס ב־2012, כשהיא לא לגמרי מבינה איזו סערה היא תוליד. קבוצה זו – האחות הדתייה של קבוצת "אני פמיניסטית וגם לי אין חוש הומור" – עיצבה את עצמה תוך כדי תנועה, וקנתה לה שם של קבוצה רדיקלית שמצליחה לעורר שיח ער, אבל גם להשתיק קולות, לא תמיד בצורה נעימה.

שנה וחצי אחרי ייסודה התפצלה מתוכה קבוצת ההלכתיות, קבוצה סגורה למי שחשו מחויבות הלכתית גבוהה שהעמידה אותן לא פעם במבוכה במרחב הפדלחושי. למרות שתחילה נראה הפיצול כקרע בתוך הפמיניזם הדתי, הקבוצות מקפידות על כבוד הדדי ולא מעט חברים וחברות לוקחים חלק בשתי הקבוצות גם יחד.

"מרגע שהפמיניזם הדתי הגיע לרשתות החברתיות הוא הפך ממשהו מאוד אשכנזי, ירושלמי, דתי ואמריקני לשחקן מרכזי בזירה", אומרת ארצי־סרור. "אני מגדירה את עצמי כפמיניסטית דתייה, פדלחושית והלכתית – בשתי הקבוצות אני פעילה ומרגישה בנוח. יש ספקטרום רחב של פמיניזם דתי, לא כולם חייבים להיות בקצה. קל לדמיין אישה פמיניסטית עם תפילין וטלית שבאה לקעקע את מוסד המשפחה, אבל זה פשוט לא נכון. יש כאלו שבית הכנסת לא מזיז להן, ויש כאלו שזה הסיפור שלהן – נשים רגילות שרוצות את המקום שלהן בקהילה. יש ברחבי הארץ מניינים אידיאולוגיים שכולם מסכימים על השוויוניות, ויש מניינים משתפים ויש קהילות רגילות שיש בהן שיח בעניין. אני מעדיפה קהילה הטרוגנית ומורכבת כמו זו שיש לי במזכרת־בתיה, מקום מגוריי. אצלנו בקהילה נשים לא עולות לתורה אבל הבנות אומרות 'אנעים זמירות' יחד עם הבנים. בשמחת תורה יש אצלנו תפילת נשים נפרדת וכדומה".

מחיר כפול

ארצי־סרור ואני מתנהלות בקווים מקבילים שיש בהם הרבה מן המשותף ולא מעט מהמפריד. לה מלאו שלושים בחורף האחרון, אני מבוגרת ממנה ב־16 שנה. אני הייתי עקרת בית שנקלעה בטעות לעולם התקשורת כשהייתי בגילה, היא התגייסה מיד אחרי התיכון לגלי צה"ל, ומשם המשיכה לידיעות אחרונות לפני כעשור. היום היא רכזת כתבים ראשית בעיתון, פובליציסטית וכתבת בנושאים מגוונים. אני קבעתי את ביתי במקור ראשון לפני כ־14 שנים. שתינו מזרחיות שנשואות לאשכנזים, ושתינו גדלנו בערים שהתחרו ביניהן במדד הפשיעה – היא בנתניה, אני בבת־ים.

"התחתנתי בצבא עם חייל, והיה לי ברור שביום שאני גוזרת את החוגר אני מוצאת עבודה, אחרת לא יהיה לנו מה לאכול. עם הרבה סיעתא דשמיא הגעתי לידיעות", היא אומרת.

