אין מנהג המזוהה עם חג הפורים, שאותו חגגנו השבוע, יותר מההתחפשות. יהודים באירופה התחפשו בפורים כבר בימי הביניים, ומאז התפשט המנהג כמעט לכל תפוצות ישראל. ההתחפשות בחג הפורים היא לזמן קצוב בלבד, וכמעט תמיד אינה מסתירה את זהותו האמיתית של המתחפש. גם הוא וגם סובביו מודעים לחד־פעמיות של התחפושת, ולכך שהיא לכל היותר חושפת לרגע משאלת לב כמוסה או מציגה פן לא מוכר באישיות, שלמחרת החג יחזרו אל מעמקי הלב או התודעה, והאישיות המוכרת תשוב ותחליף אותם.
השבוע, בשושן־פורים, צוינו חמש־מאות שנה להופעתו של אחד המתחפשים המרתקים והמסתוריים בהיסטוריה היהודית, מי שההתחפשות לא הייתה עבורו אירוע חד־פעמי אלא זהות שלמה שהוא יצר ובחר לעטות על עצמו.
ביום שישי, ט"ו באדר רפ"ד (29 במרץ 1524), נכנס בשערי רומא, כשהוא רכוב על סוס לבן, אדם בשנות הארבעים לחייו, בעל חזות צבעונית, יוצאת דופן ואפילו מעוררת גיחוך: "שחׄר המראה, שפל הקומה, דל הבשר, שפתו הגרית ומעט יהודית… לובש משי ווירגאטו [מפוספס] כמנהג הישמעאלים, ועל ראשו סודר לבן, והוא עוטה בו רובו וראשו עד שכל רואיו ילעיגו עליו ויחשבוהו לאשה".
הוא הציג את עצמו כדוד, בנו של המלך שלמה ואחיו של המלך יוסף, המולך על מדינה יהודית עצמאית במדבר חבור שבחצי האי ערב, שבה חיים שבטי ראובן, גד וחצי המנשה. רכוב על סוסו הוא נכנס לחצר האפיפיור ודרש להיפגש עימו בהקדם, בשליחותם של שבעים הזקנים, יועציו של אחיו המלך.
דוד הראובני, כפי שהוא נודע מעתה, לא הסיר את התחפושת עם תום החג. במשך שמונה השנים הבאות הוא דבק בזהותו כשגריר מטעמה של מדינה יהודית עצמאית. בזהות זו הוא נע ברחבי אירופה ונפגש עם אצילים ונסיכים, עם האפיפיור, עם מלך פורטוגל ואפילו עם קיסר הקיסרות הרומית הקדושה. כך עד לסופו הטרגי, יש שיאמרו הבלתי נמנע.
מי היה דוד הראובני? מה ביקש להשיג, ומה היה מקומן של ההתחפשות וההתחזות באישיותו?
ממלכת פרסטר ג'ון
דוד הראובני הופיע בנקודת זמן קריטית בהיסטוריה האירופית. אירופה הנוצרית עקבה באימה אחר התעצמותה המתמשכת של האימפריה העות'מנית המוסלמית. בשנת 1453 כבשו הצבאות המוסלמיים את המעוז הנוצרי הגדול האחרון במזרח, העיר קונסטנטינופול, והפכו את בירתה של האימפריה הנוצרית הביזנטית לבירתה של סולטנות מוסלמית. בשנת 1521 כבשו העות'מנים את בלגרד והשתלטו על ממלכת הונגריה, ובשנת 1529 עתיד היה הצבא העות'מני לעמוד בשערי וינה. אירופה שיוועה לבן ברית במזרח שיוכל לאיים על האימפריה העות'מנית ולהסיט את צבאותיה מהמשך ההתפשטות מערבה.
