אם אתם גולשים ברשתות החברתיות, יש להניח שנתקלתם בסרטוני פרשת שבוע של המוזיקאי והשחקן נעם יעקובסון; סרטונים קלילים וקצרים, שמציגים בשפה פשוטה ונגישה רעיונות מתוך פרשיות השבוע.
"כמו כל דבר משמעותי שקרה בחיים שלי, גם הפרויקט הזה התחיל ממש במקרה", מספר יעקובסון, המוכר לרבים כשחקן מרכזי במהדורת החדשות הסאטירית של לאטמה ז"ל, ומגיש כיום את התוכנית "מ'מצב?" ברדיו גלי ישראל. "מצאתי את עצמי במצב שבו אני 'סמי־סלב' ומכירים אותי פה ושם, אבל הפלטפורמות הדיגיטליות שלי היו מאוד לא מפותחות. הפייסבוק שלי כן היה מפותח, אבל פייסבוק זה לקשישי קשישים. באינסטגרם הייתי מאוד חלש, ובטיקטוק לא הייתי קיים. במשך כמה חודשים שאלתי את עצמי איך אני מפצח את זה. צפיתי הרבה מאוד בטיקטוק כדי לעקוב אחרי קצב העריכה והשפה הדיגיטלית של היום, וניסיתי להבין את זה".
הנוכחות ברשתות הייתה חשובה ליעקובסון לטובת העשייה המוזיקלית שלו, כסולן ומנהל להקת "עניין אחר". "הבנתי שכדי לקדם את המוזיקה שלי אני צריך נוכחות משמעותית בפלטפורמות השונות. אבל כרגיל, הדברים שאני רוצה לקדם נדחקים הצידה, ובפועל אני עושה משהו אחר. אז ניסיתי לעשות סרטונים מכל מיני כיוונים. יום אחד, ממש כלאחר יד, הצבתי מצלמה – זה היה השבוע של פרשת בראשית בשנה שעברה – ואמרתי 'יאללה, אני אספר איזה מדרש שאני מכיר, רעיון שאני שוחה בו היטב'. סיפרתי את המדרש, ערכתי את הסרטון והעליתי אותו ביום שישי. במוצאי שבת אני פותח את הסלולרי ובום, עשרות אלפי צפיות.
"זה היה מדהים מבחינתי. אמרתי לעצמי: מי היה מאמין שלפרשת שבוע יש כזה קהל, ועוד בטיקטוק? מי בכלל רואה פרשת שבוע בטיקטוק? הכול שם זה ריקודים בלבושים מינימליים. טוב, אז נעשה גם על פרשת נח. בשבוע השני היו קצת פחות צפיות אבל בהחלט מספר מרשים, ולאט לאט התחלתי להתקדם".
הזרעים שנשתלו בגוש
כך החל יעקובסון להפיק סרטונים לפי סדר פרשות השבוע, והשקיע מאמץ במציאת רעיון חזק ומושך לכל פרשה. "מה שנתן לי את האמונה שזה אפשרי הוא העובדה שלימוד התורה שלי כבר שנים, ובכלל נקודת החיבור שלי לתורה, היא דרך פרשת השבוע. זה ככה מאז שלמדתי בישיבת הר עציון, אצל מי שמבחינתי היו ה'סלבים' של אז: הרב יעקב מדן, הרב יואל בן־נון, הרב מרדכי ברויאר שלימד תנ"ך על פי שיטת הבחינות ועוד.
"בזמן ה'סדרים' הייתי מתגנב לספריית הקלטות של גוש עציון, שהיו בה קלטות כאלה של פעם, ושומע קורסים של הרב יואל בן־נון. הייתי קורא גיליונות של 'מגדים' (כתב העת הוותיק של מכללת הרצוג העוסק בתנ"ך; ש"פ). זה מה שעניין אותי. אז אמרתי לעצמי שבאמת יש לי הרבה דברים להגיד, שאני לא חושב שאנשים אחרים שמעו עליהם. אנשים שלמדו וגדלו בישיבת הר עציון ובמעטפת שלה כנראה שכן, אבל בעולם הרחב לא. עם הזמן התפתחתי לא רק בתחום הרעיונות עצמם, אלא גם ביכולת להביא אותם בצורה מעניינת. פיתחתי שפה ויזואלית, והתעצבתי ככותב תוכן".