היה קושי להשתלב בעולם התקשורת החילוני בכלל ובידיעות בפרט כבחורה דתייה?
"בהתחלה חששתי מאוד שזה יהיה אישיו, אבל לשמחתי זה לא היה. ככל שמערכת תקשורתית היא מגוונת יותר, גם הסיפורים שהיא מספרת מורכבים יותר ומגוונים. אפשר לראות את זה אפילו ברמת התמונות. כשמחפשים משפחה גנרית לתמונה באייטם מסוים, תמיד כתבים ועורכים פונים למי שהם מכירים. ברגע שיש במערכת מגוון של אנשים, פתאום רואים יותר כיפות ומטפחות בתמונות, פשוט כי המעגלים האלו לא שקופים יותר. יש לנו מדיניות מאוד ברורה בעיתון גם לגבי גיוון אתני וגיאוגרפי. החלטת מערכת שנולדה מתוך מודעות לבעיה.

"כאישה דתייה קל לי יותר להסביר למה מאבק המקוואות הוא חשוב ודורש סיקור גדול או למה רפורמה בגיור או בכשרות היא דרמטית. אגב, מבחינת המערכת הרבה פעמים האדם הדתי הוא חותמת כשרות, באים לשאול אותנו על כל מיני כותרות אם הן מדויקות או לא פוגעניות. אני מאוד מעריכה את זה".

בחורה צעירה נוחתת ישר למשרת ניהול צוות, אפרופו פמיניזם. נשמע לא פשוט.
"בכל מסגרת קשה יותר לנשים, בעיקר אם הן צעירות, ובעולם החילוני זה קיים לא פחות מאשר בעולם הדתי. לקח לי זמן לגדל עמוד שדרה. הרבה השתנה באופן שדתיים בכלל ונשים דתיות בפרט נתפסות בעיתון, בין היתר בזכות הגיוון בשורות. לשמחתי, המנהלים שלי תמיד נתנו לי גב, וזה לא מובן מאליו. בטח כשאת מנהלת אנשים שחלקם יכולים להיות ההורים שלך. זו חוויה לא פשוטה. הדבר הכי חשוב שנשים צעירות בעמדות מפתח צריכות לעשות זה לייצר רשת חזקה של נשים שדומות להן. כאלה שאפשר להתייעץ איתן באופן פתוח".

ובכל זאת אפשר לשמוע לא פעם על תלונות של נשים שדווקא קולגות נשיות פחות מפרגנות, לא ממהרות לפתוח דלת.
"הגישה של מלכת הדבורים – אישה יחידה בכל ממלכה – היא גישה מאוד מיושנת שנובעת בין היתר מפחד נשי שבעולם גברי אין מקום ליותר ממישהי אחת. אנחנו לא בדור הזה יותר. זה דימוי שגם החברה אוהבת להעצים. לגברים יש רשת הרבה יותר חזקה. הם מרגישים יותר בנוח 'לסדר' זה לזה ראיונות. חבר טוב אצל גברים הוא מי שיקשר אותך, ואצל נשים זו מי שתקשיב לך. זה כאילו לא לגיטימי לבקש מחברות עזרה בתחומים האלו, והן לכתחילה מקושרות הרבה פחות. אני חושבת שאנחנו צריכות להתאמן בלבקש טובה. לדבר על כוח, מעמד, משכורת. ללמוד מהגברים קצת להיות תכלס. כמו שגברים יכולים להרוויח המון אם ילמדו להיות אוזן קשבת ולא לנסות לחפש פתרונות לכל דבר".

"הרבה השתנה באופן שדתיים בכלל ונשים דתיות בפרט נתפסות בתקשורת, בין היתר בזכות הגיוון בשורות. הדבר הכי חשוב שנשים צעירות בעמדות מפתח צריכות לעשות זה לייצר רשת חזקה של נשים שדומות להן, כאלה שאפשר להתייעץ איתן באופן פתוח"