בן ברית כזה התקיים, אם כי רק בדמיון האירופי. עוד מהמאה ה־12 נפוצו באירופה אגדות על קיומה של ממלכה נוצרית אדירה אי־שם במזרח, ממלכת פרסטר ג'ון ("הכומר יוחנן"). האגדות תיארו את עושרה האגדי ואת כוחה הצבאי האדיר של הממלכה הנוצרית, שנתפסה באירופה כבת ברית פוטנציאלית במאבק נגד האימפריה העות'מנית המוסלמית המתעצמת. לכל אורך המאה ה־15 עסקו מדינות אירופה בניסיונות לגלות מדינה זו וליצור קשרים עימה.
גם יהודי אירופה הכירו את האגדות הללו ועקבו בעניין אחרי מסעות החיפוש והידיעות שהגיעו עליהם. אולם ליהודי אירופה היה עניין נוסף, ייחודי, באיתור ממלכתו של פרסטר ג'ון, שכן במסורות שנפוצו באירופה על ממלכה זו סופר כי היא גובלת בארצם של עשרת שבטי ישראל האובדים. ממלכה זו, כך סופר, היא עצמאית, חזקה ועשירה, ובעלת צבא בלתי מנוצח. אם הנוסעים הנוצרים יגיעו לארצו של פרסטר ג'ון, האמינו היהודים, הם יסללו את הדרך גם לארצם של עשרת השבטים. ואכן, משנות השלושים של המאה ה־15 ולמשך קרוב למאה שנים גברה ההתעניינות בעשרת השבטים, ושמועות על כך שארצם אותרה ושהקשר איתם חודש נפוצו בחברה היהודית, כפי ששמועות על ממלכתו של פרסטר ג'ון נפוצו בקרב הנוצרים.
דוד הראובני היה אפוא האיש הנכון בזמן הנכון ובמקום הנכון. הוא היה מודע להלך הרוחות באירופה, והציע למעשה אלטרנטיבה צבאית ופוליטית לפרסטר ג'ון, הלקוחה מאותו אזור דמדומים שבין המיתוס והחלום ובין המציאות. אם אירופה אינה מצליחה להגיע אל הממלכה האגדית של פרסטר ג'ון, יגיע לאירופה נציגה של ממלכה אגדית אחרת, זו של עשרת השבטים, שכנתה של ממלכת פרסטר ג'ון.
"מזרקי אש"
כשנפגש לבסוף עם האפיפיור, שטח לפניו הראובני תוכנית נועזת. הבנקאי היהודי דניאל דה־פיזה, ששימש כמתורגמן בפגישה, תיאר אותה במילים אלו: "והכלל העולה הוא שזה דוד שלוח ממדבר חבור, מהמון רב מישראל אשר שם… לכרות ברית עם האפיפיור ולשאול ממנו כלי מלחמה, היינו מזרקי אש הקורטיטי ופאלקוניטי ודומיהם דרך מלך פורטוגל… והתפאר אל האפיפיור כי אם ישמע לקולו יש לאל ידו, בחמלת ה' עליו ועל עמו אשר הוא ואחיו מלך עליהם, להילחם בכל מלכי הישמעאלים עד מכה וארץ כוש וערב".
תוכניתו של הראובני מלמדת על מודעותו למצבה הגיאו־פוליטי־דתי של אירופה. שבטי ישראל היושבים בחצי האי ערב יתקפו, בתיאום עם מדינות אירופה, את העו'תמנים מדרום, ובאותו זמן יתקפו המעצמות האירופיות מצפון, וכך יסירו את האיום העות'מני מעל אירופה.
כהיום כן אז, מחירו של שיתוף פעולה צבאי ופוליטי הוא נשק מתקדם, "מזרקי אש" בלשונו של הראובני. ואכן, בעקבות הפגישה מסר האפיפיור לראובני מכתב המלצה למלך פורטוגל, ובו ביקש ממנו לבחון בחיוב את בקשתו של הראובני ולספק לו ספינה עמוסה בנשק חם שתפליג לנמל העיר ג'דה שבחצי האי ערב הרחוקה; ימי הליכה ספורים מארצם של השבטים, לדבריו של הראובני.