איך נראה תהליך העבודה על סרטון? בכל זאת, להגיש כל שבוע רעיון זו משימה לא קלה.
"כל סרטון זה יומיים עבודה לפחות, וכך כל שבוע. לפעמים זו עבודה לתוך הלילה. זה מתחיל מתחקיר – ללמוד, לשמוע שיעורים, למצוא רעיון רלוונטי – ממשיך לכתיבה, ויום הפקה. זה אומר שאני יוצא לשטח, ללוקיישן רלוונטי או למקום שנחמד לצלם בו. אם ממש אין זמן, אז אפילו אצלי בגינה.
"אני לא עומד ונותן שיעור. כל סרטון דורש בניית תסריט, היום אני מיומן בזה, אבל זה ממש תסריט, עם דמויות וכו'. אני לוקח לפעמים שיעורים של שעתיים וחצי ומצמצם אותם לסרטון של שתיים וחצי דקות. זה אתגר רציני, אבל גם כיף גדול. אחרי הצילום בטלפון אני יושב בבית קפה, עורך, שם כתוביות – הכול בטלפון. זה נותן לי גמישות".
"בתחילת הדרך", מספר יעקובסון, "עשיתי הכול לבד. הייתי קורא המון ושומע המון שיעורים, בעיקר מאתר התנ"ך של מכללת הרצוג, שהוא אתר מדהים ואני ממליץ עליו בחום. במהלך הדרך אימצתי אנשים שיסייעו לי. קודם כול את ד"ר יושי פרג'ון, שהוא מרצה לתנ"ך וחבר, והפכתי אותו למעין חברותת וואטסאפ שלי. בהמשך צירפתי למאמץ המשותף גם את 'סלב העל' מבחינתי, הרב פרופ' יוני גרוסמן. כשאני הייתי בשיעור א' בישיבה הוא היה בשיעור ו'. מבחינתי להחליף רעיונות איתו זה כמו ללכת על ענן, ואם הוא אומר על רעיון שלי שהוא יפה אני בכלל מאושר.
"לפני כמה חודשים נכנס לעבוד איתי גם ידידי חובב יחיאלי, והיום הוא כמו חברותא שלי לפרשת השבוע. אנחנו לומדים פשט, מחפשים את הרעיונות והקושיות שעולים לנו, רצוי דברים שלא לעסו אותם מיליון פעמים קודם לכן, ועוד יותר חשוב – בלי 'וורטים'. הרבה דרשות של רבנים מתחילות ממה שהם רוצים לומר, ואז הם מחפשים דרך להעמיד את זה בתוך הפסוקים. זה לא מעניין אותי. אני רוצה להתייחס לשאלות שעולות מתוך הפשט, אבל כן לשאול את עצמי מה זה אומר לי היום ואיך זה מתחבר לחיים שלי כרגע. התבנית היא: שאלה חזקה, תשובה מעניינת ומסר רלוונטי".
מאז פרוץ המלחמה היא תופסת מקום לא מבוטל בסרטונים של יעקובסון, כחלק מאותה רלוונטיות שהוא מדבר עליה. "אם עד המלחמה דיברנו הרבה על העולם האישי, ובמישור הלאומי על הסכסוך הפנימי שהיה פה בתוך העם, מאז המלחמה אנחנו מחפשים ומשתדלים לגעת במציאות שלנו".
סרטון מאנדרטת הנעליים
הפקת סרטונים על פרשת השבוע דורשת עקביות, ללא החמצות: "מאז פרשת בראשית לפני שנה וחצי, לא פספסתי אפילו פרשה אחת. אני מחויב לזה כאילו מישהו משלם לי על זה. לפני חודש וחצי נסעתי לאתונה. הפרשה הייתה תרומה, שהנושא שלה הוא מקדש, אז הלכתי וצילמתי באקרופוליס, שזה מקדש יווני, ודיברתי על ההבדלים בין המקדשים שלהם למקדש שלנו. ישבתי על בירה כשרה באתונה וערכתי את הפרשה במשך יותר מחצי יום. אם זה לא היה עובד הייתי מוותר על זה, אבל האמת היא שזה עובד".