ארצי־סרור היא אם לבת ובן ונמצאת בעיצומו של היריון נוסף. היא נשואה לאוהד, ולא, היא לא מקפידה להימנע מהכינוי "בעלי". אנחנו נפגשות בשלהי אוגוסט, מוצאות רגע בלו"ז בין חופשות משפחתיות לעבודה השוטפת הנשזרת בעבודה על גיליונות החגים, ואני מעלה תהייה מחויכת וקיומית על הפמיניזם כולו בתוך הגִ'נגול הלא ייאמן של אמא עובדת במשרה מלאה. "אין למילה ג'נגול תרגום לעברית", היא אומרת בחיוך. "מרגע שהפמיניזם הוציא נשים לעבוד ולהגשים את עצמן, הן הבינו מהר מאוד שהן משלמות מחיר כפול – שתי משרות מלאות במקביל. היו מי שאמרו שלא מתאים להן ילד שעובר מצהרון לצהרון ובחרו להישאר בבית. אי אפשר לחזור מתות מהעבודה ולהפעיל את כל הבית לבד. אבל לעבודה יש ערך כלכלי ואישי, והנשים כבר אינן מוכנות לשאת בעול לבד. שותפוּת בין בני זוג בניהול הבית זה תהליך עומק שמתרחש ברוב הבתים הצעירים בישראל לדעתי.

"אמא שלי עבדה במשרה מלאה וגידלה חמישה ילדים, בזמן שאבא שלי חזר מהעבודה בשמונה בערב. אין לי שום תלונה אליו, בדור שלהם הם היו אבות נהדרים אבל חזרו בשמונה הביתה ולא היו חלק מההפעלה שלו. אנחנו חיים הרבה יותר טוב. ההבדל היחיד ביני לבין אוהד זה שאני נכנסת להיריון ומיניקה. הברכה הכי גדולה של הפמיניזם למין הגברי היא שהגברים הרוויחו את ההורות שלהם".

השוויון בהורות לא בא לחן בקלות. מתוקף עבודתה בעיתון נדרשה כמה פעמים בשבוע להגיע לביתה מאוחר בלילה, כשאוהד נשאר עם בכורתם. "היה לי ברור שהבת שלי לא תעבור מבייביסיטר אחת לאחרת, אלא נקיים בינינו תורנות לשעות אחר הצהריים", היא מתארת. "הייתי חוזרת הביתה ומעבירה את אוהד תחקור ביטחוני: כמה היא אכלה, קילחת אותה, מה עשיתם. אוהד אמר לי: 'תקשיבי אם זה שוויון אז שוויון. אני אעשה הכול בדרך שלי ואת תסמכי עליי. זו העסקה'. זה היה כמו פסנתר שנוחת עליי. והוא כל כך צדק. מה אני קובעת לו איך הוא עם הילדה שלו? הוא אומר לך כמה ממתקים לתת ומה להכין לה לאכול? יש החלטות משותפות אבל לא מתוך כך שאני נותנת הוראות, לא עוד 'זה שלי ואתה עוזר לי'. אני אדם שתלטן באופיי, בטח כשזה קשור לילדים שלי, וזה היה שיעור מאוד חשוב בענווה.

"בני השלושים זה דור אחר מבני הארבעים. אצל הצעירים גם הכי 'גבר־גבר' חוזר הביתה ומכין שבת. גברים מחליפים מתכונים. זה מדהים. קבוצת הפייסבוק 'אבא פגום' – המקבילה הגברית של 'אמהות שוקעות' – היא סימן להצלחה. כשמשהו נכנס להומור סימן שזה כבר בתרבות שלנו, הפמיניזם הצליח.

"אם לדבר בדוסית על פמיניזם, הרי שתיקון עולם צריך לשחרר גם גברים וגם נשים. בעידן החדש לגיטימי להיות גבר רגיש ועדין. מנגד, אצל הנשים המושג 'רבנית' שינה משמעות. לא עוד אשתו של הרב אלא מישהי שיודעת הלכה כמו גבר, זו אתחלתא דגאולה. זה נס גלוי. מה שברור מאליו לילדה שלי לא היה עולה בדעתי כילדה. אבא נוכח בחייה, בית כנסת – שהוא המקום הכי קהילתי שיש לאדם הדתי – שהיא חלק ממנו".