לאחר עיכובים רבים הגיע הראובני לפורטוגל באוקטובר 1525, וזמן קצר לאחר מכן נפגש עם המלך, שטח בפניו את הצעתו והציג לו את מכתב ההמלצה של האפיפיור. בשבועות שלאחר מכן הוא ניהל משא ומתן עם המלך ועם יועציו, ונראה היה כי המלך מתכוון להיענות להצעתו של השגריר היהודי ולצייד את ממלכת השבטים במיטב התוצרת של תעשיית הנשק הפורטוגלית.
אולם בפורטוגל, שיהודיה אולצו להמיר את דתם בשנת 1497, פגש הראובני לא רק במלך וביועציו אלא גם באנוסים רבים. הופעתו של הראובני הותירה עליהם רושם עז בשל היותו כביכול נציג של ממלכה יהודית עצמאית, אשר התקבל במלוא גינוני הטקס. אנוסים רבים באו לצפות בו ולשוחח עמו, והוא אף התארח בבתי אנוסים מתוך מחשבה ששם יוכל לקבל את צרכיו הדתיים.
באותו זמן פנה אל הראובני בן אנוסים צעיר, דייגו פירס, שהחזיק במשרה בכירה במערכת המשפט הפורטוגלית, וביקש ממנו שיסייע לו למול את עצמו ולשוב ליהדותו. הראובני דחה את בקשתו אולם פירס הצעיר לא אמר נואש, מל את עצמו ולאחר שהחלים שב ופנה לראובני, ששב ודחה אותו. הידיעות על חזרתו של פירס – שמעתה נודע בשם שלמה מֹלכו – ליהדות חיזקו את טענות מתנגדיו של הראובני כי המטרה האמיתית של ביקורו היא לעורר את האנוסים לשוב ליהדות. בעקבות זאת השעה המלך את כל הבטחותיו והורה לו לעזוב את פורטוגל.
מה הייתה מטרתו של הראובני, ומדוע ביקש לשתף פעולה עם הנוצרים, ובראשם עם מלך פורטוגל – מי שפעל להקמת אינקוויזיציה בארצו ואשר אביו התנכל ליהודים וכפה עליהם להתנצר שנים מספר קודם לכן – במאבק נגד האימפריה העות'מנית אשר קלטה את מגורשי ספרד ופורטוגל והעניקה להם מחסה? נוסף על כך, מה היה עושה הראובני לו אכן היה מצליח לשכנע את מלך פורטוגל לספק לו ספינה עמוסה בתותחים אשר תפליג לחצי האי ערב?
נראה כי המפתח לפעילותו של הראובני טמון בדמות נוספת, מרתקת לא פחות: המקובל והמאגיקון הירושלמי ר' אברהם בן אליעזר הלוי. אברהם הלוי נולד בספרד במחצית השנייה של המאה ה־15. הוא השתייך לחוגי מקובלים־מאגיקונים שעסקו בגילויי סודות ובקבלה מעשית. עם הגירוש עקר לפורטוגל, שם נאלץ להתנצר בכפייה יחד עם שאר יהודי פורטוגל. בשנת 1506 נמלט הלוי מפורטוגל, ולאחר שעבר באיטליה, ביוון ובמצרים, הוא השתקע בירושלים וניהל ממנה תעמולה משיחית ערה. הלוי צפה כי המשיח יגיע בשנת 1530, וכי קודם לכן, בשנת 1524 – השנה שבה הגיע הראובני לאיטליה – יתרחשו כמה אירועים שיבשרו את בואו הקרוב. בכתביו צפה, בין היתר, מלחמה בין הפורטוגלים לעות'מנים בעיר ג'דה הסמוכה למכה, שבמהלכה ייהרס המבצר המגן על העיר ושבעקבותיה יתגלה המשיח.