התפוצה של הסרטונים מרשימה, ודאי בקנה מידה של חומרים שאינם בידוריים. "באינסטגרם יש לי כרגע 14.5 אלף עוקבים, שזה ממש לא רע, אני רק מתחיל שם. בטיקטוק יש לי 34 אלף עוקבים, ואני מזכיר שמדובר בפרשת השבוע, לא משהו שהיית מצפה בו למספרים כאלה. במקביל הסרטונים מופצים בהמון קבוצות וואטסאפ, ושם אלה צפיות שבכלל לא נספרות. כמעט עשרת אלפים איש מקבלים את הסרטונים ישירות מאיתנו בוואטסאפ, בקבוצות שהולכות וגדלות, והם מריצים את זה הלאה באופן ויראלי. המספרים האלה מטילים עלי גם אחריות, להיזהר בכל דבר שאני אומר".
"כל סרטון זה יומיים עבודה, וכך כל שבוע. לפעמים זו עבודה לתוך הלילה. זה מתחיל מתחקיר – ללמוד, לשמוע שיעורים, למצוא רעיון רלוונטי – ממשיך לכתיבה, ואז יום הפקה. אני מחפש רעיונות שעולים מהפשט, רצוי דברים שלא לעסו אותם מיליון פעם, ויותר חשוב – בלי 'וורטים'"
רבים מהצופים בסרטונים אינם דתיים, מספר יעקובסון. "המסרים שלי הם מסרים של לימוד תורה, לא במובן ההלכתי אלא של חיבור לשורשים שלנו והיכרות עם הרעיונות העמוקים, שלכל יהודי צריכה להיות הזדמנות להיחשף אליהם".
לצד הנתונים המרשימים הללו, יעקובסון מספר על התמודדות קשה שנקלע אליה לאחרונה, מבלי שהיה מוכן לכך מראש. "אני במאבק מול טיקטוק, שחונקים אותי ממש. עד לפני חודשיים היו לי עשרות אלפי צפיות לכל סרטון פרשת שבוע – כ־30 אלף צפיות בסרטון סטנדרטי, ואחת לחודש־חודשיים, בסרטונים מוצלחים יותר, 80 אלף צפיות ויותר. כיום, בסרטונים האחרונים אני עומד על כמה אלפי צפיות. מתברר שבעקבות אירועי המלחמה טיקטוק סימנו אותי איכשהו וחנקו לי את החשיפה. לא ידעתי שאני כל כך חשוב. כרגע אני ממש במאבק, ואני לא יודע אם אצליח. זה כואב ומכעיס מאוד".
כשאני מבקש מיעקובסון לספר על סרטונים שהוא אוהב במיוחד הוא מתקשה לבחור, אבל בסופו של דבר מוצא כמה דוגמאות לסרטונים שבעיניו היו מוצלחים במיוחד; הראשון שבהם הוא סרטון הנעליים בבודפשט. "זה סרטון שרק אצלי בטיקטוק הגיע ל־700 אלף צפיות, ואני יודע שאחרים שהעלו אותו קיבלו עוד קרוב לחצי מיליון צפיות, וזה כמובן רץ גם בוואטסאפ. הייתי בבודפשט, די במקרה, שלא יישמע שאני איזה טיילן מי יודע מה. זה היה בשיא הכסאח הקפלניסטי, וראיתי את אנדרטת הנעליים על גדת נהר הדנובה. לא הכרתי את זה קודם. קראתי קצת על הסיפור של האנדרטה, שהוקמה לזכר היהודים שנורו והושלכו לדנובה, ובאופן ספונטני צילמתי סרטון.
"המסר היה פשוט: אם לא נפסיק לריב – זה מה שמחכה לנו. לחבר'ה שהשליכו את היהודים האלה למים לא היה אכפת אם אתה דתי או חילוני, ימני או שמאלני, ציוני או מתבולל – הם זרקו את כולם למים. הוספתי ואמרתי שהאנטישמיות לא מתה. היא מחלחלת בכל פינה, גם בגלויות הכי נוחות. זו רק שאלה של זמן. לא להאמין שפחות משנה אחר כך אנחנו נחשפים לכל ההפגנות האנטישמיות בקמפוסים בארה"ב".