הטענה הקלאסית בעולם השמרני היא שהפמיניזם מאיים על מוסד המשפחה. את מתארת פה תמונה הפוכה.
"זה אכן בדיוק ההפך. בדפוסים החברתיים הישנים נשים סבלו יותר, אבל החלוקה המסורתית עשתה עוול גם לגברים. אולי יש אנשים שזה יושב עליהם בול שאבא הוא הסמכות והוא ראש המשפחה היחיד ואמא באה אחריו וכולי, אבל הזכות לבחור, בטח בתוך התא המשפחתי, היא זכות כל כך בסיסית. מרגע שיש בחירה, הזוג פועל כצוות. בעבר כינו את הגבר כראש ואת האישה כצוואר. זה דימוי נוראי. כשיש כלים שלובים יש אינסוף מודלים וזה כוח. ישראל היא המדינה הכי משפחתית שיש. אפילו מאבק הלהט"בים להורות מלמד על ניצחון המשפחה. בזמן שבאירופה מפרקים את המשפחה לחלוטין – עם אחוז ילודה אפסי ורתיעה עמוקה מלהתמסד בזוגיות – אצלנו נאבקים על ההכרה כמשפחה. זה דווקא ניצחון של ערך המשפחה".

מניין משלה

גם הקוראים החשדניים ביותר שיקראו בספרה של ארצי־סרור, ייאלצו להודות שעולה מתוכו אהבה כנה לעולם התורה וההלכה. בכל פרק משולבים הראיונות שביצעה, אבל קולה הוא הקול הדומיננטי, גם כשהוא בא כפרשנות או כניתוח חוויה. אחד הפרקים עוסק בלימוד תורה נשי, והפרק שאחריו עוסק בפמיניזם כשהוא נפגש עם הריטואל הדתי בבית הכנסת ובטקסים דתיים נוספים. פורים ושמחת תורה מקבלים תשומת לב מיוחדת משלהם, בשל אופיים הייחודי. "אלה שני חגים שבאמת מסומנים כחגי הפמיניזם הדתי", אומרת ארצי־סרור. "עד שהתחילו לתת לנשים לרקוד עם ספר תורה, שמחת תורה היה חג של גברים, כשהנשים מסתכלות עליהם נושאים על כתפיהם את הילדים מעבר למחיצה. פורים היה חג שהגברים משתכרים בו, והנשים סועדות אותם. והנה חל שינוי בשניהם. שמחת תורה הוא חג שמתקיימים בו מנייני נשים ובמסגרת זו נשים עולות לתורה. בפורים נשים קוראות מגילה".

יש חלוקה בעניין בין קצוות הפמיניזם הדתי?
"אצל הפדלחושיות את רואה את ההצלחות, אצל ההלכתיות את רואה את הכאבים. לפעמים כשאת פמיניסטית הלכתית, את במקום אחד והקהילה שלך לא שם. לפעמים בן הזוג במקום אחר, ואת לא רוצה ללכת למניין אחר כי את רוצה להישאר חלק מהקהילה וללכת עם בעלך לבית הכנסת".

ואיך שומרים על גבולות ההלכה?
"המניינים המשתפים שבהם נשים עולות לתורה במסגרת תפילה קהילתית הם פתרון אחד, שנחשב עדיין לנדיר ומקבל תמיכה יחסית מועטה מרבנים. תפילות הנשים שבהן אין מניין גברים, הרבה יותר נפוצות וגם עוברות יותר בקלות מבחינה ציבורית והלכתית".