פרטים רבים הנוגעים לראובני קושרים אותו לדמותו של אברהם הלוי, ודמיון כזה מתגלה גם בנוגע ליעדו של הראובני, אשר ביקש כאמור להגיע עם ספינת מלחמה פורטוגלית עמוסת נשק לעיר ג'דה. נראה כי הראובני ביקש "להגשים" את תחזיתו המשיחית של אברהם הלוי בנוגע לעתיד להתרחש בג'דה, ולהבטיח בכך את התגלותו של המשיח בשנת 1530. הראובני, שהציג עצמו בראש ובראשונה כמדינאי וכלוחם, הכיר היטב את המציאות הגיאופוליטית של התקופה ועיצב את שליחותו בהתאם. מבחינה זו ניתן לראות את דוד הראובני כמי שביקש להשיב את המשיחיות היהודית אל ההיסטוריה, ולהפוך את העם היהודי מחדש לגורם פעיל ומשמעותי בהיסטוריה ובפוליטיקה של ימיו.
המדריך לגילוי מתחזים
המקור העיקרי, ובמקרים רבים אף הבלעדי, על פרשיית דוד הראובני הוא יומן המסע שחיבר. יומן זה כולל תיאור מפורט של קורותיו מהיום שבו יצא לדבריו מממלכת השבטים שבמדבר חבור, ועד שגורש מפורטוגל בקיץ 1526. בחלקו הראשון של היומן פורס הראובני את סיפור מסעו ממדינת השבטים ועד לארץ ישראל. כמובן, זהו סיפור דמיוני; מדינה יהודית עצמאית לא התקיימה בשנים אלו בחצי האי ערב, ותיאוריו של הראובני בנוגע לתחנות השונות שבהן עבר כביכול אינם מכילים שום פרט שניתן לאשש ממקורות אחרים. הם כתובים בסגנון הספרות הפנטסטית על מסעות לארצות רחוקות ומפגש עם תופעות טבע משונות שרווחה באותן שנים, ושמחבריה הצטיינו בנדודים דמיוניים ולא במסעות ממשיים. לעומת זאת, המסע מארץ ישראל ואילך מגובה בעדויות ממקורות אחרים ומכיל תיאורים מפורטים ומדויקים, שמות אנשים ופרטים נוספים המעידים על אמיתותו.
בחלקו הראשון, הדמיוני, של היומן מתגלה אפיזודה נוספת של התחפשות־התחזות. הראובני מספר כי לאורך מסעו ממדינת השבטים שבמדבר חבור לארץ ישראל, דרך חופי מזרח אפריקה, סודן ומצרים, הוא התחפש למוסלמי מצאצאי משפחת הנביא, הציג את עצמו ככזה וזכה לכבוד רב. זהו סיפור מרתק על התחפשות בתוך התחפשות, או התחזות בתוך התחזות: יהודי המציג עצמו כשגריר מטעמם של עשרת השבטים, ומספר כיצד התחזה במהלך מסעו לבן למשפחת הנביא. נראה כי הסיפור הזה נועד להעביר מסר חשוב בנושא ההתחזות.
הראובני מספר כי במהלך חלק זה של מסעו, כששהה בחצרו של עמרה מלך כוש, הגיע לחצר המלך אדם נוסף שגם הוא הציג עצמו כמוסלמי מיוחס מצאצאי הנביא, ואולם אדם זה ביקש לנצל את מעמדו כדי להונות את המלך ולהשיג לעצמו טובות הנאה. הוא ביקש למשוך את הראובני לצידו, ומשסירב, פנה אותו נוכל למלך וסיפר לו כי הראובני אינו מי שהוא מתיימר להיות אלא מתחזה יהודי.
המלך הנבוך פנה לאדם שלישי ששהה בחצרו, אבו־קמיל, מוסלמי מיוחס מצאצאי הנביא, והציג בפניו את תהיותיו. תשובתו של אבו־קמיל חשובה ומרתקת, שכן הוא פרס בפני המלך את הדרך להבחין בין רמאי ומתחזה ובין מי שזהותו אמיתית, וכך אמר: "אינני מכיר לא זה ולא זה; אך ראיתי זה הראשון [הראובני] הוא נכבד וענו ומתענה בכל יום, והוא ירא אלקים ואינו הולך אחר הצחוק ואחר הנשים ואינו אוהב ממון, וזה האחרון הוא אוהב זהב וכסף ועושה רעות רבות ומרבה בדברים. ואמר המלך: כנים דבריך".