סרטון נוסף שהצליח מאוד היה על "שורפי האסמים" בירושלים של ערב החורבן, שפורסם בערב תשעה באב האחרון. "החוכמה היא לא רק לומר את הדבר הנכון, אלא לומר אותו בזמן הנכון. כולנו מאשימים את הצד השני בשריפת אסמים, אבל כדאי שנתחיל מזה שכל אחד יכבה את הלפידים שדולקים במחנה שלו. חלק ניכר מהקהל שלי הוא לאו דווקא דתי או ימני, ואני מאוד משתדל לומר דברים שיישמעו ולא דברים שלא יישמעו. אני רוצה לדבר גם עם מי שלא מסכים איתי, להגיד דברי טעם ולגרום לו להקשיב".
מה הסרטון שאתה מרגיש הכי מחובר אליו, לאו דווקא במדדים של הצלחה מספרית?
"הסרטון לפרשת וישלח היה מבחינתי הסרטון שהכי נגע בי אישית. הרשב"ם שואל על מה שקרה ליעקב אבינו במעבר יבוק: למה אחרי שיעקב מעביר את כל המשפחה את נחל יבוק, הוא חוזר לצד השני? הרי הוא הולך לקראת עשו. רש"י אומר שיעקב חזר כדי להביא 'פכים קטנים', אבל זו תשובה קצת מוזרה, וגם הרשב"ם חשב ככה. לכן הוא עונה תשובה אחרת, שאם הרשב"ם לא היה אומר אותה אני לא חושב שמישהו מאיתנו היה מעז לומר אותה.
"התשובה שלו היא שיעקב פשוט רוצה לברוח, כמו שהוא עשה תמיד בכל פעם שהוא נתקל בעימות. יעקב היה בעימות עם עשו – וברח, בעימות עם לבן – וברח, ועכשיו הוא שוב הולך לקראת עשו, ומשהו בו רוצה לברוח, לחתוך. ואז בא אליו המלאך, שלפי הרשב"ם הוא רצה להגיד ליעקב 'די, אתה לא בורח יותר. תסתכל לבעיות בלבן של העיניים, תתמודד, כי אתה יכול'. 'כי שרית עם א־לוהים ועם אנשים ותוכל'. אם התמודדת איתי, אתה יכול להתמודד גם עם עשו. המדהים בתשובה הזו של הרשב"ם הוא שאחרי שאתה קורא אותה קשה לך להבין את הפרשייה הזו אחרת.
"הסרטון הזה היה לי מאוד אישי, כי אני מרגיש את התחושה הזו מול כל מיני בעיות בחיים. אני ממש מכיר את המלאך הזה אישית, מלאך שבא אלי בכל מיני צמתים ואומר לי 'אתה יכול'. הגיע הזמן שתעבור מ'יעקובסון' ל'ישראלסון'".
חוויה תמידית של אאוטסיידר
יעקובסון, נשוי ואב לארבעה, מתגורר כיום באפרת אך נולד וגדל בפתח־תקווה. סניף מלאבס המיתולוגי של בני עקיבא היה ציון דרך בעיצוב אישיותו בשנות הנעורים. "חונכתי בבני עקיבא, זה היה עיקר החינוך שלי", הוא מספר, ומשתף בזווית ביוגרפית אישית שלדבריו אינו מרבה לחשוף. "אבא שלי חוזר בתשובה. הוא גדל בבית יהודי מסורתי בדרום אפריקה, שהיו בו חגים ומסורת יהודית אבל לא הרבה יותר מזה. אני חושב שמשהו מהחוויה של אבא שלי מאוד חלחל בתוכי. יש בי תודעה תמידית של אאוטסיידר וחוסר ביטחון תמידי. אני אף פעם לא אצטט פסוק בעל פה כי אני לא מרגיש שאני שוחה בזה, ותמיד אפחד לפקשש. תמיד אהיה בטוח שמישהו אחר מבין יותר טוב ממני. לכן אני בתודעה תמידית של למידה. זו דרך חיי. אני תמיד שואל את עצמי אולי אני טועה, ותמיד נכון לבחון מחדש את עמדותיי".