שיטה נוספת לשתי אלו היא מה שארצי־סרור מכנה התאמת תפילות מתוך דיאלוג, כפי שקורה בקהילה שלה. "עשו אצלנו שיח שלם בעניין, הביאו מרצים שידברו על זה עם כל הקהילה. אני מבינה נשים שאין להן סבלנות ולא תמיד דיאלוג קהילתי אפשרי אצלן, אז הן יעדיפו מניין משתף אידיאולוגי ויקימו מקום משלהן. תהליכי עומק מורכבים יכולים לקרות רק בזכות מי ששכבה על הגדר וצעקו עליה 'רפורמית'. בזכותן לנו יש פריבילגיה בכלל לדבר על גובה המחיצה או על המיקום של החזן. אני רק לא מבינה למה אישה שרוצה לעשות יותר מצוות זה מרתיע. נשים משתוקקות ליטול לולב, ללמוד תורה, והחברה הדתית שואלת את עצמה – למה היא מתכוונת כשהיא חותרת לזה? ואני שואלת – למה שואלים את זה בכלל? שאלה כזו מופנית רק לנשים".

ארצי־סרור מעידה על עצמה שהיא לא מרגישה בנוח עם ציצית, תפילין וטלית שהם בולטים יותר בנראות שלהם, אבל מכבדת את מי שמרגישה שזה חלק חשוב בעבודת השם שלה. בספרה היא מראיינת את הרבנית שרה פרידלנד־בן־ארזה – אחת החלוצות של תפילת נשים, מורת הלכה, תלמידת חכמים שעובדת עם הרב שטיינזלץ על פרויקט התנ"ך. הרבנית מספרת שם שיש לה טלית מאוד נשית, עשויה מפשמינה שהיא שמה עליה ציציות כהלכה, אלא שהיא משתמשת בה רק בתפילות נשים או תפילת יחיד. "יש משהו בעיטוף של הטלית בתפילה שהוא מאוד נשי ועוזר לה רוחנית להיכנס לאווירה", מסבירה ארצי־סרור, "אבל בתפילה רגילה זה ימשוך המון תשומת לב שהיא לא מעוניינת בה".

גם כאן לרשת החברתית הייתה השפעה?
"הדבר הכי משמעותי ברשת זה שנשים גילו שהן לא משוגעות בודדות. אם בלימוד תורה או בסוגיית אני וגופי. עד לפני חמש שנים, מתי נשים דתיות דיברו על הגוף שלהן שלא דרך הלכה או רפואה? הרי לאישה דתית אין בכלל גוף עד החתונה, ואז זה או ענייני נידה או היריון והנקה. לא הייתה עד אז שפת ה'יש לי גוף ואני שוכנת בתוכו', לא היה שיח על מהי מיניות בריאה בזוגיות".

היום זה הולך לקיצוניות השנייה, הצפה של סדנאות ומדריכות למיניות.
"נכון, וזה קורה בגלל שהשתיקה הייתה כל כך חזקה. כל מערכת צריכה בלמים ואיזונים. זה שמלמדים ילדים זהירות ומלמדים איך להרגיש בנוח עם עצמם – זו שפה חדשה. סוגיית המקווה הגיעה עד לבג"ץ, והנשים גילו את הכוח שלהן. הסיפור הוא הרי לא האם מותר לך לטבול בלי בלנית או לא, אלא כמה שליטה יש לך בסיטואציה האינטימית הזו. פתאום כשהרשת מדברת על זה, את מבינה שהמצוקה שלך הגיונית ושאת לא לבד בה. הרי זה מגיע לאבסורדים, כשתלמידת חכמים שמרצה בפני מאות נשים עומדת מול הבלנית שלא מכבדת את הידע התורני שלה. היא מתייעצת עם הרב שלה, שעה שהרבנית עומדת במקום חסרת אונים".