מה מקומו של סיפור זה בתוך יומנו של הראובני? מדוע הוא מציג עצמו כמי שנאלץ להתחזות למי שאינו? נראה כי הדברים קשורים לאפיזודה מצערת שהתרחשה עם שובו של הראובני לאיטליה לאחר כישלון שליחותו בפורטוגל. בפברואר 1530 שהה הראובני במנטובה שבצפון איטליה, ושם נתפס בעת שניסה לזייף לעצמו מסמכים. הוא טען להגנתו כי בסך הכול ניסה לשחזר מסמכים שאיבד, אולם אמינותו התערערה קשות ויהודי העיר דיווחו על הממצאים גם לשלטונות הנוצריים.
יהודי איטליה התייחסו לראובני מלכתחילה בנימה של חשדנות, ולאחר אירועים אלו ראו בו מתחזה וזייפן. אני סבור כי בעקבות אירועים אלו ערך הראובני את רשימותיו והעלה את יומנו על הכתב. חלקו הראשון של היומן הוא סיפור על התחפשות והתחזות של הראובני, המציג עצמו כבן למשפחת נביא האסלאם. במהלך התחזות זו עולות תהיות, ויש מי שמפקפק בזהות שהראובני נטל לעצמו. פקפוקים אלו חולפים כאשר אבו־קמיל מציג בפני המלך את הקריטריונים שלפיהם ניתן לשפוט אם אדם הוא מי שהוא מתיימר להיות, או שהינו מתחזה. בהיעדר ידיעות אחרות, הקריטריון להערכת זהותו של אדם הוא אופיו כפי שהוא מתגלה בהתנהגותו היומיומית. מי שנוהג ביראת שמיים, מרבה להתפלל ולהתענות, מתרחק מצחוק ומנשים ואינו רודף ממון, הוא ככל הנראה איש המעלה. הזהות נקבעת על ידי ההתנהגות, ומי שמתנהג כפי שראוי שיתנהג בן למשפחת הנביא, הוא אכן בן למשפחת הנביא.
נראה כי הראובני מציע כאן לקוראים המתלבטים בנוגע לזהותו את הקריטריונים שלפיהם עליהם לשפוט אותו. לכל אורך שהותו באיטליה נהג הראובני להתענות ולהסתגף, נמנע משחוק ומסיבות ומקשרים קרובים עם נשים, ובסוף יומנו פירט את סך הכנסותיו והוצאותיו כדי להראות שלא נטל לכיסו פרוטה. מעתה, מי שמתלבט אם הראובני הוא מי שהוא מתיימר להיות, שליחם של עשרת השבטים, או מתחזה מחופש, יכול להשיב על השאלה לאור המפתח שסיפק לו הראובני: ההתנהגות היא הזהות, ומי שמתנהג בצורה ההולמת את דמותו כשליח מטעמם של השבטים האובדים, הוא אכן מי שהוא טוען להיות.
שנתיים לאחר מכן, בקיץ רצ"ב (1532), הצטרף הראובני לשלמה מלכו, מיודעו מפורטוגל, שנסע לחצרו של קיסר האימפריה הרומית הקדושה קרל החמישי, עם תוכנית קרובה לזו שהציג הראובני לאפיפיור שמונה שנים קודם לכן, מיד לאחר פורים רפ"ד, לסיוע לקיסר במלחמה כנגד העות'מאנים. לאחר שנפגשו עם הקיסר נעצרו השניים, מלכו הוצא להורג בשלהי 1532 בעיר מנטובה, והראובני נכלא בספרד והוצא שם להורג בשנת 1538. כך, בקול ענות חלושה, באה לקיצה פרשת התחפשות יוצאת דופן שראשיתה בפורים ברומא, וקיצה, ללא מסכות, ארבע־עשרה שנה מאוחר יותר על המוקד בליירנה.