בשנות התיכון למד בתיכון הטכנולוגי בר־אילן. "המחנך שלי מכיתה י' ועד י"ב היה פרופ' גידי ספיר (בוגר הר עציון; ש"פ), אבל לא בגללו הלכתי לגוש אלא בגלל אחי הגדול. למדתי בגוש שנתיים. לגמרא לא התחברתי, אבל התנ"ך הקסים אותי. התגייסתי לגולני עם חבריי לישיבה, ובין השירות הראשון לשני עברתי לישיבת עתניאל. אני מתלמידיו של הרב בני קלמנזון, ונפשי קשורה בנפשו בהרבה מובנים. אחרי עתניאל עשיתי כמה סיבובים בחיים, גם במובן הדתי, ובאיזשהו שלב גם עלה לי כובע על הראש. היו שלבים בחיים שהרגשתי לא נוח להיות מזוהה עם הציבור הדתי".
בתחילת דרכו שקל יעקובסון קריירה של רופא. "אתה מדבר פה עם מישהו שקיבל 99 בחמש יחידות מתמטיקה. התקבלתי לרפואה, ואז אמרתי לעצמי שזו החלטה רצינית מדי. לכן הלכתי לרימון, כי לפני כן ניגנתי קצת בגיטרה וחיברתי שירים. נכנסתי לשם ופתאום הכול התפתח מאוד מהר. למדתי שם שנתיים וחצי, הקמתי להקה עם כמה חברים ומאוד אהבתי מה שאני עושה, אז המשכתי לתואר ראשון במוזיקה בבר־אילן".
לפני שפנה לתחום המוזיקה, התלבט יעקובסון אם לפנות לעולם המשחק, כישרון שהוא מבטא כיום בסרטוני פרשת השבוע. "בנשמה שלי אני שחקן, למרות שלא למדתי את זה. תמיד ידעתי שאני שחקן. בית הספר שלי למשחק היה 'לאטמה'. ניגנתי בחתונה של שלמה בלס, המנהל הראשון של לאטמה. יום אחד הוא פשוט התקשר אלי ואמר 'יש לי פרויקט מגניב ויש לי תחושת בטן שאתה יכול להתאים'. לא שיחקתי בשום דבר לפני כן, והוא לקח אותי. באודישנים פשוט הרצתי צחוקים, למעשה בכלל לא ידעתי לְמה אני נבחן. ואז, אחרי שבכלל לא הבנתי מה אני עושה, התברר לי שהתקבלתי.
"סיפור דומה קרה לי ברימון. הבוחנים ביקשו ממני 'תשיר לנו סולם מאז'ורי'. עניתי להם: 'בכיף, רק תגידו לי מה זה סולם מאז'ורי'. לא ידעתי כלום והתקבלתי. זה בגלל שלא היה אכפת לי. כל מה שעשיתי ולא היה אכפת לי ממנו – הצליח. הרבה פעמים בחיים אני פשוט נותן לקדוש ברוך הוא להוביל אותי".
"ממש כמו שלאטמה הייתה בשבילי בית ספר למשחק, הפרויקט של פרשת השבוע הוא עבורי בית ספר ליצירת תוכן", אומר יעקובסון, שבימים אלו מריץ במקביל שורה של פרויקטים נוספים. "אני יודע לכתוב, לרגש, לגרום לאנשים לחשוב. יש לי חומרים שאני עובד עליהם ועומד לצאת איתם במופע חדש. יש לי גם הופעת סטנדאפ אישית שאני עובד עליה ותצא בחודשים הקרובים. במקביל, חובב ואני פתחנו מעין בית ספר שבו אנחנו מלמדים יצירת סרטונים. מדי חודש־חודשיים אנחנו עושים סדנה מרוכזת, שבה אנחנו מלמדים אנשים להתמקד בתוכן ולהפוך אותו לסרטון. לסדנה קוראים 'מרעיון לסרטון'. אני משתדל להמציא את עצמי כל הזמן, לא לעצור בנקודה מסוימת".