יושבות על כתפי ענקיות

בפעם הראשונה שפגשתי בארצי־סרור אמרתי לה שלו המפגש הראשון שלי עם הפמיניזם היה דרכה, סביר להניח שלא הייתה לי בעיה להגדיר את עצמי כפמיניסטית. היא בחורה חכמה, רהוטה ומשכילה, שלא מתחבאת מאחורי סיסמאות אוטומטיות אלא מתמודדת עם המורכבות ומעודדת אותה. אלא שהמפגש הראשון שלי עם הפמיניזם הדתי, למרבה הצער, התרחש בקבוצת הפדלחושיות, שם נפתח שרשור בעקבות ריאיון שהשתתפתי בו אצל קרן נויבך ברשת ב'. בריאיון אמרתי שאני כמובן בעד שוויון בין המינים אבל נגד זהות, ואם זה לא מספיק הודעתי קבל עם ורדיו שאני לא מגדירה את עצמי פמיניסטית. שרשור אחד בן מאות תגובות קטלניות מנשים שאפילו לא שמעו את השידור לימד אותי "שיימינג" מהו, עוד לפני שהמושג בא לעולם. תהיתי אז מה מותר הפמיניזם שמשתק אישה שחושבת אחרת מגבר שיעשה את אותה הפעולה המשתקת. ובו ברגע אמרתי לעצמי שאם לזה ייקרא פמיניזם, אני בוודאי לא אשים עצמי תחת אותה הגדרה.

"הרשת החברתית היא מקום שמגביר מאוד את הקול – לטוב ולרע. זה יכול להעביר קולות סופר־חיוביים ולחשוף אנשים חשובים שלא הכרנו ולא שמענו, ומצד שני הוא מעצים קולות שוליים ואלימים. למגיבים קל לשכוח שיש אנשים מאחורי המקלדת. השיח הציבורי בישראל חולה בזה. נהיה לגיטימי להשפיל ולרמוס, וזה דבר שחבל לי מאוד. יש דיונים שאני מראש לא נכנסת אליהם כי אין לי בכלל סיכוי שם. אבל בקבוצות קטנות אנחנו צריכות ללמוד להתבגר. כאמור, אני מרגישה בנוח בשתי הקבוצות המדוברות, אבל על החיים האישיים שלי אני כותבת ב'הלכתיות', וסוגיות עקרוניות בפדלחושיות. יש ספקטרום לנוע בו. הרי זה גם משתנה מנושא לנושא. בדבר אחד אני רדיקלית ובאחר שמרנית ולהפך. ואכן, אנחנו חייבים לחשוב שתי שניות לפני שאנחנו לוחצים על האנטר. ואני אומרת את זה גם על עצמי.

"אם נשים מרגישות בנוח עם הפמיניזם שלי זה אולי משום שאני הגעתי אחרי שהנשים האחרות כבר עשו בשבילי את העבודה. אצל האמהות המייסדות היה לא מעט מרמור וכעס כי הן היו לבד וספגו הרבה בוז ודה־לגיטימציה, אבל בזכותן הושגו כל הפריבילגיות של הדור הזה. אנחנו יושבות על כתפי ענקיות. כשאני לא לבד, אני יכולה לנהל שיחה מרוככת יותר, ועדיף תמיד לומר דבר שיישמע מאשר דבר שלא יישמע".

"אצל הפדלחושיות את רואה את ההצלחות, אצל ההלכתיות את רואה את הכאבים. לפעמים כשאת פמיניסטית הלכתית, את במקום אחד והקהילה שלך לא שם. לפעמים בן הזוג במקום אחר, ואת לא רוצה ללכת למניין אחר כי את רוצה להישאר חלק מהקהילה וללכת עם בעלך לבית הכנסת"

אולי הרדיקליות הרסו קצת את הספקטרום בדרישה של הכול או כלום?
"יש אינטרס לחלק את הפמיניסטיות לטובות ולרעות. אני לא מוכנה לזה. זה נובע מתוך פחד ומרצון להחליש. זו חלוקה מדומיינת. בלי הרדיקליות, למתונות לא היה השקט להתקדם בקצב שלהן, ובלי המתונות – הרדיקליות לא היו מצליחות להגיע למיינסטרים ולפרוץ את גבולות הקבוצה הקטנה. בלי הקצוות אי אפשר לדעת איפה האמצע.

"כשמקדמים נושא צריך להרחיב את השיח הכי הרבה שאפשר, עם שותפים שהם דווקא לא מהמיליה שלנו. דווקא עם מי שלא יושבים בול באג'נדה. אחרת זה יישאר בין מי שמסכימים וזה לא יפרוץ. הרב אליעזר מלמד, למשל, הוא אחד הרבנים שבוחנים נשים בהלכה במבחנים מקבילים לאלה שגברים נבחנים בהם לרבנות. אני לא מסכימה איתו על הרבה דברים, אבל זה מאוד מרגש בעיניי. הוא הרי לא מגדיר את עצמו פמיניסט, אז מה? יש בו יושרה פנימית נורא חזקה".

את החיבה למורכבות ספגה ארצי־סרור בבית ילדותה. הוריה גידלו חמישה ילדים "שקשה להאמין שיצאו מאותו רחם". היא עצמה בקצה אחד כפמיניסטית המשוגעת, ואחיה הצעיר בוגר ישיבת "הר המור" בקצה האחר. "אצל ספרדים לאדם יכולים להיות כל מיני רעיונות, וגם אם הוא מוזר הוא שייך. אומרים לך איזה יופי שהגעת לתפילה אפילו אם אתה נרדם בשחרית אחרי לילה במועדון. באת וזה כבר טוב, אתה לא מחוץ למחנה. זה משהו שהציבור הדתי־לאומי צריך לאמץ. אחי ואני לא מסכימים על כלום, יש הרבה נושאים שלמדנו לא לדבר עליהם אבל שאלת האהבה והשייכות לא הייתה מעולם מוטלת בספק".

וכך קרה שלארצי־סרור ולאחיה נולדו בנים באותו היום באותה שנה, מה שהביא לברית באותו היום בערב תשעה באב. "לא תיאמנו שמות, אבל באותו היום אחי קרא לבן שלו הלל ואני קראתי לבן שלי אהרן. ולשנינו היה אותו הנימוק – על שם אישים המרבים שלום בעולם. כשיצאנו מהברית שלנו אבא שלי ראה פוסטר שמזמין להרצאה לתשעה באב, כששם המרצה האחד אהרן ושם המרצה השני הלל. זה היה הזוי ומרגש. סיפור סמלי אבל ה־סיפור".

נמצאת בתפר

הפרק המסקרן ביותר בספר הוא הפרק העוסק בפמיניזם המזרחי, שממנו עולה שינוי מהותי ועמוק בין הצרכים של הפמיניסטית הדתית־מזרחית, לחברתה האשכנזייה. "זה הפרק החשוב ביותר בספר", קובעת ארצי־סרור. "כל שאר הנושאים מדוברים כך או אחרת, יש לנו מושג לגביהם. זה פרק הרבה פחות מוכר בתחום. הפמיניזם שהגיע לכאן מארה"ב, והיה חלקן של האצולה האשכנזית־ירושלמית, נפל באותם בורות שנפלו בתחומים אחרים מול המזרחים. הפמיניסטיות המזרחיות בעצם נדרשו להשתכנז כדי להיטמע. הייתה הרבה התנשאות כלפיהן, לא הבינו שהן לא שותפות לאותם מאבקים. תסתכלי על עולם המדרשות שהוא מאוד אשכנזי. לא שמזרחיות לא יכולות להיות מורות הלכה, אבל לא כל בת מלוד יכולה להרשות לעצמה לקחת פסק זמן מהחיים לשנת לימודים יקרה".

המאבקים השונים של הפמיניסטיות המזרחיות באו לידי ביטוי בסגנון "ישמח חתני", כשבמקום אחד נאבקות האשכנזיות על מקומן בתפילה, המזרחיות רק רצו מחיצה יותר שקופה. כשהאשכנזיות דורשות יותר דיסקרטיות ואינטימיות במקווה, הספרדיות בעד פתיחות, בהיותן חלק מהמסורת מגיל צעיר, בליווי כלה למקווה ערב חופתה. "אני ממוצא תוניסאי־טריפוליטאי, אבל אני אישה בהירה וזה קל יותר. לקח לי שנים להבין שאני לא צריכה להתבייש בזהות המזרחית שלי. בחתונה שלי לא רציתי אפילו שיר מזרחי אחד, כי חשבתי שאני צריכה להתבייש במוצאי. לקח לי שנים להבין שזה אוצר ונכס. שזה דבר מדהים", אומרת ארצי־סרור. "אני מרגישה שאני בתפר – מצד אחד אני לא מהג'דעיות – הנשים המדהימות מהשכונות שכשאנחנו נאבקות על לימוד גמרא, הן רוצות בית ספר עם אחוזי זכאות לבגרות ברמה יותר גבוהה. מצד שני, אני גם לא שייכת לציונות הדתית הקלאסית. לא שייכת להתנחלויות, לא גדלתי שם. יש לזה חסרונות ויתרונות. לא הרגשתי שיש לי גב, אבל גם לא הרגשתי מייצגת.

"לאישה ספרדייה שרוצה לעלות לתורה יהיה הרבה יותר קשה למצוא מניין מתאים מאשר לאשכנזייה. במניין אשכנזי זה לא הניגונים שלה ולא המסורת שלה. את הקריאה לשמחת תורה למדתי מהאחיין שלי בן ה־16. למדנו מדור לדור אבל הפוך – מהקטן לגדולה. מי ששמרתי עליו בתור תינוק והחלפתי לו טיטולים, לימד אותי קריאה, וזה היה נפלא. אני לא רוצה לוותר על מסורת אבות בגלל הפמיניזם".

הפמיניזם עשה דרך ארוכה בעשור האחרון. איך את רואה את השלב הבא?
"אני כל הזמן חושבת איזה עולם נשאיר לילדים ולילדות שלנו. הבכורה שלי בת שש ואני רואה כמה נוח היא מרגישה בעולם, היא מרגישה בת־בית, לא מתנצלת ולא אורחת. לא מרגישה משרתת. כל כך ברור לה שהיא יכולה לעשות הכול, ללמוד הכול. וזה לא רק חינוך של הבנות אלא גם של הבנים. הבן שלי גדל לאבא שעושה הכול ואין הבדל בינו לבין אמא, והוא יגדל להיות בעצמו אבא כזה".

"יהודי חושב במושגים של נצח. ברור לי שאנחנו עוד חוליה בשרשרת המסירה. למרות הדימוי הפמיניזם הדתי, לי ברור שהפמיניזם לא מנסה לשבור את השרשרת, להפך. אנחנו רוצות לחזק אותה ולהרגיש חלק ממנה. הסבתות שלנו לא ידעו קרוא וכתוב. האמהות שלנו נקרעו גם בבית וגם בחוץ ושילמו מחיר יקר. אנחנו בדור עשיר, דור שממש זוכה לראות ניסים. מה שהיה רדיקלי הפך לנורמלי".

בפתח הספר מופיעה נבואת ישעיהו – "והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתיים כאור שבעת הימים". "מילדות היה לי קשה הדימוי של נשים לירח", אומרת ארצי־סרור. "האור המתמעט והולך במהלך החודש, הירח שאין לו אור משלו. יש לזה השלכות אמיתיות על התרבות שלנו. השלמתי עם הדימוי הזה כששמעתי את שירו של אביתר בנאי 'יפה כלבנה' בביצוע נשי. זה פסוק נחמה שאומר שבתיקון עולם אמיתי השמש והירח יהיו שווים, ויחד הם יבערו כאור שבעת הימים של ימי בראשית. החלק הכי מכאיב שיש הופך להכי רומנטי. לי כאדם דתי אין דבר מרגש יותר מזה. הפסוק הזה, לצד 'השמיעיני את קולך'".